ארכיון הקטגוריה: מחשבה

עולם הזה מול עולם הבא: פרוזדור מול טרקלין

ננסה להבין את היחס בין עולם הזה ולעולם הבא, דרך המשנה המפורסמת במסכת אבות (ד טז) :"רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא; הַתְקֵן עַצְמְךָ בַּפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין." לכאורה, אפשר לפרש שטרקלין (עולם הבא) הוא המטרה, בעוד שהפרוזדור הוא רק האמצעי (שער) על מנת להגיע לדבר האמתי. אם כך, משמעות חייו של אדם בעולם הזה היא ההכנה לעולם הבא, אם זכה להגיע אליו כמובן.

אבל אם נפעיל קצת דמיון, אז נבחין בכך שהטרקלין והפרוזדור אינם שני עולמות נפרדים: הם מחוברים! יש מעבר רציף מטרקלין לפרוזדור. אדם מגיע דרך הפרוזדור לטרקלין, עם כל ההכנה שהוא עשה בדרכו בפרוזדור, כפי שהוא הצליח בדרך. לפי המחשבה הזו, חיי העולם הזה אינם רק על מנת לקבל "ציון עובר" בבית דין – על מנת להתקדם לשלב הבא (וכתבנו על כך בנושא שכר ועונש). יש משמעות לחייו ומעשיו של אדם כאן ועכשיו בעולמנו אנו.

נמשיך את הרעיון של החיבור בין פרוזדור לטרקלין, עם ציטוט משיעורו של הרב אורי שרקי בנושא: "ההבדל בין טרקלין לבין פרוזדור הוא שבטרקלין יש הרבה אור ופרוזדור הוא אפל – אבל יש אפשרות להאיר את הפרוזדור ע"י פתיחת דלתות הטרקלין." למעשה, יש אפשרות כבר בעולם הזה ליהנות במידה מסוימת ואורו של עולם הבא, וזאת בזכות הקדושה. לפי הרב, מידת הקדושה איננה פרישות מעולם הזה כלל, אלא יכולת להגיע למדרגה של התעלות בעיסוק בענייני העולם דווקא. אם באנו לעולם הזה, יש לנו בהחלט מה לעשות ולמה לשאוף. "ובחרת בחיים". ואיך זה קשור לאור הגנוז?

האם החשיבה ההלכתית היא מתמטית-מושגית?

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, נצר לשושלת רבני בריסק, מתאר כך את עבודת הפוסק בספרו "איש ההלכה": "למה הוא דומה? למתמטיקאי שיוצר עולם אידאלי, ואז משתמש בו כדי לכונן קשר בינו לבין העולם הממשי… מהות ההלכה, שניתנה לנו מאת ה', היא בבריאת עולם אידאלי ובהכרת הקשר שבין העולם האידאלי הזה לבין הסביבה הקונקרטית שלנו". בדומה לחשיבה המתמטית, ההלכה לפי התיאור הזה עוסקת במושגים המופשטים, ורק בסוף הדרך משליכה את המסקנות על הפרקטיקה.

בספרו "מה דודך מדוד" (ראה עמ' 21) הרב סולובייצ'יק מסביר שאמנם איש ההלכה חייב להתעניין במציאות ולהיות אכפתי כלפיה, אך עליו לפעול בהתאם לעקרונות ההלכתיים-עיוניים ולא מתוך רגש. הוא מביא דימוי מרתק: "משל למה הדבר דומה? ללוויין שהוכנס למסלול פלוני אלמוני. אמנם קליעת הלוויין לתוך המסלול תלויה בעצמה כוח הדחף, אבל משהגיע האובייקט למסלולו, הוא מתחיל להתנועע בדייקנות מפליאה על פי מהירות התנועה המיוחדת למסלול ההוא, ואין שיעור לכוח של הדחיפה יכול להוסיף או לגרוע ממנה אפילו כל שהוא." הפוסק אמנם מתחיל את ניתוחו מתוך בעיה קונקרטית כלשהי ("דחיפת הלוויין למסלול"), אך מהרגע שהוא "במסלול" – העיסוק הופך למושגי טהור, ואינו קשור לכוח המניע הראשוני כלל.

