מצוות השמחה בחג נאמרת בתורה בהקשר של חג הסוכות דווקא: (דברים טז יג-יד): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ." אמנם חז"ל הרחיבו את המצווה לחגים נוספים מן התורה, אך רק בסוכות מדובר ב 7 ימים שלמים בהם "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".
מספרים בשמו של הגאון מווילנה שהמצווה הזאת היא הקשה ביותר בתורה, כי באמת קשה להיות בשמחה 7 ימים ברצף. האם אנו מסוגלים לשמוח כי שאנו מצווים על לכך? היש לאדם דרך לינוק את השמחה מחוויית החג? או שזה מבחן כמעט בלתי אפשרי?

רוצים לשמוע סיפור חסידי על השמחה בסוכות?

הביטוי "עבודה צורך גבוה" מבטא את הרעיון המעשים שלנו – קיום המצוות, לימוד התורה, תפילה, מעשים טובים – משפיעים על העולמות העליונים, כך שה' זקוק להם במידה מסוימת. רגע, האם ניתן בכלל לומר שה' זקוק לנו? מבחינה פילוסופית יש כאן קושי, הרי לא הגיוני לייחס לו חיסרון כלשהו. הדרך הפשוטה להסביר את הרעיון: ה' ברא את העולם שבו לאדם יש תפקיד משמעותי, ולכן העולם זקוק לנו ובמובן הזה גם ה'.

מקור הביטוי כנראה ספרו "עבודת הקודש" של הרב והמקובל מאיר אבן גבאי, שם הוא כותב (חלק ב פרק טז): "… שהעבודה צורך גבוה לא צורך הדיוט בלבד,… ובזה תבנה ותכונן התורה ומצותיה, ומזה יובן חיוב קבלתה לעם הנבחר והאזהרות הבאות בה על קיומה, והשכר העצום להוגה בה תמיד ושומר מצותיה, והעונש המופלג לעובר עליה ומבטל מצותיה", ובהמשך: "ולפי שתכלית בריאת האדם היה לצורך גבוה, כלומר לתקן הדמות, לכך נעשה בדמותו…".

נדבר על התפילה לרגע. לכאורה, איך אדם מרשה לעצמו להתפלל על משהו (כגון על הפרנסה, או על אדם חולה), הרי לא סביר לחשוב שה' לא מודע לבעיה? האם ה' צריך… תזכורת? אך אפשר לתת טעם לפי האמרה בתלמוד (יבמות סד א) לפיה ה' "מתאווה לתפילתם של צדיקים": ה' ברא את העולם כך שמאמץ התפילה שלנו נדרש! רב חיים מוולוז'ין מפרש ב"נפש החיים" (שער ב, י): "והוא מעורר בקולו דלתתא [מלמטה] את הקול העליון קול גדול הידוע בזוהר… שלקול תפלת האדם מתעורר לעומתו הקול העליון". העולמות העליונים מתעוררים מתפילת האדם הצדיק.

מומלץ מאוד להקשיב לקטע הקצר על משל הצ'ולנט (חמין), בו הרב אורי שרקי מסביר איך יתכן שה' זקוק לנו:

ידוע שבימים עברו ראשי החודשים נקבעו לפי ראית הירח בשמיים, כאשר העדים שראו את הירח הצעיר היו מגיעים לבית הדין, והדיינים היו שומעים את העדויות ומכריזים על ראש החודש. כמובן, החלטה זו קובעת גם את ימי החגים, כולל יום כיפור (שהוא העשירי בחודש תשרי). ומה אם בית הדין טועה? מעשה כזה תואר במשנה (ראש השנה ב ח): שרבן גמליאל (שהיה נשיא בית הדין) קיבל עדות שלא תיתכן מבחינה אסטרונומית. רבי יהושע חלק על הקביעה של הנשיא, אך רבן גמליאל כפה את דעתו על רבי יהושע.

מה ההסבר לכך? בתורה (ויקרא כג ד) נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם." והחכמים דרשו: במקום אֹתָם תקראו אַתֶּם (שינוי בניקוד). אַתֶּם תקראו את המועדים! לבית הדין ניתנת הרשות לקבוע את לוח השנה, וגם אם טעו – חייבים לקבל את הסמכות של בית הדין בנושא.

בימנו כבר לא נוהגים את מנהג קידוש החודש לפי הלבנה, אלא משתמשים בלוחות שנה "מוכנים מראש", כאשר יש כללים לקביעת יום ראש השנה (א' בתשרי) לפי מולד הירח האסטרונומי. אגב, הבעיות לא נגמרו בכך: במאה ה-10 בזמנו של הרב סעדיה גאון הייתה מחלוקת בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל על קביעת ראש השנה. כך או כך, בשורה התחתונה בני האדם הם שקובעים את לוח השנה הסופי.

