מדובר בספרים מתקופת הבית השני (אפשר למצוא רשימה כאן) שלא נכללו בתנ"ך ע"י החכמים. דרך אגב, לפי המסורת שבמשנה, היה ויכוח בין החכמים האם לכלול בתנ"ך את שיר השירים ואת קהלת. בין הספרים האלה: ספרי המקבים (מכילים מידע חשוב מתקופת החשמונאית), ספר יהודית (שם מופיע הסיפור על יהודית שערפה את ראשו של הולופרנוס, שר צבא אשור) וספר בן סירא (המשך לספרי החוכמה מהתנ"ך).

האם ההלכה מתירה לקרוא את הספרים האלה? במשנה מובאת דעה שמי שקורא בהם – אין לו חלק לעולם הבא! אך נראה שהחכמים במהלך הדורות היו בקיאים בספרים הללו. בנוסף, הפסוקים מספר בן סירא (שנכלל ב"חיצוניים" לכל הדעות) מצוטטים בתלמוד בדומה לפסוקי התנ"ך. לכן מסתברת יותר הדעה שהאיסור הוא אינו הקריאה עצמה, אלא לא להבחין בין ספרי התנ"ך (שנכתבו ברוח הקודש) לבינם.

אצל הנוצרים, להבדיל, רבים מהספרים החיצוניים נכנסו ל"קנון" של ספרי הקודש. הסיבה לכך פשוטה: הנוצרים היו צריכים את החוליה המקשרת בין תקופת הנבואה העברית (שהיא התנ"ך שלנו) לבין סיפורי מעשיו של "אותו האיש". הספרים החיצוניים סיפקו את הרצף הנדרש.

האם לפי ההלכה היהודית ניתן לקבוע מתי המשיח מגיע? כמובן שיש דיונים הלכתיים מסביב לסוגיה, ומעניין שהרבנים ממגזרים שונים מסתמכים דווקא על הרמב"ם. הסיבה קשורה לגישה בה הרמב"ם נקט כשכתב את ספרי ההלכה. במשנה ובתלמוד יש דיון בהלכות שלא היו אקטואליות בזמן כתיבתן, כגון הלכות הקרבנות בבית המקדש. אבל רוב ספרי ההלכה של ימי הביניים התייחסו למצוות הנהוגות "בזמן הזה" בלבד, כלומר לאלה שהיו מעשיות עבור העם שישב בגלות ללא בית מקדש. בדרך זו הלך גם רבי יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך".

לא כך הרמב"ם. הוא בחר בכתיבה של "מעל הזמן" והקיף בחיבורו "משנה התורה" גם את ההלכות שלא היה בהן שימוש במציאות של הגלות. בין השאר, הוא כתב הלכות מלכים ומלחמות, שם הוא דן במנוי המלך לישראל וגם (בפרק יא) במלך המשיח לעתיד לבוא, מההיבט ההלכתי. הפרק מתחיל במשפט: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל." – אין ספק שהרמב"ם ראה את המשיח כאישיות פוליטית ולא רק רוחנית.

אבל על מה יכול היה הרמב"ם להסתמך? יש בידינו מסורת שרבי עקיבא – אחד מגדולי חכמי המשנה – ראה בבר כוכבא (מנהיג המרד נגד הרומאים) את מלך המשיח. הרמב"ם מתייחס לכך בפרק יא ג, מוזמנים לקרוא.

ידועה ההקפדה של המסורת על הכתיבה המדויקת של ספרי התורה. לפי ההלכה, ספר שיש בו טעות – צריך לתקן או לגנוז. האם זה אומר שכל ספרי התורה שבשימוש זהים מבחינת סדר האותיות? לא בהכרח. מתברר שמסורת יהדות תימן שונה משאר העדות. כאן ניתן למצוא 14 הבדלים. חלקם ממש הבדלי אותיות. אז כל עדה ממשיכה את המסורת שלה בקפדנות. יש אפילו סיבות לחשוב שנוסח תימן מהימן יותר.

