ארכיון תגיות: מוסר

משיח בא מסדום?

לכאורה, קשה לדמיין שני קצוות רחוקים יותר: סדום – "עיר החטאים" המקראית – מצד אחד, ומשיח צדקנו – מצד שני. אך יש קשר במסורת חז"ל בין הדברים. במדרש בראשית רבה (מא ד) נאמר על הפסוק בתהילים (פט כא): "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו." – "היכן מצאתיו? בסדום". הייתכן שמקור הכוח המשיחי מגיע מסדום?

ההסבר הטכני: לוט, קרובו של אברהם אבינו, נפרד מאברהם ועובר להתגורר בסדום. סדום נענשת על חטאיה ונהרסת, אך לוט – הסדומי האחרון – ניצל מההשמדה יחד עם בנותיו. כל אחת מהבנות נכנסת להריון מאביה – ויולדת בן – כך נולדו מואב ועמון, מייסדי העמים שאנו פוגשים לאורך התנ"ך. רות המואבייה מתגיירת (כמסופר בספר רות) ומתחתנת עם בועז, איש חשוב משבט יהודה. רות היא סבתא רבה של דוד המלך, מייסד השושלת המשיחית. אז אחד משורשיו של בית דוד הוא אכן מסדום.

אך אפשר להביט על הסיפור במבט עמוק יותר. כבר סיפרנו כאן שהחטא העיקרי של אנשי סדום היה שלא נתנו צדקה. הם בנו חברת שפע (התורה מספרת ש "כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה") – אך למרות זאת לא הסכימו לחלוק מאשרם עם הנזקקים. מה שקרוי אצל חז"ל "מידת סדום". אך אחרי כמה דורות בא התיקון. רות המואבייה התחברה לעם ישראל בזכות מעשי החסד שעשתה! מידת סדום הוחלפה במידת החסד, וכך התיקון והתשובה היו אלה שאפשרו לשושלת המשיחית לבוא לעולם. הגואל לא מופיע מתוך טהרה שלמה, אלא מתוך היכולת להתגבר על נטיית הרוע.

חומר למחשבה נוספת: מאיזה שבט היה דוד המלך? מה אנו יודעים על מייסד השבט? האם הוא גם עבר את המסלול של תשובה ותיקון, באחד מסיפורי חייו החשובים?

האם בנים נענשים על חטאי האבות?

האם כל אחד נענש לפי חטאיו, או שהבנים עלולים לסבול עונשים בגלל שאבותיהם חטאו? האם יש אחריות מוסרית לכל דור ודור גם על פשעי הדורות הקודמים, או שהצדק מחייב שכל אחד יישא באחריות על מעשיו בלבד?

בתורה יש פסוקים לכאן ולכאן. גם (דברים כד טז) "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.", אך גם (שמות לד ז) "… פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.". איך ליישב את הסתירה?

התלמוד הבבלי (סנהדרין כז ב) נותן תשובה יפה: הבנים נענשים על חטאי אבות רק "כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם", כלומר ממשיכים בעצמם את המעשים הרעים של הדורות הקודמים. עכשיו זה מסתדר מהבחינה המוסרית: אם הדור מצליח לעזוב את הרשע של אבות אבותיהם – הם לא נענשים. אין "מַכְּתוּבּ", והכל תלוי בבחירה של האדם ושל העם אליו הוא משתייך.

רלוונטי יותר מתמיד כשבוחנים את האנטישמיות בעולמנו מול הדורות הקודמים.

"סלע המחלוקת" – מקור

אז מתברר שהביטוי סלע המחלוקת קשור במקורו לשאלה אקטואלית עד מאוד: האם על מנהיג להעדיף את טובת המדינה על פני טובת המפלגה או הסיעה? הסיפור מתואר בשמואל א בסוף פרק כג. שאול המלך רודף במדבר יהודה אחרי דוד ואנשיו. הצבא של שאול קרוב מאוד לתפוס את דוד. אך בדיוק אז (פסוק כז): "וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ.".

מה שאול אמור לעשות בתור מלך? האם להמשיך לרדוף אחרי דוד אויבו, או לנטוש את המרדף ולהתארגן עם צבאו למלחמה נגד האויב החיצוני (פלישתים)? הבחירה של שאול מופיעה בפסוק הבא (כח): "וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת". שאול מעדיף את טובת הגנת המדינה ועוזב את המרדף אחרי דוד! וזה קרה במקום שנקרא "סלע המחלוקת".