נוכח הדימויים המרשימים הללו, הגיוני לשאול: האם חז"ל באמת חשבו במושגים ה"טהורים" של אידאות, או שזו הנטייה שלנו – אנשי העולם המודרני – לייחס להם צורת חשיבה מתמטית מושגית? האמת כנראה באמצע. במשנה ובתלמוד ניתן בהחלט להבחין במושגים (כגון "חזקה", או הבחנה בין דיני ממונות לנפשות). אך אנו לא מוצאים שם דוגמאות לטיעונים לוגיים דמויי "הוכחות" מתמטיות. החשיבה של חז"ל הרבה יותר אסוציאטיבית, יש בה עיסוק בפרטי המקרים ובהקשרים, והיא לא דומה ללוגיקה הטהורה של התיאוריות המדעיות. צריך לזכור שבתלמוד יש דברי אגדה רבים שמשולבים בדיון ההלכתי. אך אדם בעל חשיבה לוגית מפותחת בהחלט יכול לראות בטקסטים של חז"ל את היסודות של המחשבה הטהורה.

"כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ": הסבר קיומי

בפרק הראשון בתהילים נאמר: "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה." וכבר חז"ל שמו לב לאבחנה בין "תורת ה'" ל"תורתו", מאמר רבא בתלמוד (עבודה זרה יט א) : "בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף נקראת על שמו". ההסבר המקובל מנסה ליישב: מרוב שהצדיק עמל בלימוד תורה, תורת ה' נעשית בעצם גם תורתו שלו.

אך יש פירוש ששמעתי בשיעור הרב אורי שרקי שלא מנסה להגיע להרמוניה מושלמת בין הביטויים. מהו רצונו הבסיסי של צדיק? ודאי שהוא מעוניין להבין את הדרך בה ה' מנהיג את עולמו, בדומה למשה רבינו שמבקש "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" (שמות לג יג). אז הוא בעצם רוצה להכיר את "תורת ה'", תורה של מעלה. אך במציאות, הוא יכול ללמוד עוד פרק בתנ"ך, עוד דף גמרא, לשמוע עוד שיעור של רב מסוים – זוהי "תורתו" שבני אנוש מוכשרים ללמוד. זה לא אותו הדבר!

אז הפער הקיומי בין הרצון לגלות את סודות היקום לבין היכולת להתקדם טיפין-טיפין בחומר – אכן קיים במציאות. אפשר רק לקוות שללומד השקדן יתגלה משהו מן הסוד של "תורה של מעלה" לאורך מסעו.

מטרה מול אמצעים: טעם העץ כטעם הפרי?

תנסו לדמיין עולם בו ישר מגיעים ליעד, ואין הכרח לעמול קשה בדרך על דברים שלא קשורים ישירות לדבר מה שרוצים להשיג. עולם בו אפשר מיד לטעום תבשיל טעים, בלי שיש צורך לקלף ולחתוך ירקות; ניתן להגיע לגוף שרירי, בלי לעסוק בהרמת משקולות; אפשר להגיע לכל מקום בעולם, בלי שנדרש לטוס או לנסוע זמן רב. עולם אידאלי שכזה… אך כולנו יודעים שהדברים פשוט לא עובדים בדרך הזאת.

אז יש במדרש חז"ל הסבר מעניין: בורא העולם ביקש שיהיה עולם של זהות בין מטרה לאמצעי, או בלשון חז"ל "טעם העץ כטעם הפרי". אך בפועל נברא עולם עם הפרדה בין אמצעי למטרה. מדובר בפירוש על מעשה בראשית בתורה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן" (בראשית א יא). לכאורה, ה' מבקש מן הארץ להצמיח "עץ פרי עושה פרי", כלומר העץ הוא בעצמו פרי אכיל. אך בפסוק שבא אנו לומדים שבפועל הארץ הצמיחה "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ" – העץ לא הפך לפרי בעצמו, אך הוא מסוגל להניב פירות אכילים.

