ארכיון הקטגוריה: מחשבה

מעשי אדם מול מעשי ה': עולם צריך השלמה

"אילו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?" – שאלה זו, לפי המדרש, שאל טורנוסרופוס המצביא הרומאי את רבי עקיבא. במפתיע, רבי עקיבא ענה לו: "של בשר ודם נאים". הרומאי מקשה: "הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?!" עונה לו רבי עקיבא: "לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטים עליו, אלא אמור דברים שהם מצויים בבני אדם." – רבי עקיבא לא מתבלבל, הוא כמובן לא רואה את ה' ואת האדם באותה המדרגה, אלא מדבר על עולמו של האדם בלבד.

אז איך להבין את רבי עקיבא? בואו נשמע את טיעוניו: "הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [כיכרות לחם]. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?!" מה אתה הרומאי מעדיף לאכול: חיטה (שהיא חלק מהטבע, ולכן מעשה ה') או לחם (שהוא מעשה אדם מובהק)? עכשיו ברורה כוונתו: העולם נברא גולמי, ובידי האדם (שנברא בצלם ה') הבחירה והאפשרות לתקן לרפא. בני אנוש קיבלו משימה ואחריות להפוך את העולם לטוב יותר, גשמית ורוחנית. במובן הזה, מעשיהם "עדיפים", כי הם ההשלמה הראויה של הבריאה האלוהית.

ואיך זה מתחבר לאבחנה בין ששת ימי בראשית ליום השבת? מוזמנים לקרוא כאן.

גדעון השופט: "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה" – שילוב של חוצפה, צניעות ואמונה

גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מתמנה להנהיג את ישראל בתקופה לא פשוטה. המצב הרוחני של העם היה ירוד ביותר: ישראל עובדים לבעל, אליל הכנענים. אפילו בפכרו בנחלת משנה, כל הסביבה, כולל אביו יואש, עובדים לבעל. בעקבות כך גם המצב הביטחוני מדרדר, והעם סובל מפשיטות המדיינים שמרוששים אותו. על רקע זה, נבחן איך מתנהל המפגש של גדעון עם המלאך (שופטים ו יב): "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל." איך גדעון יענה על הברכה? לכאורה, יש הרבה חוצפה בתשובה: "… וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה'וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן". אתה מברך אותי ב"ה' עמך", אך היכן ה' כשאנו בצרה?

אפשר היה לחשוב שגדעון אדם שחצן מטבעו. אך בהמשך הוא ממאן לקבל את תפקיד השופט, ומסביר שהוא לא ראוי (פסוק טו): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי". גדעון טוען שהוא שייך למשפחה קטנה בשבט, והוא צעיר בין אחיו. זה לא מתאים לדמות שחצנית.

אך ההמשך מפתיע: ה' רואה את הדיבור המתפרץ של גדעון באור חיובי! פסוק יד: "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ". חז"ל אומרים במדרש שגדעון לימד סניגוריה על ישראל, אך קשה לראות זאת בטקסט. אז מהי גדולתו של גדעון? הוא לא מוכן עקרונית לקבל את המצב הירוד של ישראל, גם אם אפשר להצדיק אותו באשמת החטאים. ה"חוצפה" של גדעון היא התביעה מה' להביא את העם למצב מתוקן ונעלה ללא פשרות, כפי שקרה ביציאת מצרים. התגובה של ה' מלמדת שתכונה זו לראויה למנהיג.

הידעתם: אזכור יציאת מצרים בפרק מנוי גדעון מחזק את הטענה שיציאת מצרים הינה באירוע היסטורי. הרי השיחה בין מלאך לגדעון לא עוסקת בנושא יציאת מצרים. גדעון מזכיר את העניין כמסיח לפי תומו: האמירה מצביעה על כך שיציאת מצרים הייתה צרובה בזיכרון הלאומי בתקופת השופטים.

הבינה המלאכותית מול התפיסה היהודית של האדם

האם ההתפתחות המואצת של הבינה המלאכותית אמורה להשפיע על הדרך בה אנו כיהודים תופסים את מהות האדם שנברא בצלם? ננסה להציג את הבעיה ולהתמודד מול האתגר.

