בתלמוד (בבלי חגיגה יב א) נאמר: "אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר: למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים. כיון שסרח – הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו שנאמר: ותשת עלי כפך". דברי אגדה אלה מתארים את האדם הראשון בגודל העולם כולו, ורק לאחר החטא האדם הגיע למימדיו הנוכחיים. אם כך – ראוי שיהיה דמיון בין מבנה העולם למבנה האדם. רק נשים לב שרעיון זה (שקיים אצל האומות ולא רק ביהדות) מתפצל לשניים. האחד מתאר את האדם כ"עולם קטן" (microcosmos) מול העולם הגדול בחוץ. השני רואה את היקום כולו כמעין אורגניזם חי הדומה במבניות לאדם.
יש פירושים ומדרשים רבים שמתארים את המבנה האנטומי של האדם בהקבלה למבנה העולם. אך הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק א פרק עב) מביא דיוק חשוב. הרי לכאורה אפשר לדמות ליקום גם את מבנה גופם של בעלי חיים! אבל אין יחוס כזה במסורת שלנו. אז כנראה צורת האיברים אינה המהות. הרמב"ם מסביר שעיקר הדמיון בין האדם לעולם הוא בשכל (הכוח ההוגה) של האדם – המסוגל להנהיג. "ועל ידי הדבר הזה [הכוח ההוגה] מתמיד קיומם של הכדור ושל כל חלק ממנו. דבר זה הוא האלוה יתעלה שמו. רק לפי משמעות זו נאמר על האדם בלבד שהוא עולם קטן, משום שיש בו עיקרון כלשהו המנהיג את כולו." עיקר הדמיון: כפי שהאל מנהל את העולם כולו, כך הכוח השכלי שבאדם מוביל אותו.
ואיך לתאר את העולם כדמות האדם? ניתן לראות זאת בתורת הקבלה, בדרך בה המקובלים מציירים את מבנה 10 הספירות בצורה של גוף האדם. יש חשיבות גם לסדר למעלה למטה, וגם לחלוקה בין ימין לשמאל. יש אנלוגיה בין תפקיד הספירה בעולם לבין איבר האעדם המתאים.
