איך היהודים הגיעו לרעיון של בניית בית המקדש? אם חשבתם שיש על כך ציווי בתורה, אז מתברר שהתורה מצווה אותנו בפרטי הפרטים על… בניית המשכן! מדובר במבנה מתפרק שמתאים מאוד לנדודים במדבר, אין בו קירות אבן והוא לא דומה לבניין. ספר דברים אמנם מדבר על הצורך בריכוז הפולחן במקום קבוע בעתיד: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה."(דברים יב ה). אך אין שם רמז לשינוי האדריכלי שצריך לערוך במשכן.

אך היה גם שלב ביניים: משכן שילֹה. ספר יהושע (תחיל פרק יח) מגלה שלאחר כיבוש רוב הארץ בידי השבטים, יהושע וזקני ישראל מחליטים לבנות משכן קבוע בשילה, ולשים בתוכו את ארון הברית. בתנ"ך לא מופיע תיאור מדויק של המבנה. אך התלמוד (זבחים קיח א) מביא לנו מסורת שמשכן שילה היה "אוהל", כלומר היו לו קירות אבן אך גג בצורה של יריעה. משהו באמצע בין המשכן הזמני של המדבר לבין המקדש הבנוי.

אז איך נבנה המקדש? לפי התנ"ך, היוזמה הראשונית באה מאת דוד המלך: לאחר שהוא כבש את ירושלים, התבסס בה והביא אליה את ארון הברית, דוד פונה אל נתן הנביא: "רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל ב ז ג). אך נתן מקבל חזון מאת ה': עליו למסור לדוד שאינו רשאי לבנות את בית המקדש, אך יהיה לדוד בן ש"הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי…" (שמואל ב ז יג). ה' דוחה את הפרויקט בדור אחד. (הסבר :דוד לא התאים כי אמנם היה צדיק גדול, אך גם איש מלחמות). ואכן, בהמשך שלמה בן דוד יורש את השלטון, מביא את הממלכה לתקופה ארוכה של שלום ובונה את בית המקדש הראשון. דוד אמנם לא זוכה לממש את הרעיון, אך הוא עושה הכנות רבות לפרויקט הבניה.

אז אמנם התורה לא מזכירה את בית המקדש, אך לפי הסיפור הבנייה של המקדש היא בציווי מאת ה' דרך נביא, ויתכן גם שנתן הנביא הדריך את דוד ושלמה איך המקדש אמור להיראות. את אתם מכירים הסבר אחר על הקשר בין המשכן למקדש, מוזמנים לשתף.

בתלמוד (מגילה טו א) מופיע מאמרו של רבי אליעזר בשם רבי חנינא: כׇּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי״. מהי החשיבות של הבאת הדברים בשם אומרם המקורי?

נתחיל מהפסוק שהתלמוד מצטט. מגילת אסתר (סוף פרק ב) מספרת על בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ שביקשו לשלוח יד באחשוורוש. מרדכי שמע זאת וסיפר לאסתר המלכה. אסתר מעבירה את הידיעה למלך בשם מרדכי! כך שמו ומעשהו של מרדכי נרשם בספר דברי הימים של הממלכה הפרסית. המהפך לטובת היהודים מתחיל בבקשה של אחשוורוש לקרוא את ספר דברי הימים. הוא נזכר במרדכי, משם מרדכי "עולה על סוס" (תרתי משמע) והיהודים מצליחים להינצל מגזירת ההשמדה של המן.

אז לפחות אז בשושן הבאת הדברים בשם ה"מקור" אפשרה את הגאולה של היהודים. אך ניתן לראות את העניין בהקשר רחב יותר. חכמי ישראל מאמינים שתורתם אינה רק חוכמה אנושית, אלא מסורת שמתחילה ממתן תורה בסיני ועוברת מאז מרב לתלמיד. לכן יש חשיבות עצומה להביא באופן מדויק את דברי הרבנים מהדורות הקודמים, כי הרי זה ביטוי להמשכיות המסורת. מכאן ההקפדה הנהוגה בספרות הרבנית על הבאת המקורות. הדרך להביא גאולה היא להמשיך ולהעביר את המסורת.

מחפשים פירוש עמוק יותר לאמירה הזאת בתלמוד? מוזמנים לעיין בשיעורו של הרב אורי שרקי על הקשר בין מאמרות ודיברות.

ויש בכלל ספק שלפי הסיפור בספר בראשית, אחי יוסף הם אלה שמכרו אותו? לכאורה, יוסף עצמו מאשים את אחיו ישירות בכך: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה." (בראשית מה ד). אבל רגע, יש חידה בלשית בסיפור, ואולי גם ליוסף לא יהיה מידע מלא. נציין רק שבקריאה של הפשט של סיפור המכירה יש דברים לא ברורים, ורבים הפרשנים שניסו להתמודד מול הקושי.