הבינה המלאכותית (AI) איננה תחום חדש לגמרי, אך לאחרונה אנו נחשפים להישגים טכנולוגיים פורצי דרך. "מודלים" של AI יודעים לנתח ולחבר טקסטים, ליצור תמונות וסרטונים לפי תיאור, לעבור מבחני רפואה, לפתור בעיות מדעיות מספרי הלימוד של תארים מתקדמים, וגם לנהל עמנו שיחה שנשמעת "טבעית". כמובן, ה"בינה" שמאחורי כל היכולות הללו הנה תוכנת מחשב שמבצעת חישובים מתמטיים. לא מדובר באנושיות: אמנם בבניה ("אימון") של מודלים משתמשים בתוצרים של בני אדם (כגון ספרים ומאמרים), אך בסופו של תהליך נוצרת נוסחה חישובית. ל AI אין רגשות במובן הבסיסי, אך "בוט" של בינה מלאכותית מסוגל לדבר באופן שנראה לנו כ"מבטא רגשות" (מי שמשתף עם "בוט" של חברת ביטוח שעבר תאונה, בהחלט יזכה לשמוע חמלה).

אין מנוס מהמסקנה ש AI מציג תכונות רבות שעד לאחרונה נחשבו למבדלים של היכולות האנושיות. גם התהליך הזה לא התחיל עכשיו: כבר ב 1997 המחשב "כחול עמוק" של IBM ניצח את אלוף העולם גארי קספרוב בשחמט. אך מגוון הצלחות ה AI בתחומים שנתפסים כיכולות מתקדמות – גם השכל (פתרון בעיות), גם הרגש (שיחה שיש בה הבעת רגשות) גם הדמיון (יצירת דברים חדשים) – מחזירות אותנו לדיון על מהות האדם: מה העיקר .

אלה המחזיקים בתפיסה המטריאליסטית, ותופסים את תפקוד האדם כאוסף של תהליכים חשמליים, כימיים ודומיהם – בהחלט יכולים להרגיש חיזוק: הנה ההוכחה שניתן להגיע באמצעות חישוב לתוצאות מרשימות שמתחרות ביכולות אנושיות. אך בנקודת מבט יהודית, העיקר הוא הראיה המוסרית של תפקיד האדם. רש"י בפירושו לפסוק הראשון לתורה אומר שמשמעות המילה "בראשית" היא "בשביל הראשית": בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו". לעולם יש כיוון, הוא נברא למען מטרה מוסרית. בניגוד לתהליכים בטבע, לאדם ניתן חופש בחירה, הוא אוטונומי לבחור בין טוב ולרע, והמבחן שלו הוא להצליח בדרך הטוב.

הבינה המלאכותית לא נמצאת בסתירה לבחירה החופשית שלנו. וכמו כל טכנולוגיה, היא כשלעצמה איננה "טוב" או "רע" מבחינה ערכית. זה אנחנו בני האנוש שאמורים לנתב אותה לעשיית הטוב, ולא להיפך. לכן למרות ש AI "פולש" עמוק לתחומים שנתפסו כבלעדיים למין האנושי, המשימה המוסרית של האנושות (שהיא העיקר) אינה משתנה – בלי כמובן להכחיש את פוטנציאל ה AI להביא שינויים רבים לחיינו.

מהו החידוש הגדול של הרב קוק?

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935) נתפס בציבור כאבי הציונות הדתית. אך מה בעצם הוא חידש? אפשר להבין זאת רק על רקע התהליכים שהעם היהודי עבר במהלך חייו. מהחצי השני של המאה ה-19 אנו מזהים תהליך של חילון מואץ: יהודים בהמוניהם נוטשים את המחויבות להלכה. הרבנים מגיבים ב"הגבהת החומות": הפרדת הקהילות, החמרה בפסיקת ההלכה, התרחקות מעולם המדע וקשרים עם הגויים. במקביל, הוקמה התנועה הציונית הפוליטית. רוב הרבנים (לא כולם) התנגדו לציונות, משיקולים אימוניים או מתוך רתיעה מתנועה שמנהיגיה לא היו יראי שמיים.