אפשר לתת פירוש ל"מחלוקת" בפשטות בתור סלע שחלק (הפריד) בין מחנה שאול למחנה דוד. אך רש"י בפירושו לפסוק מביא כיוון עמוק יותר :"שהיה לבו של שאול חלוק לשתי דעות אם לשוב להציל את ארצו מיד פלישתים או לרדוף ולתפוש את דוד". המחלוקת שמדובר בה הייתה למעשה בתוך ליבו של שאול: באיזו דרך לבחור.

יכול אדם לא לחטוא?

"כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" – כך אומר ספר קהלת (פרק ז ח). לכאורה אי אפשר להימנע מחטא. אך יש אצל חז"ל גם כיוון אחר. בתלמוד (בבא בתרא יז א) מופיע: "ארבעה מתו בעטיו של [בגלל] נחש ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד". אזכור הנחש הוא רמז לחטא אדם הראשון, שאחריו נגזר על האנושות להיות בני תמותה. כוונת חז"ל היא שארבעת האנשים הצדיקים המוזכרים מתו רק בגלל הגזירה ההיא, ולמרות עשו בחייהם שום חטא שמצדיק שימותו.

נשים לב שהצדיקים הללו, עם כל הכבוד, הם בעיקר "בנים של" או "אבות של" אנשים יותר "מפורסמים" מהם! ומה עם יעקב, משה ודוד? עליהם התלמוד לא אומר ש"מתו בעטיו של נחש", כלומר חז"ל סבורים למרות גדולתם – שהיה בחייהם חטא . מכאן אפשר ללמוד שקשה לא לחטוא, אך עוד יותר קשה להימנע מחטאים עבור מי שפועל בעולמנו על מנת לעשות מעשים גדולים.

מותר לנו לשמוח בנפילת הרשעים?

כתוב בתנ"ך בספר משלי (יא י): "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה." אז לכאורה ראוי לשמוח באבדן הרשעים. ואם אפשר ללמוד משהו מדוד המלך, כך התלמוד (ברכות ט ב) מתאר אותו: "מאה ושלוש פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר: (תהלים קד, להיתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה". המילה "הללויה" מופיעה בספר תהילים רק במזמור ק"ד (104) – שבו מוזכרת מפלת הרשעים. עד אז לא ראוי היה לאומרה. אם לדוד מותר וראוי לשמוח, אז גם לנו.

אך יש פסוק (כד יז) במשלי שלכאורה אומר הפוך: " בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ". ניתנו על כך פירושים רבים, אביא אחד מהם. במשנה (אבות ד יט) הפסוק מזוהה עם התנא (חכם) בשם שמואל הקטן. אבל רגע, לפי המסורת, אותו שמואל הקטן הוא שתנא שחיבר את… ברכת המינים: תוספת לתפילת העמידה שבה יהודי מתפלל על… אבדן הרשעים והכופרים! ואולי זה לא במקרה. רק מתוך ההכרה שבני האדם נבראו בצלם ויש להם ערך, ניתן לבקש את מיצוי הדין עם הרשעים, וגם ולשמוח כשהוא מתבצע. לכן השמחה הזאת מהולה בטיפה של עצב על כך שלא נמצא פתרון טוב יותר.

עניין דומה ניתן למצוא בשביעי של פסח, בו אנו קוראים את שירת הים, שהיא שיר הלל לה' על קריעת ים סוף והשמדת המצרים בתוכו. אבל למה לא נוהגים לקרוא הלל שלם בשביעי של פסח? אחד מההסברים מבוסס על המאמר בתלמוד (סנהדרין לט ב): "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?" – השמחה על נס ההצלה קיימת, אך בה גם עצבות על מות המצרים, ולכן לא אומרים הלל כמו ביום הראשון של פסח.

האם נכון להתפלל למותם של רשעים, או שראוי לבקש שיחזרו בתשובה? כתבנו כאן על הוויכוח בין רבי מאיר לאשתו בנושא.

מה חוגגים בחג השבועות?

לחג השבועות יש כמה שמות. אנו מזהים אותו קודם כל כ"חג מתן תורה". אך התורה עצמה לא מספרת לנו שמתן התורה היה בשבועות! בחומש הוא מופיע כחג חקלאי, המכונה "חג הקציר" ו"יום הביכורים". אמנם בתלמוד (יומא ד ב) מובא בשם רבי יוסי הגלילי: "בששה בחודש ניתנה תורה לישראל", כלומר מעמד הר סיני היה ביום השישי (ו') של חודש סיוון, שהוא בדיוק תאריך חג השבועות. אז למה התורה "מתעלמת" מהקשר של ת החג עם מעמד הר סיני?