גדול פרשני התורה, רש"י, מפרש שהאחים מכרו את יוסף במו ידיהם: ""וימשכו" – בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדיינים, והמדיינים למצרים". רק שבפסוקים הבאים מתברר ש… ראובן חוזר אל הבור, מגלה שיוסף לא שם וקורע את בגדיו. למה הוא חוזר? הרי ראובן נוכח בתחילת הסיפור! רש"י מתרץ שראובן לא היה עם האחים ברגעי המכירה, כי… הלך לעזור ליעקב אביו (מרחק רב מאוד!), וכשחזר – ראה שהבור ריק. נשמע קצת מאולץ.

הנכד של רש"י, רשב"ם (רבי שמואל בן מאיר) חולק על סבו וכותב במפורש שבני יעקב לא מכרו את יוסף. לשיטתו, האחים הורידו את יוסף לבור, ואז התרחקו מהמקום על מנת לאכול ולהתייעץ. בינתיים עברה ליד הבור שיירה של מדיינים, והם אלה שמוצאים את יוסף מהבור ומוכרים אותו כעבד לישמעאלים. אם כך, ההמשך מסתדר: כשראובן חוזר אל הבור בסוף הסעודה, הוא אכן מופתע לראות שיוסף איננו. האחים לא יודעים בדיוק מה קרה.

חשוב מאוד להדגיש שרשב"ם לא מצדיק את מעשי האחים בסיפור! לכל הדעות, הכוונה של בני יעקב ודאי הייתה בתחילה להרוג את יוסף, ואחר כך למכור אותו. רק שההשגחה "סידרה" כך שהמעשה אמנם התבצע, אך לא הושלם על ידם. גם חטא המחשבה והכוונה הוא חטא. אגב, יש פרשנות דומה ולסיפור חטא דוד עם בת שבע (אכתוב הזדמנות אחרת על כך).

כשאנו קוראים בפרקי התנ"ך, קיום הנבואה – הדיבור האלוקי עם האדם – נראה כדבר טבעי וכמעט מובן מאליו. אף בתקופת הבית השני היו לנו לפי המסורת שלושה נביאים: חגי, זכריה ומלאכי. אבל משם התופעה נפסקת. אין יותר חזון לנביאים. אמנם קיימת אמונה שהנבואה תחזור בעתיד, אך איננו יודעים מתי ואיך. מדוע קרה השינוי הזה? לא ברור.

לפני הכניסה לארץ, משה רבנו אומר לעם שה' ימשיך לשלוח לו נביאים: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח טו). אמנם משה לא מבטיח שהנבואה לא תיפסק, אך הוא גם לא מזהיר שזו תופעה זמנית. קשה מאוד לקבל שהפסקת הנבואה היא בגלל החטאים של ישראל, הרי עברו הרבה דורות מאז. יש מסורת על חכמים ביקשו לבטל "יצר של עבודה זרה בעולם" – באותו הזמן גם הנבואה הסתיימה. אך כל זה עדיין לא מסביר מדוע.

גם אם חסר לנו הסבר תיאולוגי מדויק, קשה להתעלם מכך שמאז ההיסטוריה מתנהלת בנתיב שונה, ללא נוכחות ישירה של הבורא דרך הנבואה, אלא ב"הסתר פנים". אם נקבל את התפיסה שעל האדם לקחת אחריות על העולם – אז יש בכך הגיון. דרך משל, ניתן לדמות את ה' להורה שמחליט להעביר אחריות למתבגר, ולכן לא נכנס לחדרו ולא מעיר הערות גם כשיש "בלגאן" – בתקווה שהצאצא ייקח אחריות על מעשיו. מכירים הסבר טוב מדוע הנבואה איננה? תכתבו לנו.

ומה המקור לביטוי "אין נביא בעירו"? תקראו כאן.

ספר בראשית מספר שיוסף הצדיק פותר את חלום פרעה, עולה לגדולה ומתמנה למשנה ומלך מצרים, מתחיל לנהל את הכלכלה ומצליח להתגבר על שנות הרעב. אך מה בעצם הייתה השיטה הכלכלית שלו? ניתן ללמוד זאת מהפסוקים בפרק מז: "וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כׇּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃ וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ".

המעשים של יוסף שלנו מזכירים את פועלו של יוסף אחר, להבדיל, יוסף סטלין בברית המועצות. כמוהו, יוסף משתלט על האדמות, מעביר אוכלוסיות, קובע (כמסופר בהמשך הפסוקים) מכסות של העברת היבול לפרעה. מצרים עוברת מהפכה קומוניסטית של ממש! יהודי הופך לשותף בכיר בהנהגת המדינה, ולכוח המניע מאחורי השינוי המהפכני. זו דרכו של יוסף: בניגוד ליהודה אחיו שעוסק בעניינים הפנימיים של עמו ושבטו, יוסף שואף לתקן את העולם – ולא סתם, אלא בהובלת את השינוי במעצמה המשמעותית ביותר בתקופתו – מצרים.