זהו בדיוק הפער בין האמצעי ("עץ") למטרה ("פרי") שקיים בעולמנו. הוא דורש מאיתנו השקעה של מאמץ וזמן על מנת להגיע למטרות שאנו מציבים. טעם העץ אינו כטעם הפרי!

הרב יובל שרלו על בינה מלאכותית ופסיקה

בהמשך לדברים שכתבתי על ה AI ופסיקת ההלכה: ממליץ לקרוא את המאמר של הרב יובל שרלו באתר "צהר אתיקה" בנושא. מדובר בתלמיד חכם גדול, מומחה לאתיקה ואדם שמכיר היטב את השינויים בעולם המודרני.

אתחיל דווקא מסוף דבריו: כמוהו, גם אני מקווה שהשינויים בטכנולוגיה לא יבטלו את הערך החיובי של דמות הרב בתור מנהיג הקהילה ופוסק. אך גם הרבנים מפנימים שהשינוי בדרך. בנושא הסמכות, הרב מציין שאמנם מקובל שה"זכות" לפסוק נתונה אך ורק לרבנים, אך יודעים אנו שהמציאות איננה כזאת, ובמקרים רבים העם מחליט כיצד לנהוג שלא מדעת הרבנים (והייתי מוסיף לכך את הנוהג של "פסיקה עצמית" מספרות ההלכה).

לכאורה, לרב אנושי יש יתרון בכך שהוא יכול להתאים את הפסיקה לפונה. ידועים סיפורים על רבנים שנתנו תשובות שונות לאנשים שונים בשאלות דומות, או החמירו בכתיבה והקילו בפסיקה האישית. אך הרב שרלו לא נופל למלכודת המחשבתית הזאת: הוא מציין שגם בכלי הבינה המלאכותית תיתכן התאמה למאפייני הפונה, בהתאם לצורה ותוכן הפניה, ואולי מתוך מידע נוסף שידוע ל"מכונה". בהתאם לכך, בהחלט יתכן ש AI יצליח במשימה לקחת בחשבון את מאפייני השואל, ולהתאים את המענה אליו – אמנם לא בדרך המחשבה האנושית, אלא בתור חיקוי התהליך.

האם אנו חיים בעידן של עצמאות מדינית?

בתש"ח זכינו להקים מדינה יהודית עצמאית, דבר שאבות אבותינו היו יכולים רק לחלום עליו. לכאורה, מסקנה פשוטה היא שעלינו להודות לבורא העולם על כך שאנו חיים בתקופת הריבונות, ולא בגלות חלילה. אך אפשר לשמוע מגוון "טענות הכחשה" שבעצם מכוונות לכך שהעצמאות שלנו איננה "אמתית". ראשית, יש מזכירים שאנו חיים בעולם של מלחמות וטרור. שנית, יש טענה שאיננו עצמאיים באמת כי יש לנו תלות מדינית, ביטחונית וכלכלית במדינות אחרות. לבסוף, יש טענה שלא מדובר במדינה יהודית עצמאית כי מנהיגי האומה לא פועלים ברוח היהדות. האמת היא שכל הטענות האלה לא עומדות במבחן הגדרת הריבונות, ואף לא הגיוניות בהשוואה ההיסטורית.

אכן אנו חיים במציאות בה אנו עדיין נאלצים להילחם במדינות השכנות וארגוני הטרור. רק בואו ניזכר שכל התנ"ך מלא במלחמות. לפי המסורת, דוד המלך נלחם בח"י (18) מלחמות. ולצערנו, המוכנות למלחמה, ואף הצורך להילחם בפועל הם נחלתן של מדינות גדולות וחזקות. יכול להיות שליהודים הייתה ציפייה שהריבונות תבוא בתהליך נסי בו ייעשה שלום עולמי, אך זה לא מה שקרה בפועל. מה לעשות.

