לחג השבועות יש כמה שמות. אנו מזהים אותו קודם כל כ"חג מתן תורה". אך התורה עצמה לא מספרת לנו שמתן התורה היה בשבועות! בחומש הוא מופיע כחג חקלאי, המכונה "חג הקציר" ו"יום הביכורים". אמנם בתלמוד (יומא ד ב) מובא בשם רבי יוסי הגלילי: "בששה בחודש ניתנה תורה לישראל", כלומר מעמד הר סיני היה ביום השישי (ו') של חודש סיוון, שהוא בדיוק תאריך חג השבועות. אז למה התורה "מתעלמת" מהקשר של ת החג עם מעמד הר סיני?

הסבר מעניין ניתן ע"י המהר"ל מפראג בספרו "תפארת ישראל" (פרק כז). המהר"ל מזכיר שם שהתורה ניתנה לנו בצורה כפויה, או בלשון חז"ל בתלמוד (שבת פח א) "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית". כותב המהר"ל שם: "ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו, היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו, ואמרנו נעשה ונשמע, אבל מכל מקום השם יתברך הנותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם, מפני שהיא עול עליהם. ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה, שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם." עם כל החשיבות של מתן התורה לישראל, היה באירוע הזה אלמנט של שלילת חירות האדם. בגלל הפגם הזה, לא מזכירים את מתן התורה בהקשר של החג!

הפירוש מלמד אותנו שיעור חשוב על חשיבות מושג החירות בחשיבה היהודית.

למה בעצם חשוב כל כך לספר את סיפור יציאת המצרים מההגדה של פסח? את השאלה הזאת בדיוק שואל מנקודת ראותו דון יצחק אברבאנל (שחי בדור של גירוש ספרד במאה ה 15) בפירושו להגדה: "אמנם אם נשאל מה הרווחנו ביציאת מצרים ובגאולה משם אם אנחנו כעת בגלות?". לכאורה, עם ישראל גלה והשתעבד מספר פעמים אחרי שנגאל ממצרים.

נדמה לי שהתשובה העיקרית היא שיציאת מצרים שמה את רעיון החירות של האדם במרכז התודעה האנושית. מצרים הייתה מעצמה שכל כולה התבססה על העבדות. עצם האפשרות להיגאל משם ולשבור את השיטה העבדותית מסמנת את החירות כייעודו האמתי של האדם. כותב על כך הרב קוק (שמונה קבצים, ה' ק'): "ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי".

לא רק מהשלטון הפוליטי של פרעה הצלחנו להשתחרר: הצלחנו להפוך לבני חורין של ממש. גם את מתן התורה בסיני רואים חז"ל כהפיכתנו לבני חורין: במשנה (אבות ו ב) מובאת דרשה על הפסוק (שמות לב טז) על לוחות ברית: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת." דרש אבי יהושע בן לוי: "אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה". חירות פוליטית פותחת אפשרות לחירות רוחנית.

היציאה מעבדות מצרים לחירות השפיע הרבה מעבר לעם ישראל, ונתן השראה לגדולי הוגי רעיון החירות בתרבות האנושית, או בלשונו של הרב קוק: "תישאר לעד האביב של העולם כולו". מאז בעולם היו לא מעט נסיגות בחזרה לכיוון של עבדות, כלכלית או רוחנית כאחת. אך המגדלור של יציאת מצרים מסמן לכולנו את הכיוון הנכון.

ב"מורה הנבוכים" של הרמב"ם שנכתב במאה ה 12 מופיע ניתוח מבריק ומסקרן של סוגי הרע בעולם. בחלק שלישי פרק י"ב, המחבר מתמודד מול ההשקפה (מוטעית, לדעתו) שיש בעולם יותר רע מטוב. בוויכוח מול תפיסת ריבוי הרע, הוא מחלק את מכלול הרוע בעולם לשלושה סוגים – ומגיע למסקנה מפתיעה, ש"נשמעת" כאילו נכתבה בעידן המודרני ולא לפני כאלף שנים.

