אכן הרב קוק בתור הרב הראשי התנגד משיקולי הלכה לעליה להר הבית, ואף דאג להפיץ כרוז המודיע על כך. אך לממשיכי דרכו יש דעות שונות בסוגיה. על מה מסתמכים המתירים?
מעבר לשיקולים הפוליטיים של ריבונות (שכמובן לא היו בתקופת הרב קוק), יש גם טענה שהמחקר התקדם מאז. ולכן' על בסיס המחקר והמיפוי, יש לנו הבנה שהמסלול שנקבע עבור עליית היהודים אינו חוצה את התחום האסור, ולכן אין כל עבירה בהליכה במסלול זה.
כן! לפי המסורת, יהודים בחו"ל קוראים את ההגדה, אוכלים את מאכלי הסדר ושותים ארבע כוסות – שני לילות רצוף! בחו"ל נהוג יום טוב שני של גלויות: החגים מן התורה נמשכים יומיים ולא יום. היסטורית, זה קשור למנהג הקדום לקבוע את ראשי החודשים לפי ראיית הירח בבית דין. מועד ראש החודש היה נקבע בבית הדין בירושלים. אך אמצעי הקשר אז לא היו יעילים במיוחד. לכן לא הייתה ודאות שהידיעה על קביעת תחילת החודש בארץ הגיעה לחו"ל בזמן, ולכן קבעו שהחגים יצוינו יומיים מטעמי הספק.
כמה דברים מעניינים בהקשר זה:
מנהגי קריאת התורה עברו שינויים רבים במהלך הדורות. לשמחתנו הגענו לאחדות מרשימה: בימנו כמעט כל הקהילות קובעות את הקריאה השבועית לפי אותם הכללים, שמקורם בשיטת רבנו תם בצרפת במאה ה 12. אנו מסיימים את מחזור הקריאה השנתי בשמחת תורה – ואז מתחילים שוב – מבראשית. אבל איך נקבעת החלוקה?
התורה מחולקת היום ל 54 פרשות (בעבר היו שיטות שונות). אך מספר השבתות בשנה אינו קבוע, ובפרט בשנה מעוברת יש יותר שבתות. גם חג שיוצא בשבת משנה את הקטע הנקרא. על מנת להשלים את המחזור של התורה בזמן, היה צורך לקבוע שבשבתות מסוימות יקראו יותר מפרשה אחת.
הפתרון היה לקבוע 7 זוגות של פרשות, שלפי רוח המסורת "מתאימות" לאיחוד ביניהן: ויקהל – פיקודי, תזריע – מצורע, אחרי מות – קדושים, בהר – בחוקתי, מטות – מסעי, חוקת – בלק, ניצבים – וילך. נקבעו כללים הקובעים מתי הזוג "מתאחד" לפי לוח השנה. לכן יש שבתות שקוראים בהן שתי פרשות (שהן תמיד אחד ה"זוגות"), וכך הן גם השבתות מסומנות בלוחות השנה. להרחבה (גם היסטוריה וגם השיטה המקובלת היום) מציע לקרוא מאמר זה.
ממליץ לכולם לצפות בשיעור של הרב יובל שרלו – תלמיד חכם, מומחה לאתיקה ולאתיקה הרפואית בפרט – בנושא החשוב הזה. אנסה לסכם את השיעור בקצרה:
מומלץ לצפות בשיעור המלא (כשעה ועשרים דקות), כמובן.
לפני כמאה שנה, הרב יוסף משאש מגיע ממרוקו לרבנות בעיר תלמסאן שבאלג'יריה. שם הוא נתקל במציאות בה כל האיטליזים בבעלות יהודית היו פתוחים בשבת, כך שלא ניתן היה להשיג בשר משחיטה כשרה אלא רק בחנויות מחללות שבת. הרב ניסה לשנות את המצב – ולא הצליח. הוא נאלץ לחפש דרכים הלכתיות להתמודדות עם האתגר, על מנת לאפשר לקהילה לקנות בשר כשר. אתם יכולים לקרוא כאן על הדרך ההלכתית בה הרב התמודד עם הנושא.
רבות נכתב על החילון באירופה. אבל חשוב להבין שתופעת החילון לא היתה רק אצל האשכנזים! בהכללה ניתן לומר שהקהילות היהודיות בארצות האסלאם הצליחו יותר בשמירה על הלכידות שלהן. [כתבתי כאן על מה שקרה בהונגריה].
כן! יותר נכון לומר שלדעתו כיסוי הראש לגברים אינו חובה אלא רק מידת החסידות. מול הפוסקים שמחייבים את כיסוי הראש לגברים עומד אתגר משמעותי: התלמוד מכיל במספר מקומות תיאורים של גברים "נורמטיביים" גלויי ראש! ניתנו לכך תירוצים הרבה.