הרב קוק עצמו מתאר את העולם היהודי של זמנו ב"שמונה קבצים" (א ג): "שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו… הקודש, האומה, האנושיות, אלה הם שלשת התביעות העיקריות…". במילים שלנו: "קודש" – הרעיון הדתי-אורתודוקסי, "האומה" – הציונות, "האנושיות" – ערכים אוניברסליים, חילון וסוציאליזם. היינו מצפים מרב שיאמר לנו שה"קודש" ינצח. הרב קוק מפתיע ומספר לנו שנדרשת סינתזה ולא ניצחון: "יהיו המניות של ההרכבה הזאת איך שיהיו, יהיה חלק אחד תופס מקום יותר עקרי, אצל איזה יחיד או אצל איזה ציבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצא שום צורה של חיים שלא תהיה מורכבת משלשתם." כל זאת לא מתוך רצון לפשרה לשמה, אלא מתוך ראיה שזו הדרך הנכונה לעם שלנו לפי התורה!

איך ניתן להגיע לכך? הרב קוק ניווט את דרכו באמצעות רעיון חשוב: הפתרון לאתגרי הזמן אינו במגננה ובדחיה, אלא עובר דרך ההכרה בערך של הרעיונות החדשים, ובנייה של קומה תורנית גבוהה יותר על בסיס האינטגרציה עם הטוב שיש בחידושים. וכך הוא כתב באגרת קלד: "ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כ"א לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות, ואח"כ כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא בטחון להילחם עליה ג"כ". דווקא מתוך אמונה ובטחון, במלחמת הדעות ראוי לבנות קומה של "ארמון התורה" מעל השיטה המתנגדת, ולא לעסוק בדחיה.

איפה זה תופס אותנו? הרב קוק אמנם השאיר לנו ספרים, אגרות וגם תלמידים ממשיכי דרכו, אך אין בידנו "מתכון" להצלחה. ואולי גם לא הגיוני שיהיה כזה. אך הרב התווה דרך תורנית חדשנית של התמודדות מול אתגרי הזמן, בה רבים הולכים גם בימינו. ואגב, האם הרב קוק הושפע מרעיונות הדיאלקטיקה? תקראו כאן.

רבני ארץ ישראל, התאחדו! (לשם חידוש סמיכת החכמים)

מסכת אבות במשנה מתחילה במשפט: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". יש לנו מסורת על העברת התורה מרב לתלמיד, בדרך של "סמיכת חכמים" שמתחילה במשה רבנו: חכם שהוא בעצמו קיבל "סמיכה" מרבו – מעביר אותה באופן רשמי לתלמידיו הראויים. וכך נמשכה השרשרת… עד היא נחתכה בתקופת הכיבוש הרומאי. למרות מסירות הנפש של החכמים, הרדיפות הצליחו לגרום להפסקת הסמיכה. וכך במצב בו כבר לא היו חכמים "סמוכים", לא היה ניתן להמשיך הלאה. יש לכך גם השלכות משפטיות-הלכתיות: אמנם ניתן למנות דיינים "לא סמוכים" לבתי דינים, אך סמכותם לדון מוגבלת. האם יש תקווה לתיקון?

אמנם התלמוד רק מתאר את המצב של הפסקת הסמיכה, ולא מביא פתרון. אך הרמב"ם בפירושו למשנה מציע רעיון מהפכני ולכאורה גם מעשי: "ויראה לי, כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהא זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה." כלומר, אם כל הרבנים בארץ ישראל ימנו ראש ישיבה מוסכם, אז ניתן לראות בו "סמוך" שיסמוך אחרים, באופן הזה שרשרת הסמיכה תבוא על תיקונה. רק "דבר קטן" נדרש: שהרבנים יגיעו להסכמה. נשמע לכם קל לביצוע?