הסוג הראשון הוא הרע שאדם סובל ממנו כי הוא חלק מהטבע: "מחמת שהוא בעל חומר". מדובר במחלות, מומים ופגיעות מאסונות טבע. אך הרמב"ם מציין שאלה לא נפוצים כל כך, ועל פי רוב האנשים בריאים בגופם (וודאי בימנו, כשאנו יודעים למנוע אסונות ולרפא מחלות טוב יותר). הסוג השני הוא הרעות שאנשים גורמים אחד לשני, כגון מלחמות, רצח וגניבה. גם כאן הרמב"ם מציין אלה דברים שאמנם קיימים בעולמנו אך אינם מרובים כל כך.

אז מה נשאר? הסוג השלישי: "הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם." כלומר, רוב הסבל האנושי נובע ממה שאדם גורם לעצמו! הרמב"ם מתאר את התהליך כך: "שהנפש מתרגלת לדברים שאינם הכרחיים, ונעשים לה נוהג, ותושג לה תכונת התשוקה למה שאינו הכרחי לא לקיום הפרט ולא לקיום המין, ותשוקה זו היא דבר שאין לו סוף." ההשתוקקות של האדם להנאות העולם בדברים שאינם נצרכים באמת היא הגורם העיקרי לסבל האנושי בעולם הזה. הדברים נראים כאילו נכתבו בתקופה שלנו. מסכימים?

המחשבה הדתית המקובלת בנושא השכר והעונש היא שכל אדם הולך לעמוד למשפט על מעשיו בעולם הזה: בהתאם לתוצאה, הצדיקים יזכו להתענג בגן עדן, בעוד שהרשעים נידונים לייסורי גיהנום. יש בהחלט לא מעט מקורות לתיאורים הללו. אך ברצוני להביא (על בסיס דברי התלמוד) גם תפיסה אחרת, שבעיניי עמוקה יותר: השכר והעונש אינם החלטה שיפוטית של בית דין "חיצוני", אלא הם תוצאה ישירה של התנהלות האדם. נבחן את הדברים.

בתלמוד (עבודה זרה, ג ב) מופיעה אמירה של רבי שמעון בן לקיש: "אין גיהנום לעתיד לבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר: רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה". במקום לדמיין את שבעת מדורי הגיהנום, תדמיינו את השמש מכוסה במעין "נרתיק". המשמעות הרוחנית: האור (שבא מהשמש) מכוסה, ולכן העולם לכאורה לא מתנהל לפי דרכי המוסר והיושר. הדבר מאפשר לרשעים ליהנות מפירות רשעותם, וגורם סבל רב לצדיקים.

אז מה קורה "לעתיד לבוא"? הקב"ה מוציא את הכיסוי, ואז האמת המוסרית יוצאת לאור בעוצמה אדירה. עונשם של הרשעים בכך שיבינו ברגע זה שהם חיו את חייהם באופן לא ראוי. לעומתם, הצדיקים "מתרפאים": הרי ה"חולי" שלהם היה בכך שראו עולם שלא מתנהל לפי הצדק. ברגע שהכיסוי נעלם, הצדיקים זוכים לאישור שחייהם היו הנכונים. לפיכך, לא יוצא "פסק דין" של שכר ועונש לפי בחינת המעשים, אלא שטבעו של אדם בחייו – צדיק או רשע – מוביל לתוצאה של "מתרפאים" או "נידונים".