גם התלות במדינות אחרות איננה מבטלת את הריבונות. כמובן, אנו מעוניינים לקבל החלטות שקשורות לגורלנו ללא לחצים מבחוץ, אך קיום לחץ הבינלאומי אינו אומר שאין לנו עצמאות. גם בהיבט הכלכלי, אין לנו הכרח לנהל "משק סגור" על מנת להיחשב מדינה עצמאית. אמנם בתקופת שלמה המלך שרר שלום, אך הוא נזקק להסכמים עם מדינות שכנות על מנת להביא את עצי הארזים מלבנון לבניית בית המקדש.

לכולנו יש ביקורת כזו או אחרת על הנהגת המדינה בהווה ובעבר. אך גם אם מתקבלות החלטות לא ראויות לדעת מישהו, וזאת בגלל שחיתות, בורות, לחצים מבחוץ או ניתוק מהמסורת – יש להכיר בכך שזו דרך הפעולה של מדינה ריבונית. מה לעשות, אלה הגברים והנשים ששמנו ליד ההגה. אנו ודאי צריכים לשאוף שיהיו ערכיים יותר, אך אלה תהליכים של מדינה עצמאית דמוקרטית שעלינו לקדם (מה גם שהתנ"ך משתף אותנו שהיו בעיות מוסריות קשות אצל שופטים, מלכים וכוהנים של פעם). אז אפשר לחגוג את היום העצמאות בשמחה.

האם סיפורי התנ"ך התרחשו באמת?

עסקנו כאן בקיצור במחקר המדעי המודרני על התנ"ך. אך מהו בעצם היחס של המסורת הרבנית לטקסטים? האם יש לקבל את כל הכתובים כתיאור מדויק של המציאות הממשית? ובכן, הפרשנים המסורתיים אכן נטו להתייחס כך לפסוקים. אמנם פילון האלכסנדרוני שהיה מחכמי ישראל פירש את התורה באופן "אלגורי" ולא כפשוטה, אך גישתו נשארה חריגה ולא השפיעה על המשך המחשבה היהודית. לא מדובר בקביעות מוחלטות. בהכללה נאמר שבפרשנות המסורתית לתנ"ך יש העדפה לגישה שהדברים אכן מתוארים כפי שהיו, אך יש גם הרבה הסתייגויות מההבנה הפשטנית.

ספר איוב בתנ"ך בקלות מצטייר לנו כמשל, על בסיס ה"מבנה הספרותי" שלו. אך מה חשבו חז"ל עליו? בתלמוד (בבר בתרא ט"ו א) יש ויכוח בין החכמים באיזו תקופה חי איוב, ואחת הדעות היא: "אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא, אֶלָּא מָשָׁל הָיָה". אמנם במשתמע שם שרוב החכמים "מתעקשים" למצוא לאיוב זמן בהיסטוריה, אך לדעת הרמב"ם במורא הנבוכים, המחלוקת על תקופת העלילה דווקא מחזקת את הדעה לפיה מדובר במשל ולא במעשה היסטורי.

כבר כתבנו על בסיס פירוש רש"י שמסתבר מאוד לראות את תיאור בריאת העולם בתורה בהיבט המוסרי, ולא כתיאור פיזיקלי-מדעי של סדר התרחשות תהליך הבריאה. אך מה עם "חטא עץ הדעת"? נשים לב שהתורה מדגישה שהמעשה היה בגן עדן, ולא במציאות העולם הזה. וכך מסביר הרב אורי שרקי בשיעורו: "אבל בפשטות, כל המעשה של גן עדן הוא רוחני ולא קשור בכלל למציאות הארצית". כלומר, גם אם נאמר שזה התרחש – מדובר במציאות רוחנית. ולא כדאי לדמיין שם נחש מפינת החי.