הסבר מעניין ניתן ע"י המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל" (פרק כז). המהר"ל מזכיר שם שהתורה ניתנה לנו בצורה כפויה, או בלשון חז"ל בתלמוד (שבת פח א) "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית". כותב המהר"ל שם: "ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו, היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו, ואמרנו נעשה ונשמע, אבל מכל מקום השם יתברך הנותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם, מפני שהיא עול עליהם. ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה, שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם." עם כל החשיבות של מתן התורה לישראל, היה באירוע הזה אלמנט של שלילת חירות האדם. בגלל הפגם הזה, לא מזכירים את מתן התורה בהקשר של החג!

הפירוש מלמד אותנו שיעור חשוב על חשיבות מושג החירות בחשיבה היהודית.

רעיון החירות במרכז בסיפור יציאת מצרים

למה בעצם חשוב כל כך לספר את סיפור יציאת המצרים מההגדה של פסח? את השאלה הזאת בדיוק שואל מנקודת ראותו דון יצחק אברבאנל (שחי בדור של גירוש ספרד במאה ה 15) בפירושו להגדה: "אמנם אם נשאל מה הרווחנו ביציאת מצרים ובגאולה משם אם אנחנו כעת בגלות?". לכאורה, עם ישראל גלה והשתעבד מספר פעמים אחרי שנגאל ממצרים.

נדמה לי שהתשובה העיקרית היא שיציאת מצרים שמה את רעיון החירות של האדם במרכז התודעה האנושית. מצרים הייתה מעצמה שכל כולה התבססה על העבדות. עצם האפשרות להיגאל משם ולשבור את השיטה העבדותית מסמנת את החירות כייעודו האמתי של האדם. כותב על כך הרב קוק (שמונה קבצים, ה' ק'): "ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי".

לא רק מהשלטון הפוליטי של פרעה הצלחנו להשתחרר: הצלחנו להפוך לבני חורין של ממש. גם את מתן התורה בסיני רואים חז"ל כהפיכתנו לבני חורין: במשנה (אבות ו ב) מובאת דרשה על הפסוק (שמות לב טז) על לוחות ברית: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת." דרש אבי יהושע בן לוי: "אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה". חירות פוליטית פותחת אפשרות לחירות רוחנית.

היציאה מעבדות מצרים לחירות השפיע הרבה מעבר לעם ישראל, ונתן השראה לגדולי הוגי רעיון החירות בתרבות האנושית, או בלשונו של הרב קוק: "תישאר לעד האביב של העולם כולו". מאז בעולם היו לא מעט נסיגות בחזרה לכיוון של עבדות, כלכלית או רוחנית כאחת. אך המגדלור של יציאת מצרים מסמן לכולנו את הכיוון הנכון.

האם עיקר הרע הוא מה שאדם גורם לעצמו?

ב"מורה הנבוכים" של הרמב"ם שנכתב במאה ה 12 מופיע ניתוח מבריק ומסקרן של סוגי הרע בעולם. בחלק שלישי פרק י"ב, המחבר מתמודד מול ההשקפה (מוטעית, לדעתו) שיש בעולם יותר רע מטוב. בוויכוח מול תפיסת ריבוי הרע, הוא מחלק את מכלול הרוע בעולם לשלושה סוגים – ומגיע למסקנה מפתיעה, ש"נשמעת" כאילו נכתבה בעידן המודרני ולא לפני כאלף שנים.

הסוג הראשון הוא הרע שאדם סובל ממנו כי הוא חלק מהטבע: "מחמת שהוא בעל חומר". מדובר במחלות, מומים ופגיעות מאסונות טבע. אך הרמב"ם מציין שאלה לא נפוצים כל כך, ועל פי רוב האנשים בריאים בגופם (וודאי בימנו, כשאנו יודעים למנוע אסונות ולרפא מחלות טוב יותר). הסוג השני הוא הרעות שאנשים גורמים אחד לשני, כגון מלחמות, רצח וגניבה. גם כאן הרמב"ם מציין אלה דברים שאמנם קיימים בעולמנו אך אינם מרובים כל כך.

אז מה נשאר? הסוג השלישי: "הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם." כלומר, רוב הסבל האנושי נובע ממה שאדם גורם לעצמו! הרמב"ם מתאר את התהליך כך: "שהנפש מתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, ונעשים לה נוהג, ותושג לה תכונת התשוקה למה שאינו הכרחי לא לקיום הפרט ולא לקיום המין, ותשוקה זו היא דבר שאין לו סוף." ההשתוקקות של האדם להנאות העולם בדברים שאינם נצרכים באמת היא הגורם העיקרי לסבל האנושי בעולם הזה. הדברים נראים כאילו נכתבו בתקופה שלנו. מסכימים?