בזמן ירמיהו הנביא היו יהודים שהאמינו שבית המקדש הוא מעין "ביטוח": הרי ה' לא ייתן לבית מקדשו להיהרס! אבל ירמיהו עומד בשערי בית המקדש ואומר לעם: (ירמיהו ז ד): "אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה". היכל ה' כשלעצמו לא מספק הגנה, והוא הולך להיחרב אלא אם תעשו תפנית מוסרית: (ירמיהו ז ה): "כִּ֤י אִם־הֵיטֵיב֙ תֵּיטִ֔יבוּ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֖ם וְאֶת־מַעַלְלֵיכֶ֑ם אִם־עָשׂ֤וֹ תַֽעֲשׂוּ֙ מִשְׁפָּ֔ט בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֥ין רֵעֵֽהוּ׃"

מדוע אין לסמוך על המקדש? כבר בציווי בניית המשכן בתורה נאמר: (שמות כה ח): "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם". על הפסוק הזה אומר רבי חיים בן עטר ("אור החיים"): "ושכנתי בתוכם" ולא אמר בתוכו, שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל". ללא נכוחות השכינה בתוך בני ישראל, השכינה לא שורה גם במקדש – שהופך לאוסף של עצים ואבנים.

בתלמוד הבבלי (סנהדרין צו ב) מופיעה אגדה על נבוזרדאן מנהיג הצבא הבבלי שכבש את ירושלים והחריב את המקדש. כשהמצביא הגיע לשרוף את היכל ה', הוא שמע בת קול: "עַם הרוּג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". בזמן שהכובשים הגיעו, השכינה כבר לא שרתה בבית המקדש, ונותר להם להרוס רק את החומר ממנו המקדש היה בנוי. לכן אל לו להתגאות במעשיו יותר מדי.

אבל האם הקדושה נעלמה לגמרי מאז שהמקדש נחרב? זו מחלוקת שהחלה עוד בתקופת התלמוד, והאיסור להיכנס לחלקים מהר הבית בימנו נסמך על הדעה שקדושת המקום נמשכת גם בזמן הזה.

התורה (בראשית יג יג) מספרת לנו: "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לה' מְאֹד." אבל בניגוד למחשבה המקובלת, לפי חז"ל חטאם היה לא רק בתחום המיני. נקדים קצת רקע. בימנו אזור ים המלח הנו יבש ושומם, אך לא כך היה בתקופת התורה. כשלוט נפרד מאברהם אבינו, הוא בוחר באזור סדום כי ראה שזה מקום עשיר: "וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה…" (בראשית יג י). הסדומיים נהנו משגשוג חומרי מרשים. איך התמודדו עם אתגר חברת העושר? האם גם הצדק נכח שם? לפי חז"ל, התשובה היא שלילית.

אגדות חז"ל בתלמוד מספרות על עיוות המוסר והדין הנוראי בסדום. סדום נהגה כמדינת חוק, רק שהחוקים אסרו בצורה מתוחכמת על מעשי חסד ומתן צדקה לעני. הנה סיפור על איך נהגו כלפי העניים (לפי תרגום שטיינזלץ): "ועוד נהגו: כאשר היה מזדמן להם עני, היו נותנים לו כל אחד ואחד דינר וכתוב שמו של הנותן על הדינר, ולחם לא היו מוכרים לו .כאשר העני היה מת [מרעב], היה בא כל אחד אחד ואחד ולוקח את דינרו שלו."

יש גם סיפור קצת מצחיק על אליעזר עבד אברהם שמסתבך משפטית, אך מצליח בסוף להערים על השיטה. מסתבר שבסדום הדין היה שמי שפוצע את חברו – יכול לתבוע ולקבל כסף מהפצוע! "אליעזר עבד אברהם הזדמן לשם, ו[מישהו] פצעוהו. [אליעזר] בא לפני הדיין לתבוע פיצויים. אמר לו הדיין: תן לו [לפוצע] שכר על שנטל דם! אליעזר לקח אבן, ופצע את הדיין. אמר לו דיין: מה זה? אמר לו אליעזר: את השכר שמגיע לי ממך – תן לו לזה [לפוצע הראשון], והכסף שלי כמו שנמצא נמצא."