ומה בין האשכנזים לספרדים, אתם שואלים? בפסוק מסוים, לפי המסורת האשכנזית הקדומה, מילה "דכא" נכתבה באות א' כמו אצל התימנים, בעוד שהספרדים כותבים "דקה" באות ה'. בדורות האחרונים, רבים מספרי התורה של האשכנזים (אך לא כולם) נכתבו באות ה' – וכך נראה שספרים אלה זהים למסורת הספרדית מבחינת האותיות. כמובן, יש הבדלים בכתב ובקישוטים, אך לא בטקסט.

רש"י נחשב לגדול פרשני החומש, אך יש סיבות להניח שהטקסט שהיה לפניו אינו זהה לגרסה שלנו. יש לו פירוש בו הוא דורש אות ו' בפסוק מסוים… רק שבמקום הזה אנו לא רואים ו' בטקסט. מוזמנים ללמוד לפרטים ממאמרו של מנחם כהן בנושא.

אגב, יש לנו עדות ממסכת סופרים על כך שהבדלי הנוסח היו גם בזמנים הקדומים. מסופר שם על שלושה ספרי תורה שנמצאו בעֲזָרָה (חצר בית המקדש): "ספר מעונה", "ספר זאטוטי", "ספר היא". בכל אחד מהספרים האלה היה הבדל של אות אחת לפחות, והם נקראו לפי המילה שנכתבה שונה מהמקובל בשר הספרים.

הספר "שולחן ערוך" שנכתב ע"י רבי יוסף קארו במאה ה 16 הפך לשם נרדף להלכה האורתודוקסית. גם אם נזכור שהוא לא התקבל כדין מחייב ע"י כל העדות והקהילות, הוא הפך לבסיס של הדיון ההלכתי, גם לאלה שחולקים עליו. אבל מהו החידוש הגדול בספר הזה?

בתקופת הראשונים נכתבו ספרי הלכה רבים. בספרים האלה היה נהוג להביא את הנימוקים לפסיקת ההלכה על בסיס הסוגיות בתלמוד. הדיון הנימוק לפסיקה היה חלק בלתי נפרד מהספר. גם רבי יוסף קארו כתב ספר הלכתי מפורט בשם "בית יוסף", בו ביסס את שיטתו של פסיקת ההלכה על בסיס דעות הראשונים שקדמו לו.

ואז רבי יוסף קארו עשה צעד לא מקובל לזמנו. בחיבורו "שולחן ערוך" הוא השאיר רק את המסקנה ההלכתית – "הלכה למעשה". מי שקורא את הספר – יודע מה ההלכה מורה, ללא ידיעת הנימוקים. כמו לכל חידוש, קמה בעולם הרבני ביקורת על הגישה החדשה הזו, וכנראה מסיבות טובות. אבל קשה להתווכח עם ההצלחה.

לכאורה, אפשר היה לתת תשובה פשוטה: מציינים את יום כיפור באותו היום שבישראל. כלומר: אם בישראל יום כיפור יוצא בחמישי, אז נציין אותו ביפן ביום חמישי ה"מקומי". יש האם זהות ימי השבוע היא זו שקובעת להלכה? מסתבר שמדובר בשאלה לא פשוטה שנשאלה הלכה למעשה, ולא רק בתיאוריה.

אך נכיר קודם את קו התאריך הבינלאומי שעובר בערך בקו האורך 180. בכל רגע, התאריך בין שני צדי הקו שונה בדיוק ביום אחד. מי שעובר את הקו ממערב למזרח – חוזר אחורה יום אחד, מי שעובר ממזרח למערב – מתקדם יום אחד. האמת היא שהקו לא עובר במקום מיושב במיוחד, ולכן התופעה לא נמצאת במודעות האנשים ביום יום. נדגיש שאמנם יש צורך בקו שכזה מהבחינה הלוגית, אבל אין סיבה מדעית-פיזיקלית למיקומו הנוכחי. זו פשוט הסכמה שנקבעה ע"י בני האדם. אבל האם להסכמה הזאת יש גם תוקף הלכתי בקביעת השבת והמועדים?

שאלה זו הפכה להיות אקטואלית להפליא בשנת 1940, כאשר קבוצה של בחורי ישיבה הצליחה לברוח ממזרח אירופה ולהגיע ליפן. יהודים לא גרו ביפן קודם, ולכן לא הייתה מסורת בעניין קביעת השבת והמועדים. ישראל ויפן נמצאות באותו הצד של קו התאריך הבינלאומי. אבל נניח לרגע ש"קו התאריך ההלכתי" עובר בין אסיה היבשתית לבין איי יפן. במצב הזה, השבת ההלכתית לא תהיה היום אליו היפנים מתייחסים כאל "שבת", אלא דווקא יום ראשון של המקומיים.