ויש כמובן שאלה של האם כל הפרטים שבסיפורי התנ"ך מדויקים ואמתיים, או שיש שם השאלות, גוזמות ותיאורי דמיון. קל להתחיל מ"דחיית ההגשמה": בתורה יש פסוקים רבים שמתארים את האל כבעל גוף לכאורה: כגון שיש לו יד, הוא יושב על כיסא, שומע, מדבר וכועס. אך מוסכם על העולם הרבני שאין הדבר כך, ולכן מוצאים פירוש שונה, מעין "דיברה התורה כלשון בני אדם".

הרמב"ם לא מסתפק בכך, וטוען ב"מורה הנבוכים" (חלק ב' פרק מו): "כך אלו המשלים הנבואיים הנראים או נעשים במראה הנבואה… ודברים שעושה הנביא, ומשך הזמן הנזכר בין מעשה למעשה על דרך המשל, וההיעתקות ממקום למקום, כל זה אינו אלא במראה הנבואה, לא שהם מעשים מציאותיים בחושים הגלויים." כלומר, תיאורים רבים בתנ"ך הם חזיונות נבואיים שיש להם כמובן מטרה ומשמעות, אך אין זה שיקוף המציאות. הרמב"ם מביא דוגמאות בהמשך הפרק: לשיטתו, לא יתכן שיחזקאל הנביא ביזה את עצמו מול העם, או שהושע הנביא התחתן בחטא עם אשת זנונים, כמתואר בפשט המקראות.

כבוד לדעה הנגדית: למה ההלכה כבית הילל?

ידועה המחלוקת בין חכמי בית שמאי (שהיו בד"כ מחמירים, אך לא תמיד) לבין אלה של בית הילל, כאשר התלמוד (עירובין יג ב) מספר שלבסוף יצאה בת קול והכריעה: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הילל". אך פחות ידועה הסיבה להכרעה. התלמוד ממשיך: "מפני מה זכו בית הילל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם".

איך להבין את דברי התלמוד? חכמי בית שמאי היו פשוט מלמדים: "רבנו שמאי אומר כך וכך". ואילו בית הילל היו אומרים: "חכמי בית שמאי סוברים כשיטתם זו וזו, אך אנו חולקים עליהם בגלל סיבות טובות וחשובות, ולכן דעתנו כך וכך". אז היה להם יתרון, כי שמתוך זה שבחנו את שיטת האסכולה השנייה, הם הגיעו למסקנה שמתייחסת לגם לטענות של הצד השני. "נוחים ועלובים היו": לא במובן הביטול העצמי, אלא מצד הרצון והיכולת לבחון את עמדת הצד השני, ולא לפסוק לפני שמבינים אותה עד הסוף. כך בית הילל זכו לקבוע את ההלכה לדורות.

בואו נזכור את זה כשאנו מגבשים את דעותינו מול עמדת הצד השני. ומה הרב קוק חשב על מלחמת הדעות? מוזמנים לקרוא כאן.

מצה, לידת האומה וגאולה לעתיד: בחיפזון או לא?

כך מוסברת מצוות אכילת מצה בהגדה של פסח: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם". ההבדל בין מצה לחמץ הוא עניין של זמן: אפיית המצה היא לא יותר מח"י רגעים (18 דקות). אנו אופים מצות מהר לזכר המאורע ההיסטורי של יציאת מצרים, בו הבצק לא הספיק להחמיץ. אך אם מדובר רק בפרט טכני, אז למה זה כל כך חשוב ומרכזי? האם יש משמעות נוספת למהירות בה נאלצנו לצאת ממצרים?