שמואל א' פרק ד' מספר על קרב אבן העזר בין הישראלים לפלישתים. הקרב התרחש באזור ראש העין של היום. המצב של מדינת היהודים דאז לא היה מזהיר. השלטון היה מושחת: עֵלי כהן גדול היה כבר זקן, בניו השחיתו את דרכם, ושמואל הצעיר טרם הספיק להטביע חותם. גם המצב הביטחוני היה רעוע, והיה פחד אמתי מפלישתים. איך מנצחים בקרב?

ואז בא הרעיון (פסוק ג): "וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ." נביא את ארון הברית מהמשכן בשילה לשדה הקרב, והוא יעזור לנו לנצח. האם זה עבד? לא ממש. הפרק מספר שאמנם הפלישתים נבהלו בהתחלה, אך הפחד גרם להם להתחזק דווקא. התוצאה הייתה הרסנית לישראלים: "וַיִּלָּחֲמ֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים וַיִּנָּ֤גֶף יִשְׂרָאֵל֙ וַיָּנֻ֙סוּ֙ אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֔יו וַתְּהִ֥י הַמַּכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּפֹּל֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף רַגְלִֽי. וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס". חומר שמחשבה לחושבים שחפצי הקודש כשלעצמם מספקים הגנה.

מי שהבין זאת היטב היה דוד המלך. בזמן שאבשלום בנו מרד בו, דוד וחבורתו נאלצו לעזוב את ירושלים. צדוק הכהן הציע לדוד לקחת עמו את ארון הברית, אך דוד ענה לו: (שמואל ב טו כה): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ." תקוותו של דוד לשוב לעיר ולמלוך נשענת על צדקותו ולא על חפץ כלשהו, ולכן צריך להשאיר את הארון בירושלים.

ואולי יש מי שיטען שבית המקדש מספק הגנה? תקראו כאן.

ירבעם בן נבט, מלכה הראשון של ממלכת ישראל, זוכה לביקורת חריפה אצל חז"ל. נאמר עליו במשנה (אבות ה יח) שהוא "חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים" (בכך שהציב עגלים של זהב לצרכי פולחן), והוא גם נמנה עם שלושת המלכים (סנהדרין י ב) שאין להם חלק לעולם הבא. אבל אולי ניתן למצוא "נסיבות מקלות" בראייה ההיסטורית. ירבעם לא אשם בפיצול הממלכה. אחיה השילוני כבר ניבא את הקרע כעונש על חטאי שלמה המלך. בהמשך, רחבעם בן שלמה מסתכסך עם שבטי הצפון, והפיצול קורה בפועל. הממלכה של ירבעם נותקה מבית המקדש בירושלים, והיה לו צורך להקים מקום פולחן חלופי. סביר לפרש שהעגלים נועדו לעבודת ה' (אמנם לא "לפי ההלכה"), ולא לעבודת האלילים.

אבל יש במקורות גם כיוון אחר של ביקורת על ירבעם. הנה קטע מתלמוד בבלי (סנהדרין קב א) עם התרגום וביאור של הרב שטיינזלץ: נאמר בירבעם "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" (מלכים א' יג, לג) מאי [מהי] משמעות "אחר" שנאמר? מהו אותו מאורע שמרומז לו? אמר ר' אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו כלומר, ששלח נביאים והפציר בו, ואמר לו: חזור בך, ואז אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי יהיה בראש? אמר לו ה': בן ישי ילך בראש. אמר ירבעם: אי הכי, לא בעינא [אם כך, אין אני רוצה], שמפני גאוותו לא רצה לחזור בו.

אתם מבינים מה קורה כאן? ה' באופן ישיר מזמין את ירבעם לעשות תשובה ולטייל בגן עדן. מה התגובה הראשונה? "מי בראש?" – האם אני אוביל ואנווט? כששומע שדוד בן ישי "בראש", ולא הוא – מחליט שהוא לא בא. ירבעם מונע מגאווה יתרה, וזה אכן חטאו. לקח חשוב למנהיגים של היום: אנו מצפים מהם לשתף פעולה למען הכלל, גם אם לא מובטח שתמיד יהיו בראש ויובילו.