"אין גיהנום לעתיד לבוא": מבט על שכר ועונש

המחשבה הדתית המקובלת בנושא השכר והעונש היא שכל אדם הולך לעמוד למשפט על מעשיו בעולם הזה: בהתאם לתוצאה, הצדיקים יזכו להתענג בגן עדן, בעוד שהרשעים נידונים לייסורי גיהנום. יש בהחלט לא מעט מקורות לתיאורים הללו. אך ברצוני להביא (על בסיס דברי התלמוד) גם תפיסה אחרת, שבעיניי עמוקה יותר: השכר והעונש אינם החלטה שיפוטית של בית דין "חיצוני", אלא הם תוצאה ישירה של התנהלות האדם. נבחן את הדברים.

בתלמוד (עבודה זרה, ג ב) מופיעה אמירה של רבי שמעון בן לקיש: "אין גיהנום לעתיד לבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר: רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה". במקום לדמיין את שבעת מדורי הגיהנום, תדמיינו את השמש מכוסה במעין "נרתיק". המשמעות הרוחנית: האור (שבא מהשמש) מכוסה, ולכן העולם לכאורה לא מתנהל לפי דרכי המוסר והיושר. הדבר מאפשר לרשעים ליהנות מפירות רשעותם, וגורם סבל רב לצדיקים.

אז מה קורה "לעתיד לבוא"? הקב"ה מוציא את הכיסוי, ואז האמת המוסרית יוצאת לאור בעוצמה אדירה. עונשם של הרשעים בכך שיבינו ברגע זה שהם חיו את חייהם באופן לא ראוי. לעומתם, הצדיקים "מתרפאים": הרי ה"חולי" שלהם היה בכך שראו עולם שלא מתנהל לפי הצדק. ברגע שהכיסוי נעלם, הצדיקים זוכים לאישור שחייהם היו הנכונים. לפיכך, לא יוצא "פסק דין" של שכר ועונש לפי בחינת המעשים, אלא שטבעו של אדם בחייו – צדיק או רשע – מוביל לתוצאה של "מתרפאים" או "נידונים".

האם ניתן לבטוח בבית המקדש?

בזמן ירמיהו הנביא היו יהודים שהאמינו שבית המקדש הוא מעין "ביטוח": הרי ה' לא ייתן לבית מקדשו להיהרס! אבל ירמיהו עומד בשערי בית המקדש ואומר לעם: (ירמיהו ז ד): "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה". היכל ה' כשלעצמו לא מספק הגנה, והוא הולך להיחרב אלא אם תעשו תפנית מוסרית: (ירמיהו ז ה): "כִּ֤י אִם־הֵיטֵיב֙ תֵּיטִ֔יבוּ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֖ם וְאֶת־מַעַלְלֵיכֶ֑ם אִם־עָשׂ֤וֹ תַֽעֲשׂוּ֙ מִשְׁפָּ֔ט בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֥ין רֵעֵֽהוּ׃"

מדוע אין לסמוך על המקדש? כבר בציווי בניית המשכן בתורה נאמר: (שמות כה ח): "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם". על הפסוק הזה אומר רבי חיים בן עטר ("אור החיים"): "ושכנתי בתוכם" ולא אמר בתוכו, שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל". ללא נכוחות השכינה בתוך בני ישראל, השכינה לא שורה גם במקדש – שהופך לאוסף של עצים ואבנים.

בתלמוד הבבלי (סנהדרין צו ב) מופיעה אגדה על נבוזרדאן מנהיג הצבא הבבלי שכבש את ירושלים והחריב את המקדש. כשהמצביא הגיע לשרוף את היכל ה', הוא שמע בת קול: "עַם הרוּג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". בזמן שהכובשים הגיעו, השכינה כבר לא שרתה בבית המקדש, ונותר להם להרוס רק את החומר ממנו המקדש היה בנוי. לכן אל לו להתגאות במעשיו יותר מדי.

אבל האם הקדושה נעלמה לגמרי מאז שהמקדש נחרב? זו מחלוקת שהחלה עוד בתקופת התלמוד, והאיסור להיכנס לחלקים מהר הבית בימנו נסמך על הדעה שקדושת המקום נמשכת גם בזמן הזה.