ארכיון תגיות: תנ"ך

איפה ירושלים מוזכרת בתורה?

האמת היא שאין אזכור מפורש של ירושלים בתורה (חומש). אבל יש כמה רמזים. בספר בראשית מסופר על מַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם שקיבל את פניו של אברהם אבינו, אך במסורת שָׁלֵם היא ירושלים, וכך מופיע בתרגום אונקלוס. מעשה עקידת יצחק התרחש בארץ המוריה: התורה לא מפרטת את המיקום, אך יש מסורת שזה היה בהר הבית בירושלים (וגם בספר דברי הימים כתוב שבית המקדש נבנה בהר המוריה).

אך התורה אינה מציינת את ירושלים כמקום המקדש העתידי. ספר דברים, שהוא הראשון שבו מופיע הרעיון של ריכוז הפולחן, משתמש במונח "המקום אשר יבחר ה'". למשל, דברים יב ה: "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה". מה הסיבה הפנימית לכך? מוזמנים לקרוא במאמר של הרב יצחק לוי באתר "תורת הר עציון".

לעומת זאת, ירושלים כן מופיעה בספרים האחרים בתנ"ך. בספר יהושע ירושלים כבר מוזכרת כעיר ששם מלכה הוא אדוני-צדק. בהמשך מצוין שבני ישראל לא הצליחו להוריש את ירושלים, ונשארה שם אוכלוסייה של יבוסים. ספר שופטים מספר שבני ישראל אמנם כבשו את ירושלים בשלב מסוים, אך לא הצליחו להחזיק בה: "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ͏ִם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלַ͏ִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.". רק בתקופת דוד המלך, כמתואר בשמואל ב' (וגם בדברי הימים) ירושלים נכבשת והופכת לעיר הבירה. מה היה ההיגיון הפוליטי של דוד לבחור בירושלים? כתבנו על כך כאן. בהמשך, בתקופת שלמה המלך, נבנה שם בית המקדש.

יוסף הצדיק כדמות המהפכן?

ספר בראשית מספר שיוסף הצדיק פותר את חלום פרעה, עולה לגדולה ומתמנה למשנה ומלך מצרים, מתחיל לנהל את הכלכלה ומצליח להתגבר על שנות הרעב. אך מה בעצם הייתה השיטה הכלכלית שלו? ניתן ללמוד זאת מהפסוקים בפרק מז: "וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת־כׇּל־אַדְמַ֤ת מִצְרַ֙יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּֽי־מָכְר֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי־חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה׃ וְאֶ֨ת־הָעָ֔ם הֶעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל־מִצְרַ֖יִם וְעַד־קָצֵֽהוּ".

המעשים של יוסף שלנו מזכירים את פועלו של יוסף אחר, להבדיל, יוסף סטלין בברית המועצות. כמוהו, יוסף משתלט על האדמות, מעביר אוכלוסיות, קובע (כמסופר בהמשך הפסוקים) מכסות של העברת היבול לפרעה. מצרים עוברת מהפכה קומוניסטית של ממש! יהודי הופך לשותף בכיר בהנהגת המדינה, ולכוח המניע מאחורי השינוי המהפכני. זו דרכו של יוסף: בניגוד ליהודה אחיו שעוסק בעניינים הפנימיים של עמו ושבטו, יוסף שואף לתקן את העולם – ולא סתם, אלא בהובלת את השינוי במעצמה המשמעותית ביותר בתקופתו – מצרים.

האם זה עבד טוב? לא ממש. כידוע, בא פרעה שלא ידע את יוסף. יוסף יורד מגדולתו, ועם ישראל משתעבד לשנים ארוכות במצרים. הניסיון של היהודים לקדם את העולם דרך השתלבות בהנהגת אומות העולם נכשל בדרך כלל. אך השאיפה הבסיסית של יוסף להיות "אור לגויים" איננה טעות. רק שהדרך עוברת דרך קיום המדינה משלנו, ולא באמצעות ההשתלבות בהנהגות הזרות.

"יתד נאמן" – מקור השם

מה מקור שמו של העיתון של הציבור החרדי-ליטאי "יתד נאמן"? כנראה המילה יתד מייצגת ראשי תיבות, אך הצירוף "יתד נאמן" מופיע כבר בישעיהו (כב כג), אמנם בדילוג על מילה: "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד לְבֵית אָבִיו".

הנבואה מתייחסת לתקופה של חזקיהו המלך, והיא מדברת על החלפתו של שֶׁבְנָה, השר שמופקד על בית המלך, בשר אחר בשם אליקים בן חלקיהו. הביטוי "יתד נאמן" מבטא את הקביעה שעמדתו של אליקים בן חלקיהו בבית המלך תהיה חזקה.

גדעון השופט: "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה": חוצפה, צניעות ואמונה

גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מתמנה להנהיג את ישראל בתקופה לא פשוטה. המצב הרוחני של העם היה ירוד ביותר: ישראל עובדים לבעל, אליל הכנענים. אפילו בפכרו בנחלת משנה, כל הסביבה, כולל אביו יואש, עובדים לבעל. בעקבות כך גם המצב הביטחוני מדרדר, והעם סובל מפשיטות המדיינים שמרוששים אותו. על רקע זה, נבחן איך מתנהל המפגש של גדעון עם המלאך (שופטים ו יב): "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל." איך גדעון יענה על הברכה? לכאורה, יש הרבה חוצפה בתשובה: "… וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה'וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן". אתה מברך אותי ב"ה' עמך", אך היכן ה' כשאנו בצרה?

אפשר היה לחשוב שגדעון אדם שחצן מטבעו. אך בהמשך הוא ממאן לקבל את תפקיד השופט, ומסביר שהוא לא ראוי (פסוק טו): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי". גדעון טוען שהוא שייך למשפחה קטנה בשבט, והוא צעיר בין אחיו. זה לא מתאים לדמות שחצנית.