איך אפשר להבין זאת מבחינה אמונית? ניתן לעשות השוואה בין קביעת השבת למועדים. שבת היא זכר למעשה בראשית בו אדם כמובן לא היה שותף, ולכן אין לנו "מילה" בקביעת יום השבת. לעומת זאת, החגים הם זכר למאורעות בהם האדם נטל חלק (גם ביציאת מצרים עם ישראל ומנהיגיו עשו מעשים!). אז אמנם נצטווינו בתורת ה' על ה"מסגרת" של המועדים, אך מתוך השותפות במעשה ניתנה לנו הזכות לקבוע את המועד המדויק בעצמנו.

כתבנו כאן על משימת האדם בעולם. ואיך יום העצמאות משתלב בתפיסה הזאת?

"אֲפִילוּ בְּהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם נִמְצָא הַשֵׁם יִתְבָּרֵךְ" – מילות השיר נכתבו ע"י… רבי נחמן מברסלב. על מנת להבין את פשר המילים, נתחיל במאמר מהתורה: (דברים לא יח): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." הפסוק מתחבר לדרשה המפורסמת בתלמוד (חולין קלט ב) : "אסתר מן התורה מנין?" – כלומר, איפה בתורה נרמז הסיפור של מגילת אסתר? הפסוק שלנו רומז שבעתיד ה' ינהג מנהג "הסתר פנים", וזו בדיוק המציאות של מגילת אסתר שמתרחשת בחשכת הגלות, כשבאופן גלוי המלך אחשוורוש מנהל את העולם, ונוכחות ה' לא נראית לעין.

עמוק בתוך הגלות, וקצת לפני רבי נחמן: סבו, מייסד החסידות הבעל שם טוב, מסביר (וילך ד') שעצם ההסתרה איננה בהכרח דבר רע: אם אדם יודע שה' "מסתתר", "אז הוא נכנע מלפני השם יתברך ומבקש מלפניו"– גם אם אין נוכחות ישירה של ה', מתוך מודעות לקיומו של "משחק המחבואים" הזה יכול אדם לעשות תשובה. הבעיה היא עם ההסתרה הכפולה (הַסְתֵּר אַסְתִּיר) – "פירוש, ההסתרה עצמה אני אסתר, ולא יוודע שהוא הסתרה". הקושי בעולמנו הוא שאדם אפילו לא מודע לכך שה' "מסתתר "מתחבא", ולכן לא מוצא דרך אליו.

ואז בא רבי נחמן… בליקוטי מוהר"ן (תורה נו, ג) הוא חוזר על הרעיון של סבא שלו שההסתרה של ההסתרה מונעת מאדם למצוא את הדרך אל ה', אך ממשיך :"אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת, וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה בְּווַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך, כִּי בְּוַודַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּם יִתְבָּרַך". בגישה הכוללנית של רבי נחמן, לא תיתכן המחשבה שיש מקום בו ה' אינו נמצא כלל, אלא "יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן הִתְלַבְּשׁוּת הַתּוֹרָה אַך שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם וּבְצִמְצוּם גָּדוֹל בִּבְחִינַת הַסְתָּרוֹת." ה' נוכח בכל מקום, ולו בהעלם ובצמצום. על כך השיר.

בתלמוד (ברכות לג ב) נאמר: "אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: "הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם". אבל איך להבין מאמר זה? האם באמת הכל בידי שמיים? והאם נשאר לאדם לטפל "רק" בענייני היראה? נפרש כאן לפי התפיסה המקובלת ביהדות שמאמינה בחופש הבחירה של האדם, ונלך בדרכו של הרמב"ם.

הרמב"ם ב"שמונה פרקים", פרק ח' מתווכח עם התפיסה ש"הכל למעלה", או בלשונו: "אולם הרבה טועים וחושבים על כמה מעשי האדם הבחיריים, שהם הכרחיים לו, כזיווג פלונית, או היות ממון זה בידו, וזה בלתי נכון." אחד מהטיעונים של הרמב"ם: אם נניח שהכל נעשה ב"פקודה" מלמעלה, אז לפי זה יוצא שכך גם הפשעים, ואין זה הגיוני לייחס לה' לתת הוראה למישהו לגנוב או לרמות.

הרמב"ם מדגיש שלאדם יש שליטה במעשיו, לטוב ולרע, וממשיך: "מה שאמרו: "הכל בידי שמים" – לא אמרו זה אלא על הדברים הטבעיים, שאין לאדם בחירה בהן, כגון שיהיה ארוך או קצר; או ירידת הגשמים או עצירתם, או קלקול האוויר או צחותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם". אמנם יש נתונים טבעיים שאין לאדם שליטה, אך זה לא פוגם בחופש הבחירה.