הוויכוח בישיבה התחמם לקראת יום כיפור: באיזה משני הימים צריך לצום? גדולי הרבנים בעולם נדרשו לסוגיה, ולא הייתה הכרעה אחידה בנושא. כאן אתם יכולים לקרוא את הפרטים.

איך נוהגים למעשה? כאמור, הרב יצחק הרצוג (שהיה שרב הראשי לישראל, וסבו של הנשיא ה-11 של מדינת ישראל) פסק עם קבוצת רבנים שאכן יש לצום באותו היום בשבוע שבישראל, כך שמי שינהג כך, יש לו על מי לסמוך. מי שרוצה להעמיק בנושא, מוזמן לצפות בשיעור הוידאו של הרב שוראקי בנושא.

נעשה סדר. יש פסוק בתהילים (לד יג) שהפשט שלו עוסק בהימנעות מלשון הרע ומדברי השקר: ”מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.”

בניגוד לתחומים אחרים בהלכה שלובנו לפרטי הפרטים במקורות, דיני לשון הרע לא הובאו באופן מסודר במשנה, בתלמוד ובספרות ההלכתית של ה"ראשונים". מי שהרים את הכפפה היה הרב ישראל מאיר הכהן. ספרו "חפץ חיים" הפך לחיבור ה"קלאסי" בנושא, בו הוא פירט מה אסור ומה מותר. וכמו שקרה להרבה רבנים שנקראו על שם ספריהם החשובים: הרב ישראל מאיר הכהן נודע בכינויו "החפץ חיים".

לא לשכוח לעיין וליישם בעידן של שיימינג ו fake news.

בקיצור: הדבר המשותף הוא הצום ומנהגי התענית. כל השאר שונה. אולי קצת מפתיע, אבל במשנה (תענית ד ח) נאמר: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים." – יום כיפור מתקשר דווקא לשמחה!

איך זה מסתדר עם הצום ביום כיפור? בפשטות, אנו שמחים על כך שקיימת דרך של תשובה וכפרת העוונות, ושה' קרוב אלינו ביום כיפור. אנו אומרים סליחות מרובות בכיפור כי שערי שמיים פתוחים לקבל אותם. אך בניגוד למועדים אחרים, אנו מגיעים לשמחה דרך היטהרות ועינוי הנפש, ולא דרך הרגילה של סעודות החג הדשנות. הלכות יום הכיפורים דומות בהרבה היבטים להלכות של חגים אחרים.

יש דרשה ידועה: יום הכיפורים הוא כ"פורים". הכוונה היא שיש שתי דרכים להגיע לקרבה לבורא: בעוד שבפורים אנו עושים זאת מתוך שמחה, אכילה, שתיית יין ועיסוק בענייני העולם – ביום כפור הדרך היא הימנעות מתענוגות הגוף. הדרשה הזאת ודאי לא יכולה להיאמר על תשעה באב, יום אבל בו היהודים בוכים על חורבן בית המקדש וצרות נוספות שקרו ביום הזה לפי המסורת.

בדרך כלל, מי שמתפלל בנוסח ספרד זה דווקא האשכנזים. נוסח ספרד נוצר מתוך הנוסח האשכנזי המקורי, כשהשינויים הוכנסו בעקבות השפעת תנועת החסידות. בישראל משתמשים בנוסח הזה ברבים מבתי הכנסת. אגב, נוסח אחיד שנקבע עבור צה"ל ע"י הרב שלמה גורן ז"ל למעשה זהה לנוסח ספרד: המחשבה של הרב גורן הייתה למצוא נוסח קיים שמשלב בין המסורות של העדות השונות, והוא העדיף את "ספרד".

מי שמעוניין לקנות סידור או מחזור שמתאים למנהג הספרדים: יש לחפש את נוסח ה"ספרדים" או "עדות המזרח" דווקא, ולא את "ספרד" כמובן.