יציאת מצרים נתפסת בצדק כלידת האומה שלנו. אפשר לדמות את תקופת עבדות מצרים בתור שהייה של עובר ברחם: היינו משועבדים ולא היה לנו כוח לפעול עצמאית. לפי קן המחשבה של הרב קוק, יש חשיבות מטאפיזית לכך שלידת האומה קרתה בתהליך מהיר. בדומה לבצק של המצה שלא מספיק להחמיץ – כך הקדוש ברוך הוא מוציא את עמו מבית עבדים, ומייד מוביל אותו במסע במדבר להר סיני. במאמר "מצה זו" הרב מדמה את נפשות ישראל העבדים לגרגרי בצק מופרדים. כאשר יצאו ממצרים בחיפזון, חלקי הבצק התגבשו במהרה לעם – שלא יכול יותר "להחמיץ", כלומר לאבד את ייעודו. כך עם ישראל מתעצב באופן מיידי לתפקידו ההיסטורי הייחודי (הרחבנו על זה כאן).

אך בעוד שהחיפזון היה הכרחי בלידת האומה, הרי שבשלבי הבגרות – זה משתנה. בתור עם בוגר, אנו יכולים לפעול בתהליכים ההיסטוריים ללא צורך בחיפזון. גם במאמרו "פסח מצרים ופסח לעתיד" הרב קוק מתאר את הפלא של היציאה המהירה, אך ממשיך בכיוון אחר… "לעומת זה, הננו מתכוננים לגאולת העתיד, לגאולה אשר על דגלה חקוק אומר סלה: "כי לא בחפזון תצאו". בצעדים אטיים הננו הולכים אל מערכת הגאולה, ומטרתה איננה כעת אותה הבריחה מכל העולם כולו, כי במשך הזמן כבר הספקנו להאיר הרבה אופקים שהיו מלאי מחשך, הספיקה השפעתנו לזכך את העולם בהרבה מדרגות, ורשמי אור נשמתנו אשר הובלטה בקדושת תורתנו ובאופי חיינו… נהיו ככוכבי אורה לעמים רבים". לפי הרב, תהליך הגאולה בהובלת עם ישראל לעתיד לבוא יהיה איטי. לא מדובר בבריחה, אלא בתהליך ארוך בו עם ישראל יהווה מצפן מוסרי לעולם כולו. "בשביל תוכן גאולה זו, גאולת העתיד היונקת מלישדה של גאולת העבר… דרושה לנו עכשיו דווקא אותה המידה של "לא בחיפזון", כדי שנוכל לשאוב כוח מהמעיין הגדול של יציאת החיפזון של גאולת העבר". קמעא קמעא כבר אמרנו?

נביאי האמת והשקר: למי להקשיב?

במבט ראשון, נראה שבתקופת הנבואה (שהיא מקבילה לסיפורי התנ"ך), הנביא שימש כמגדלור המוסרי של העם. אז לכאורה היה צריך "רק" להקשיב לנביא וליישם את מה שבפיו, וכמובן להתגבר על היצר ללכת בדרכים לא טובות (למשל, לעבוד עבודה זרה). אך אנו יודעים מהתנ"ך עצמו שזה לא היה כל כך פשוט: במקביל לנביאי ה', פעלו גם נביאי שקר שהטעו את שומעי לקחם. לעיתים הם אמרו דברים שנראו כמו נבואה אמתית, ודבריהם היו ערבים יותר מאשר הטפות המוסר והצדק של נביאי האמת. למי העם יאמין ביתר קלות?

ירמיהו הנביא חזה את המפלה של ממלכת יהודה, את כיבוש ירושלים על ידי צבא בבל וחורבן בית המקדש (כפי שאכן קרה). אך בתקופתו פועל גם נביא שקר בשם חנניה בן עזור, וכך הוא מתנבא: (ירמיהו כח ב-גד) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל".

אילו חייתם ביהודה בתקופה ההיא: הייתם מאמינים לנבואת הזעם של ירמיהו, או להבטחת הניצחון על בבל וחזרה מהגלות (בשם ה'!) מאת חנניה? יתכן והייתם "נדבקים" באופטימיות שחנניה בן עזור הפיץ. אז גם כשהיו נביאי אמת, לא היה קל להבחין בהם.