הגאון מווילנה היה מפורסם בסגפנות וצניעות. אך כשהגיע למסקנה ההלכתית העיונית שיש להתיר, הוא עשה זאת ללא פקפוק. בביעורו לאורח חיים ח' הוא סוקר את פסקי ההלכה הקודמים בנושא כיסוי הראש, מתייחס לסיפורים מהתלמוד (ומגיע למסקנה שהם כפשוטם – הגברים היו גלויי ראש) ומסכם: אין איסור כלל בראש מגולה לעולם, רק לפני הגדולים, וכן בעת התפילה אז נכון הדבר מצד המוסר, ושאר היום לקדושים שעומדים לפני ה' תמיד.
לפחות במקור, "גלאט" ("חלק" ביידיש) התייחס לחומרה ההלכתית בשחיטת הבהמה, כאשר הסוגיה היא האם פגם מסוים בראות הבהמה פוסל או לא פוסל את השחיטה. הפרטים מוסברים במאמר של מכון עליה. אלה שהחמירו, נהגו לאכול רק בשר "גלאט" (שלא היה בו פגם כאמור). המאמר מציין שלמרות ההיתר של הרמ"א, היו אשכנזים שהחמירו. אבל גם ההיפך נכון: היו קהילות ספרדים שלא נהגו איסור "חלק" בניגוד לדעת ה"שולחן ערוך". הנה הרשימה שמציג הרב רפאל דלויה בפייסבוק (פוסט ציבורי).
ומה קורה בימנו? המילה "גלאט" מופיעה לעיתים בהקשר של כשרות מהודרת, ללא קשר למשמעות המקורית של המושג.
פעם שמעתי אמירה שעבור ישראלי חילוני, השופר מתקשר עם יום כיפור, בעוד שאצל ישראלי דתי השופר קשור לראש השנה. האמנם?
בתורה השופר במפורש מוזכר בהקשר של היובל בלבד. אבל על ראש השנה נאמר "יום תרועה" ו"זכרון תרועה" – והחכמים למדו שהתרועה היא בשופר דווקא. מנהגי התקיעה המדויקים של ראש השנה שונים בין נוסחי התפילה, ויש קהילות בהן משמיעים יותר מ 100 "קולות" של שופר בתפילות ראש השנה.
ביום כיפור נהוג תקוע בשופר בסוף הנעילה, בסמוך לסיום הצום. זה הרגע בו קהל רב נמצא בבתי הכנסת או בקרבתם, וזוכים לשמוע את קול השופר מבשר את סיום יום הכיפורים. לכן רבים מאלה שלא משתתפים בתפילות החג בבית הכנסת – מכירים את קול השופר של נעילת הצום.
החלוקה הראשונית ביותר היא לפי סדר פרשות השבוע שבתורה. כך מסודרים ספרי המדרשים וספר הזוהר. בשיטה הזאת הדיון על ההלכה (מצוות) משויך לפרשה בה המצווה מופיעה. סדר זה לא מטיב עם לומד ההלכה.
רבי יהודה הנשיא שערך את המשנה חילק אותו לשישה סדרים (ש"ס) לפי נושאים, כאשר כל "סדר" בתורו חולק ל"מסכתות". התלמוד הולך בעקבות המשנה, ומאמץ את סדר הש"ס: הן בבבלי והן בירושלמי המסכתות מקבילות לאלה של המשנה. חשוב לציין שסדר הנושאים במשנה ובתלמוד איננו מוחלט: לחכמים הייתה נטייה לעבור מנושא לנושא בצורה "אסוציאטיבית", לכן יש הרבה דיונים שלכאורה לא במקומם לפי נושא המסכת.
ואז בא הרמב"ם עם חיבורו שנודע "משנה תורה". מכתביו אנו יודעים שהוא ראה את עצמו כממשיך את מפעל המשנה. הוא התחבט האם לאמץ את סדר הש"ס של המשנה, אך בסוף החליט במודע שעדיף לשנות. הוא ארגן את ההלכות לתוך 14 ספרים שמחולקים לנושאים ופרקים.
את הסדר המשמעותי האחרון בנה רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא"ש. הוא כתב חיבור הלכתי בשם "ארבעה טורים", כאשר החידוש הגדול בו היה בחלוקה מחדש של החומר לפי ארבעה טורים . השיטה של הטורים אומצה ע"י רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך". כך יצא שרבי יעקב בן אשר השפיע יותר על סדר כתיבת ההלכות מאשר על תוכנן (והוא מכונה "בעל הטורים" או לעיתים "הטור").
על אף הדמיון של תרנגול הודו לתרנגולים הרגילים, השאלה איננה פשוטה כלל ועיקר.
אף על פי שיש בהלכה דיון בסימני הטהרה של העופות, אצל האשכנזים נהוג לא לסמוך על הסימנים אלא רק על המסורת: אוכלים רק את העופות שיש עליהם מסורת מהימנה שהם כשרים.
תרנגול הודו "מוצאו" מצפון אמריקה, ולכן ליהודים לא הייתה יכולה להיות שום מסורת לגביו מלפני ה"מפגש". ואכן בתחילה היו רבנים שלא התירו לאוכלו בגלל העדר המסורת. אבל בסופו של דבר ניצחה השיטה ההלכתית שמתירה את אכילתו, וכך נוהגות היום כל הקהילות. הסיבות מובאות כאן. אז מסתבר שלכל כלל יש גם "יוצא מן הכלל".