ההצעה של הרמב"ם לא נשארה בתיאוריה. במאה ה-16, קבוצה חשובה של רבני צפת מינו את רבי יעקב בירב בתור ה"סמוך", והוא בתורו העניק סמיכה למספר חכמים גדולים. שלא במפתיע, קמה התנגדות למהלך, בעיקר מצד רבה של ירושלים באותה התקופה, רבי לוי בן חביב. בגלל שלא הייתה הסכמה כאמור, מהלך הסמיכה דעך, גם אם נמשך עוד כמה דורות. מאז ועד היום היו עוד מספר ניסיונות (כולל לאחר הקמת מדינת ישראל), אך אף אחד מהם לא הצליח להביא את הרבנים להסכמה. ואולי זה עוד יקרה?

האם היהודים הם באמת בעלי ריב ומחלוקת? כתבתי כאן על דעת המהר"ל מפראג בעניין.

לא עושים חשבונות שמיים: מה הכוונה?

כשאנו אומרים שלא עושים (או לא מבינים, או לא חושבים) "חשבונות שמיים", הכוונה היא שבימנו אין לנו (כולל אנשים גדולים, צדיקים וחכמים) יכולת לפרש באופן סיבתי את המציאות: למה דבר מסוים קרה או לא קרה, ומהי הסיבה הערכית-מוסרית לכך. בפרט, הדבר חל על אסונות אישיים או ציבוריים: אמנם המסורת מדברת על שכר ועונש, אך אין בידנו יכולת להצביע על ה"שרשרת" המחברת בין חטאיו של אדם או ציבור, לבין התוצאה המרה.

חשוב לזכור שיש לנו מקורות שכן מנסים לקבוע את הקשר. למשל, בענייני הציבור, במשנה (אבות ה ח) נאמר: "דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין ,וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה." אפילו לגבי משה רבנו, חז"ל והמפרשים דנים בשאלה מה היה חטאו שלא נכנס לארץ כנען. אך נראה שיש הסכמה בעולם הרבני על כך שבזמננו לא ניתן ליישם עקרונות אלה ישירות, ושהעיסוק ב"חשבונות שמיים" מזיק ולא מועיל.

וכך אמר הרב קנייבסקי, מגדולי הציבור החרדי בזמנו על האסון בהר מירון בשנת 2021 בו נספו 45 איש (רובם ככולם חרדים): "יד ה' הייתה בנו , כאשר מתוך שמחה של מצווה נהרגו עשרות נפשות בציון התנא האלוקי רשב"י במירון… ואין אנו יודעים חשבונות שמים, וכל אחד ואחד מחויב לשוב בתשובה שלמה לפני ה', ותשובה ותפלה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה." הרב קובע שהייתה כאן יד ה', ויוצא בקריאה לעשות תשובה – אך נמנע במכוון לתת הסבר ישיר לאירוע הטרגי.

לימוד תורה "לִשְׁמָה": יסוד החשיבה החרדית-ליטאית

במשנה (אבות ו א) נאמר: "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה". אלא שהמשנה לא מסבירה את המונח "לִשְׁמָה", ונאמרו עליו פירושים רבים במהלך הדורות. אנו ננסה להבין את הפירוש של גדול תלמידיו של הגאון מווילנה, הרב חיים מוולוז'ין. חשוב להבין את הרקע ההיסטורי. הגאון מווילנה היה המתנגד החריף ביותר לתנועת החסידות שקמה בימיו. בדורו של הרב חיים, הפיצול בין "החסידים" ו"המתנגדים" [לחסידות] ביהדות מזרח אירופה הפך לעובדה. בספרו "נפש החיים", רב חיים מתאמץ לנסח את ה"מניפסט המתנגדי" ולתת לו נימוק תורני.