האם זה עבד טוב? לא ממש. כידוע, בא פרעה שלא ידע את יוסף. יוסף יורד מגדולתו, ועם ישראל משתעבד לשנים ארוכות במצרים. הניסיון של היהודים לקדם את העולם דרך השתלבות בהנהגת אומות העולם נכשל בדרך כלל. אך השאיפה הבסיסית של יוסף להיות "אור לגויים" איננה טעות. רק שהדרך עוברת דרך קיום המדינה משלנו, ולא באמצעות ההשתלבות בהנהגות הזרות.

"אילו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?" – שאלה זו, לפי המדרש, שאל טורנוסרופוס המצביא הרומאי את רבי עקיבא. במפתיע, רבי עקיבא ענה לו: "של בשר ודם נאים". הרומאי מקשה: "הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?!" עונה לו רבי עקיבא: "לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם." – רבי עקיבא לא מתבלבל, הוא כמובן לא רואה את ה' ואת האדם באותה המדרגה, אלא מדבר על עולמו של האדם בלבד.

אז איך להבין את רבי עקיבא? בואו נשמע את טיעוניו: "הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [כיכרות לחם]. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?!" מה אתה הרומאי מעדיף לאכול: חיטה (שהיא חלק מהטבע, ולכן מעשה ה') או לחם (שהוא מעשה אדם מובהק)? עכשיו ברורה כוונתו: העולם נברא גולמי, ובידי האדם (שנברא בצלם ה') הבחירה והאפשרות לתקן לרפא. בני אנוש קיבלו משימה ואחריות להפוך את העולם לטוב יותר, גשמית ורוחנית. במובן הזה, מעשיהם "עדיפים", כי הם ההשלמה הראויה של הבריאה האלוהית.

ואיך זה מתחבר לאבחנה בין ששת ימי בראשית ליום השבת? מוזמנים לקרוא כאן.

גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מתמנה להנהיג את ישראל בתקופה לא פשוטה. המצב הרוחני של העם היה ירוד ביותר: ישראל עובדים לבעל, אליל הכנענים. אפילו בפכרו בנחלת משנה, כל הסביבה, כולל אביו יואש, עובדים לבעל. בעקבות כך גם המצב הביטחוני מדרדר, והעם סובל מפשיטות המדיינים שמרוששים אותו. על רקע זה, נבחן איך מתנהל המפגש של גדעון עם המלאך (שופטים ו יב): "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל." איך גדעון יענה על הברכה? לכאורה, יש הרבה חוצפה בתשובה: "… וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה'וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן". אתה מברך אותי ב"ה' עמך", אך היכן ה' כשאנו בצרה?

אפשר היה לחשוב שגדעון אדם שחצן מטבעו. אך בהמשך הוא ממאן לקבל את תפקיד השופט, ומסביר שהוא לא ראוי (פסוק טו): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי". גדעון טוען שהוא שייך למשפחה קטנה בשבט, והוא צעיר בין אחיו. זה לא מתאים לדמות שחצנית.

אך ההמשך מפתיע: ה' רואה את הדיבור המתפרץ של גדעון באור חיובי! פסוק יד: "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ". חז"ל אומרים במדרש שגדעון לימד סניגוריה על ישראל, אך קשה לראות זאת בטקסט. אז מהי גדולתו של גדעון? הוא לא מוכן עקרונית לקבל את המצב הירוד של ישראל, גם אם אפשר להצדיק אותו באשמת החטאים. ה"חוצפה" של גדעון היא התביעה מה' להביא את העם למצב מתוקן ונעלה ללא פשרות, כפי שקרה ביציאת מצרים. התגובה של ה' מלמדת שתכונה זו לראויה למנהיג.

הידעתם: אזכור יציאת מצרים בפרק מנוי גדעון מחזק את הטענה שיציאת מצרים הינה באירוע היסטורי. הרי השיחה בין מלאך לגדעון לא עוסקת בנושא יציאת מצרים. גדעון מזכיר את העניין כמסיח לפי תומו: האמירה מצביעה על כך שיציאת מצרים הייתה צרובה בזיכרון הלאומי בתקופת השופטים.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935) נתפס בציבור כאבי הציונות הדתית. אך מה בעצם הוא חידש? אפשר להבין זאת רק על רקע התהליכים שהעם היהודי עבר במהלך חייו. מהחצי השני של המאה ה-19 אנו מזהים תהליך של חילון מואץ: יהודים בהמוניהם נוטשים את המחויבות להלכה. הרבנים מגיבים ב"הגבהת החומות": הפרדת הקהילות, החמרה בפסיקת ההלכה, התרחקות מעולם המדע וקשרים עם הגויים. במקביל, הוקמה התנועה הציונית הפוליטית. רוב הרבנים (לא כולם) התנגדו לציונות, משיקולים אימוניים או מתוך רתיעה מתנועה שמנהיגיה לא היו יראי שמיים.