אז מה זה "יראת שמיים"? רמב"ם כותב באגרתו שדנה בסוגיה: "וכל מעשה בני האדם בכלל יראת שמים הם". לפי פירוש זה, "יראת שמיים" איננה מצטמצמת ליחס היראה בין אדם לבוראו, אלא מכילה באופן רחב את כל מעשי האדם הבחיריים. הרי האדם מתהלך לפני ה' ואחראי למעשיו שבידיו לבחור לעשותם.

כמעט כל החומר העיוני שקשור ללימוד היהדות זמין היום בספרים או בטקסטים ברשת. אך כבודם של הספרים במקומם מונח… אם לרגע חושבים על תורתנו באופן רחב, לא כעל אוסף ידע – אלא נכיר בה בתור מסר נבואי שעובר במסורת ובלימוד מרב לתלמיד… אז יש חשיבות לקבל את התורה מרב באופן בלתי אמצעי. כך צריך להבין את הביטוי "שימוש תלמידי חכמים": עיקר הכוונה היא לא לשרת את הרב, אלא ללמוד ממנו באופן ישיר איך הוא ניגש לדברים. יש משהו בתקשורת בין אנשים שאי אפשר להעביר דרך הטקסט הכתוב. מסכימים?

אז הכי טוב כמובן להגיע לשיעורים של הרב שבחרתם ללמוד ממנו. אך לדעתי גם בלימוד דרך סרטונים, ואפילו הקלטות – יש אלמנט של "שימוש תלמידי חכמים": הלומד רואה את הבעת הפנים של הרב, שומע את קולו, מבחין בדרך בה הרב עונה לשאלות של תלמידים. אז הטכנולוגיה כן יכולה לעזור.

אגב, לא חייבים להבין את הביטוי "עֲשֵׂה לְךָ רַב" (שמקורו במשנה, אבות א ו) בתור חובה של אדם לקבוע לעצמו רב מסוים ללכת אחרי פסיקתו בכל מצב. הרב רפאל דלויה מביא בסרטון מעניין גישה אחרת: לטענתו, השאיפה היא בדיוק הפוכה – שאדם יבין את הדברים ויגיע למסקנה עצמאית. אך איך תבין ותפסוק, אם לא למדת? לכן צריך ללמוד מרב, ובתחילת הלימוד כדאי לבחור ברב מסוים, על מנת ללכת באופן עקבי לפי שיטתו.

התורה לא מספרת הרבה על חייו הבוגרים של ישמעאל בן אברהם. במקורות רבים אצל חז"ל ישמעאל מתואר בתור רשע, אך חשוב לזכור שזה לא הכול. על קבורת אברהם אבינו נאמר: "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו…" (בראשית כה ט). על כל מפרש רש"י: "מִכַּאן שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה, וְהוֹלִיךְ אֶת יִצְחָק לְפָנָיו". מזה שהפסוק מקדים את יצחק לישמעאל, לומדים שישמעאל נתן ליצחק הצעיר ממנו ללכת לפניו בלוויה, ומכאן שוודאי עשה תשובה. רש"י כדרכו מסתמך על התלמוד: במקרה שלנו, על דברי רבי יוחנן בבבא בתרא טז ב.

אבל כדאי גם לשים לב לפרט חשוב: אין בתורה אף שיחה בין יצחק לישמעאל! בני אברהם לא מדברים ביניהם. זה בולט במיוחד בהשוואה לבניו של יצחק: יעקב ועֵשָׂו. בין יעקב ועשיו יש יריבות מרה, אך יש ביניהם גם שיח ותקשורת, הם רבים אך גם משלימים. לעומתם, יצחק וישמעאל לא מחליפים מילה. בהשלכה לימנו, ניתן לראות את צאצאי ישמעאל בתור עולם הערבי-מוסלמי, ובעוד צאצאי עשנו לפי המסורת הם בני התרבות המערבית (שיונקת מרומי העתיקה). אפשר להבין מהתורה עם מי קל לנו יותר לנהל שיח.

רוצים להעמיק בהבנת זהות ישמעאל והאסלאם לפי היהדות? מוזמנים לצפות בסרטון של הרב ספי גלדצהלר לפי משנת הרב אשכנזי (מניטו).

יש לנו מסורות רבות על "חבלי משיח", צרות שצפויות לנו בזמן הגאולה. בתלמוד (סנהדרין צז) החכמים עוסקים בנושא הזה, ואמרים כך על מה שעתיד להתרחש אז: והאמת תהא נעדרת, שנאמר: "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל" (ישעיה נט, טו). איך להבין זאת? האמת הכוונה היא (כפי שמייחסים להשקפה של פוסטמודרניזם) שהאמת לא תהיה קיימת באופן מהותי?