החסידים הדגישו את הצורך לעבוד את ה' בדבקות והתלהבות, ולשיטתם, אין ערך בקיום התורה ללא המרכיבים הללו. בשער ד' של "נפש החיים", המחבר קודם כל יוצא נגד הפירוש של "לִשְׁמָה" בתור "בדבקות", ונגד אלה "שסוברים בדעתם שעסק התורה בלא דביקות אין כלום וללא שום תועלת ח"ו". ואם לא הדביקות, אז מה כן? בתחילת פרק ג' הוא כותב כך "בפשטות": "אבל האמת כי ענין לשמה פירש לשם התורה." לימוד לשם הלימוד. חשוב להבין מה הרב חיים לא כותב לנו: לימוד התורה לא נועד לטהר את המחשבה, או להפוך את הלומד לאדם יותר מוסרי, או לפסוק הלכה מדויק יותר, או לקיים מצוות באופן ראוי יותר. עצם העיסוק בלימוד לשם הלימוד הוא המטרה (ולכן הדביקות לא קריטית).

אפשר לראות בכך את הבסיס הרעיוני של התפיסה החרדית-ליטאית של הזמן הזה. בימיו של הרב חיים לא הייתה קיימת חברה שלמה ש"תורתם אומנותם": בישיבה שהוא הקים למדו עילויים. אך היסודות של "חברת הלומדים" החרדית שהוקמה ע"י החזון איש עם קום המדינה – הונחו כבר אז, עם הרעיון שלימוד התורה כשלעצמו נמצא במרכז עולמו של יהודי.

ומה קרה כשהחזון איש ודוד בן גוריון נפגשו? תקראו כאן.

השתדלות או מעשה: מה עדיף? (לפי מדרש על 4 מלכים)

דוד המלך אומר בתהילים (יח לח): "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". דוד רודף והורג את האויבים. לכאורה יכולנו לשאול: למה דוד מתעקש לעשות את המלחמה בעצמו? הרי הוא מלך צדיק, יכול היה לעשות חלק מסוים בתור "השתדלות", ולבקש מה' להשלים את החסר? באיכה רבה (ד טו) יש מדרש ששופך אור על הסוגיה. הוא עוסק בארבע מלכי יהודה: דוד (שמלך גם על ישראל), אסא, יהושפט וחזקיהו. אגב, ארבעתם היו מלכים צדיקים שנלחמו בעבודה זרה.

המדרש מתחיל מהפסוק שהבאנו שאומר שדוד נלחם מההתחלה ועד הסוף במו ידיו. אבל אצל אסא זה לא כך, אסא אומר לה': "אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה". אז מגיעים יהושפט, שביקש מה': "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה". יהושפט אפילו לא רדף אלא רק התפלל. אצל חזקיהו התהליך מגיע לקצה: "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה". הכוונה כמובן לנס שה' עשה לחזקיהו, כשנפלה המגיפה בצבא האשור האדיר בזמן המצור על ירושלים. ובכל זאת ניתן לשאול: איזו דרך עדיפה?

איכה רבה, שחלק גדול ממנו הוא פירוש למגילת איכה שנקראת בתשעה באב, עוסק בחורבן בית המקדש הראשון. זה נותן הקשר להבנה של סיפור ארבעת המלכים. הוא מציג את ההידרדרות של ממלכת יהודה: מדוד שעשה הכל בעצמו, עד חזקיהו שנזקק לנס אפילו בלי שזכה לומר שירה (תפילה). רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ב"מסילת ישרים" (פרק י') מסכם את העניין כך: "שדוד היה נזהר ומנקה עצמו ניקיון גמור מכל אלה, ועל כן היה הולך למלחמה בביטחון חזק, והיה שואל :'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם', מה שלא שאלו יהושפט אסא וחזקיה לפי שלא היו מנוקים כל כך".

תרגום אונקלוס: תרגום או פירוש לתורה?

בפרשת גנבת הברכות בספר בראשית, יצחק אוצר לעשיו בנו: "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ." (בראשית כז לה). אך בתרגום אונקלוס לארמית, הפסוק מופיע כך: "וַאֲמַר עָאל אֲחוּךְ בְּחָכְמָא וְקַבֵּיל בִּרְכְתָךְ". שמתם לב שהמרמה הפכה לחכמה בתרגום?