במשפחות רבות בקידוש ליל שבת נהוגה ברכת הבנים: ההורים (או רק האב) מברכים את הילדים בנוסח ברכת הכוהנים. כשמדובר בבן, לפסוקי ברכת הכוהנים מקדימים משפט מן התורה (בראשית מח כ): "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". זו הברכה בה בירך יעקב אבינו את בניו של יוסף, מנשה ואפרים. אבל למה מזכירים את בני יוסף בברכת הבנים דווקא? הרי שבטי אפרים ומנשה אינם עוד חלק מהעם מאז חורבן ממלכת ישראל לפני אלפי שנים.

תשובה יפה מצאתי במאמרו של הרב יוסף צבי רימון (שם הוא מביא מקורות מן החסידות). בפשטות, זו ברכת האחווה הטובה. ספר בראשית מלא בסיפורים על יחסים לא טובים בין האחים. קין והבל – רצח. יצחק וישמעאל – לא הסתדרו ולא דיברו ביניהם. יעקב ועשיו – תחרות, מריבות ואיום ברצח. יוסף ואחיו – מעשה המכירה המפורסם. ואז מגיעים לדור של אפרים ומשנה: אין לנו שום אזכור לקנאה, שנאה ותחרות ביניהם. אפילו שסבא יעקב בברכתו הקדים את הצעיר (אפרים) לבכור (מנשה) – זה לא גרם לריב בין האחים.

לפיכך "כאפרים וכמנשה" זו קריאה לאחווה ואחדות. שנזכה!

אמרו חז"ל : "אין מים אלא תורה". מדרש שיר השירים רבה מביא דרשות שמשוות בין תורה למים. "מה מים חיים לעולם" – "כך תורה חיים לעולם". "מה מים מן השמים" – "כך התורה מן השמים". "ומה המים מטהרים הגוף" – "כך תורה מטהרת הגוף". אבל אז נשאלת השאלה: איך המשל הזה מסתדר עם סיפור המבול? הרי לכאורה מי המבול גורמים להשמדה של כמעט כל האנושות – האם ניתן לדמות זאת לדרכה של תורה?

האמת שיש הרבה הקבלות בין מעשה המבול בפרשת נוח למתן התורה! אפילו מבחינת הזמן, המבול נמשך בדיוק כמו הזמן שמשה היה על הר סיני: (בראשית ז יב): "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.". בסוף המבול ניתנו מצוות ("שבע מצוות בני נוח"), ונכרתה ברית הקשת בענן.

בואו ניזכר ברקע: דור המבול היה מלא בשחיתות וחמס, ונוח אמנם היה צדיק אך לא במדרגת משה רבנו ולכן לא הצליח לתקן את הדור. רבי צדוק מלובלין ("רסיסי לילה") מביא רעיון עמוק ואמיץ: "ראוי להיות מתן תורה בדור המבול" – כלומר, גם אז היה "חלון הזדמנויות" שההתגלות תביא את התורה לעולם! "רק שבחטאם נתהפך שפע מי התורה למי המבול" – אכן התורה משולה למים, רק שהדור לא היה ראוי לקבל את התורה, ולכן בפועל העולם התמלא במים שגרמו להרס. התורה האמתית "נאלצה" להמתין למנהיג ולדור ראויים יותר. מאמר זה מרחיב את הרעיון.

ויש גם קשר למנהגי התפילה. בתלמוד (בבא קמא פב א) "אין מים אלא תורה" דורשים על הפסוק (שמות טו כב) "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם." בתלמוד מפרשים את שלושת ימי הצמא כהליכה ללא תורה: "כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו". לכן בתקנות של עזרא הסופר נקבע שהקריאה בתורה תהיה בבתי הכנסת לא רק בשבת, אלא גם בימי שני וחמישי. כך לא יעברו על אף יהודי שלושה ימים ללא תורה!