אך המשך הדברים בתלמוד רומז לפירוש שונה של "האמת נעדרת:" "מלמד שנעשית [האמת] עדרים עדרים, והולכת לה." "עדרים, עדרים"- לא שהאמת נעלמת לגמרי, אלא היא מתפצלת בין כמה מחנות, ולכן היא לא נמצאת לגמרי באף מחנה. על אדם שחי בתקופה כזאת (שמא זו התקופה שלנו?) – מוטל לאסוף את חלקי האמת מכמה מקומות ("ליקוט הניצוצות"?). הטיב להסביר זאת הרב אורי שרקי בשיעורו בנושא "בקשת האמת":

נעשית עדרים עדרים היא שהאמת מתחלקת בין מפלגות שונות, כאשר בכל אחת מהן יש חלק אמת וחלק שקר. בכל דרך ושיטה מעורב חלק מהאמת האלוקית עם שאר דברים. מי שרוצה להשיג את האמת האלוקית בשלמותה צריך להסתובב בין כל המפלגות וללקט מתוכן את כל חלקי האמת. בלבול זה גורם לכך שכל חלקי האומה יזדקקו זה לזה. זהו היסוד של אהבת הזולת. כל אדם הדורש את האמת האלוקית יהיה מוכרח להקשיב לזולתו (שהרי חלק מהאמת נמצא אצלו), ובאופן זה תרבה האהבה בין חלקי האומה, כיון שכל אחד זקוק לאחר על מנת להשיג את האמת.

האם החכמים כולם רצו לחיות בפועל בימות המשיח והגאולה? התשובה (אולי מפתיעה) כאן.

אמנם חובה על יהודי לבוא ליום כיפור לאחר שעשה תשובה, והרי לכך נועדו חודש אלול (המכונה "חודש הסליחות") ועשרת ימי תשובה ("בין כֶּסֶה לעשור). אך בתודעה היהודית יושב חזק הרעיון שעצם המעמד של יום כיפור הוא זה שמביא מחילה וכפרה מהיושב במרומים. איך זה עובד? על כל מנסה לענות סיפור חסידי שמובא בשמו של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב, המכונה "סנגורם של ישראל".

מסופר באבא ובן. הבן רוצה לאכול תפוח טעים שנמצא אצל אבא, אך אבא לא מוכן לתת את התפוח לבנו. מה עושה הבן הפיקח? הוא מברך את הברכה "בורא פרי העץ"! אבא לא יכול להרשות שתהיה ברכה לבטלה, והוא נאלץ לתת לבנו את התפוח לאכול.

כך עם ישראל ביום כיפור שמברך בבתי הכנסת בתפילה: "מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה". ה' לא מוכן שהברכה הזאת תהיה לבטלה, והוא נאלץ… לסלוח לעמו. אז אולי בהשאלה ניתן לומר שתפילת יום כיפור נכתבה ע"י סנגור מוצלח: בזכותה עם ישראל מקבל מחילה שאולי לא היה זכאי לה, אילו מידת הדין הייתה מיושמת עד סופה.

עמיר בניון שר בשירו על משיח: "שמעתי שאתה ממש עומד בשער". על איזו מסורת נשען הדימוי הזה? בתלמוד (סנהדרין צח א) מופיעים דברי אגדה על רבי יהושע בן לוי (מחכמי התלמוד בארץ ישראל) שמגיע למערת רשב"י ופוגש שם את… אליהו הנביא. רבי יהושע שואל את אליהו "מתי יבוא המשיח?". אליהו עונה לו "תשאל אותו בעצמך" – "איפה הוא נמצא?" – "על פתח העיר רומי". אז לפי האגדה, משיח ממתין בשערה של רומא (רומא אצל חז"ל מתחברת לתרבות המערבית בכללותה: ההסבר על "גלות אדום")

אבל בכך לא נגמר הסיפור: רבי יהושע שואל איך הוא יכול לזהות את המשיח, ואליהו הנביא אומר שמשיח נמצא יושב בשער עם עניים וסובלים, אך יש סימן זיהוי: כל הסובלים מתירים את כל התחבושות מהגוף ואז קושרים מחדש, ואילו המשיח מותיר תחבושת אחת ומיד קושר אותה. הכוונה פשוטה: משיח תמיד נמצא ב"כוננות", עד כדי כך שאין לו זמן להוריד את כל התחבושות מפצעיו, שמא ייקרא לבוא מיד.

ואז הסיפור מגיע לשיא. רבי יהושע פוגש את המשיח, שואל אותו: "מתי יגיע?" ומקבל תשובה "היום!". אליהו שואל את רבי יהושע "מה אמר לך משיח?", ורבי יהושע מתלונן שמשיח שיקר לו: אמר לו "היום" והרי לא בא! על זה עונה אליהו: "היום" – הכוונה לפסוק בתהילים (צה ז): "… הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ.". אז לפי האגדה המשיח תמיד מוכן, וביאתו תלויה בנו ובמעשינו!