תרגום אֻנְקְלוֹס הוא תרגום עתיק לתורה, הוא מיוחס במסורת לאונקלוס הגר שחי במאה ה-1, אך נכתב כנראה במאה ה-2. יש לו חשיבות עצומה הן במסורת והן במחקר, מהסיבה הפשוטה שהמתרגם ביטא את ההבנה לטקסט כפי שהייתה אצל חכמי ישראל בזמם. אך אנו יודעים שאין בעולם תרגום מדויק: כל ניסיון לבטא טקסט נתון בשפה אחרת, יוצר צורך למצוא את הביטוי המתאים ביותר – אך זה תמיד פירוש במידת מה. מעניין שבעולם הישיבות לומדים את התורה עם אונקלוס, כפירוש אחד מתוך הפרשנים המסורתיים לחומש.

בדוגמא שהבאנו, נראה שהתרגום הולך רחוק יותר, ומנסה למצוא ניסוח שלא יהיה בו לגנאי ליעקב אבינו במעשה. האם אפשר לזהות אצל אונקלוס מגמות, מעבר ל"הגנה" על אבות האומה? ואכן הרמב"ם, גדול הלוחמים נגד ה"הגשמה" (יחוס תכונות אנושיות לאלוהות), מסתמך על התרגום. ב"מורה הנבוכים" (חלק א', פרק כז) הוא כותב: "אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית. וכבר שׂם השתדלותו בסילוק ההגשמה, וכל תואר יתארהו הכתוב שיביא אל הגשמות יפרשהו כפי ענינו. וכל מה שיימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענייני התנועה הגלות והראות אור נברא, כלומר, שכינה או השגחה."

הטענה שהיא שכל פעם שניתן היה להבין את הטקסט כאילו ה' "זז במרחב" כמו דמות, התרגום מוצא דרך לייחס זאת ל"שכינה", ולא לאל עצמו באופן ישיר. הדוגמא שהרמב"ם מביא מייד: ב"שמות יט יא" נאמר: "… כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי". אונקלוס מתרגם: "… בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה יִתְגְּלֵי יְיָ לְעֵינֵי כָל עַמָּא עַל טוּרָא דְּסִינָי". אם במקור מדובר ב"ירידה" שאפשר להבין שתנועה ממש, בארמית כבר מדובר ב"התגלות", שזה מושג מופשט יותר.

האם נס חנוכה היה שמונה ימים?

אנו מדליקים נרות שמונה ימים לכבוד נס פך השמן. מאחורי המנהג הזה מסתתרת שאלה למדנית: אם המכבים מצאו פך שאמור היה להספיק ליום אחד בלבד, אך קרה נס והשמן דלק שמונה ימים – אז בעצם היו רק שבעה ימים של נס, ולא שמונה? שאלה זו נקראת "קושיית בית יוסף", והיא מופיעה כבר בספר "בית יוסף" של מחבר ה"שולחן ערוך", רבי יוסף קארו מהמאה ה-16.

חכמי ישראל במהלך הדורות נתנו הרבה תשובות לשאלה. הספר הזה מתיימר להציג 500 תשובות. ההסבר הטכני הפשוט ביותר: המכבים שפכו את כל השמן בבת אחת והדליקו את המנורה, אך הנס היה בכך שהשמן בער לאט מהרגיל, והקצב הניסי של צריכת השמן נמשך כל שמונת הימים – ולכן נכון לומר שכל שמונת הימים הם ימי הנס! או בלשונו של המהר"ל מפראג בספרו "נר מצווה": "אבל לא קשיא [קשה] , כי נתנו הכל במנורה, וכל יום ויום נדלק שמינית מן השמן, והיה נס בכל יום ויום"

אך יש גם כיוון אחר לגמרי: ניתן לומר (ראו למשל באתר חב"ד) שאמנם נס פך השמן אכן נמשך רק שבעה ימים, כפי ההסבר בהתחלה. אז מה בעצם חוגגים ביום השמיני? את הדבר הכי גדול: את הניצחון הצבאי של המכבים על היוונים. חג החנוכה לא נקבע רק על נס שקרה במקדש, אלא בראש ובראשונה לכבוד הקמת המדינה היהודית ע"י בית חשמונאי. כתבנו על זה כאן. יום אחד על הניצחון, שבעה ימים של נס – שמונה ימי חנוכה בסך הכל.