הרב קוק עצמו מתאר את העולם היהודי של זמנו ב"שמונה קבצים" (א ג): "שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו… הקודש, האומה, האנושיות, אלה הם שלשת התביעות העיקריות…". במילים שלנו: "קודש" – הרעיון הדתי-אורתודוקסי, "האומה" – הציונות, "האנושיות" – ערכים אוניברסליים, חילון וסוציאליזם. היינו מצפים מרב שיאמר לנו שה"קודש" ינצח. הרב קוק מפתיע ומספר לנו שנדרשת סינתזה ולא ניצחון: "יהיו המניות של ההרכבה הזאת איך שיהיו, יהיה חלק אחד תופס מקום יותר עקרי, אצל איזה יחיד או אצל איזה ציבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצא שום צורה של חיים שלא תהיה מורכבת משלשתם." כל זאת לא מתוך רצון לפשרה לשמה, אלא מתוך ראיה שזו הדרך הנכונה לעם שלנו לפי התורה!

איך ניתן להגיע לכך? הרב קוק ניווט את דרכו באמצעות רעיון חשוב: הפתרון לאתגרי הזמן אינו במגננה ובדחיה, אלא עובר דרך ההכרה בערך של הרעיונות החדשים, ובנייה של קומה תורנית גבוהה יותר על בסיס האינטגרציה עם הטוב שיש בחידושים. וכך הוא כתב באגרת קלד: "ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כ"א לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות, ואח"כ כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא בטחון להילחם עליה ג"כ". דווקא מתוך אמונה ובטחון, במלחמת הדעות ראוי לבנות קומה של "ארמון התורה" מעל השיטה המתנגדת, ולא לעסוק בדחיה.

איפה זה תופס אותנו? הרב קוק אמנם השאיר לנו ספרים, אגרות וגם תלמידים ממשיכי דרכו, אך אין בידנו "מתכון" להצלחה. ואולי גם לא הגיוני שיהיה כזה. אך הרב התווה דרך תורנית חדשנית של התמודדות מול אתגרי הזמן, בה רבים הולכים גם בימינו. ואגב, האם הרב קוק הושפע מרעיונות הדיאלקטיקה? תקראו כאן.

מסכת אבות במשנה מתחילה במשפט: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". יש לנו מסורת על העברת התורה מרב לתלמיד, בדרך של "סמיכת חכמים" שמתחילה במשה רבנו: חכם שהוא בעצמו קיבל "סמיכה" מרבו – מעביר אותה באופן רשמי לתלמידיו הראויים. וכך נמשכה השרשרת… עד היא נחתכה בתקופת הכיבוש הרומאי. למרות מסירות הנפש של החכמים, הרדיפות הצליחו לגרום להפסקת הסמיכה. וכך במצב בו כבר לא היו חכמים "סמוכים", לא היה ניתן להמשיך הלאה. יש לכך גם השלכות משפטיות-הלכתיות: אמנם ניתן למנות דיינים "לא סמוכים" לבתי דינים, אך סמכותם לדון מוגבלת. האם יש תקווה לתיקון?

אמנם התלמוד רק מתאר את המצב של הפסקת הסמיכה, ולא מביא פתרון. אך הרמב"ם בפירושו למשנה מציע רעיון מהפכני ולכאורה גם מעשי: "ויראה לי, כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהא זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה." כלומר, אם כל הרבנים בארץ ישראל ימנו ראש ישיבה מוסכם, אז ניתן לראות בו "סמוך" שיסמוך אחרים, באופן הזה שרשרת הסמיכה תבוא על תיקונה. רק "דבר קטן" נדרש: שהרבנים יגיעו להסכמה. נשמע לכם קל לביצוע?

ההצעה של הרמב"ם לא נשארה בתיאוריה. במאה ה-16, קבוצה חשובה של רבני צפת מינו את רבי יעקב בירב בתור ה"סמוך", והוא בתורו העניק סמיכה למספר חכמים גדולים. שלא במפתיע, קמה התנגדות למהלך, בעיקר מצד רבה של ירושלים באותה התקופה, רבי לוי בן חביב. בגלל שלא הייתה הסכמה כאמור, מהלך הסמיכה דעך, גם אם נמשך עוד כמה דורות. מאז ועד היום היו עוד מספר ניסיונות (כולל לאחר הקמת מדינת ישראל), אך אף אחד מהם לא הצליח להביא את הרבנים להסכמה. ואולי זה עוד יקרה?

האם היהודים הם באמת בעלי ריב ומחלוקת? כתבתי כאן על דעת המהר"ל מפראג בעניין.