אך ההמשך מפתיע: ה' רואה את הדיבור המתפרץ של גדעון באור חיובי! פסוק יד: "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ". חז"ל אומרים במדרש שגדעון לימד סניגוריה על ישראל, אך קשה לראות זאת בטקסט. אז מהי גדולתו של גדעון? הוא לא מוכן עקרונית לקבל את המצב הירוד של ישראל, גם אם אפשר להצדיק אותו באשמת החטאים. ה"חוצפה" של גדעון היא התביעה מה' להביא את העם למצב מתוקן ונעלה ללא פשרות, כפי שקרה ביציאת מצרים. התגובה של ה' מלמדת שתכונה זו לראויה למנהיג.

הידעתם: אזכור יציאת מצרים בפרק מנוי גדעון מחזק את הטענה שיציאת מצרים הינה באירוע היסטורי. הרי השיחה בין מלאך לגדעון לא עוסקת בנושא יציאת מצרים. גדעון מזכיר את העניין כמסיח לפי תומו: האמירה מצביעה על כך שיציאת מצרים הייתה צרובה בזיכרון הלאומי בתקופת השופטים.

דיברה תורה כלשון בני אדם? (או איך לדרוש את הטקסט המקראי)

הביטוי "דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם" אצל חז"ל מתייחס למחלוקת על דרכי הפרשנות של הפסוקים בתנ"ך. חז"ל מסכימים שלתורה יש מקור עליון. אך גישה אחת אומרת שבטקסט נבואי כל פרט ופרט הוא משמעותי, ולכן ניתן לבנות דרשות שלמות על בסיס המילים והאותיות. לעומתה, יש מחשבה שלמרות המקור האלוהי, "דיברה תורה כלשון בני אדם": פסוקי התנ"ך נוסחו כך שיהיו מובנים לעם, ואין להסיק מסקנות מרחיקות לכת מדקדוקיהם.

בואו נכיר את המייצגים הגדולים של שתי הגישות: רבי עקיבא שלפי המדרש דרש "כתרי אותיות" (כלומר, יצר פירושים על בסיס צורות העיטורים שבכתב), מול רבי ישמעאל חברו שהחזיק בדעה ש"דיברה תורה כלשון בני אדם". נדגים את המחלוקת על בסיס הפסוק המדבר על עונשו של המגדף (במדבר טו לא): "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֺנָה בָהּ". יש בו כפילות של "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת". "״הִכָּרֵת״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״תִּכָּרֵת״ – לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא." (תלמוד סנהדרין סד ב) – רבי עקיבא רואה בכפל המילים… רמז לשני העולמות! ואילו רבי ישמעאל סבור ש"דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם", זאת פשוט צורה לשונית מקובלת ואין לחפש לה פירוש בעולמות גבוהים.

ומה קרה מאז? האמת שלא הייתה הכרעה במחלוקת, וניתן לזהות את שני הכיוונים גם אצל הפרשנים המודרניים. המַלְבִּי"ם, הרב מאיר לייבוש ויסר, מפרשני התורה החשובים של המאה ה-19, במובן הזה ודאי היה תלמידו הנאמן של רבי עקיבא. וכך מתואר הסגנון של המלבים במאמרה של ד"ר אביגיל ראק: "המאפיין הבולט ביותר של פירוש מלבי"ם הוא פירושיו למלים הנרדפות ולכפילויות שונות במקרא (צלעות מקבילות וסיפורים החוזרים על עצמם). לדעתו, המקרא הוא אלוקי, ובתור שכזה הוא איננו מדבר בלשון בני אדם, ולכן אין בו מילים נרדפות ליופי המליצה, אלא לכל מילה משמעות מיוחדת משלה, וכל מילה נבחרה בקפידה בכדי להעביר מסר מסוים ומדויק. כמו כן, אין כפילויות של משפטים וחזרות מיותרות של סיפורים במקרא".

קבלת התורה ע"י העם מוכיחה את אמיתות אמונתנו?

ננסה לבאר את ההוכחה של אמיתות היהדות (ששמה הרשמי הוא "טיעון העד") באמצעות הטענה שאמונתנו מבוססת על ההתגלות בהר סיני שעם כולו היה שותף לו, ומאז הדבר עובר מדור לדור במסורת נאמנה. לטיעון יש היסטוריה ארוכה, מקורות רבים וגרסאות שונות. אנסה להביא ניסוח קצר.

נתחיל מעיון בהתחלות של אמונות אחרות. הרבה שיטות דתיות נוצרו ע"י דמות של "נביא" או "שליח", שזוכה לחוויה נבואית ראשונית של התגלות והארה. השליח ההוא בוחר לשתף קבוצה מסוימת של סובביו בהתגלות שחווה. אם אנשי הקבוצה משתכנעים להאמין לו, הם מצטרפים למייסד וממשיכים להפיץ הלאה את המסר, ובהמשך מצרפים עוד "משתכנעים" לזרם החדש. אך צריך לזכור שכל המבנה המפואר בנוי על החוויה הראשונית של המייסד. אם יבוא מישהו ויטיל ספק באמיתות הנבואה הראשונית של אדם אחד (!), מבחינתו זה פוסל את הכל.

לא כך היהדות. משה המנהיג מתנבא במעשה הסנה הבוער, ומשם הוא מקבל על עצמו – וגם מבצע בהצלחה – את המשימה של הוצאת ישראל מעבדות מצרים. עם ישראל מגיע למרגלות הר סיני במדבר, ושם קורה משהו מופלא: כל העם זוכה לחוויה הנבואית של התגלות האל! "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ יד). שורש המסורת על ההתגלות בסיני ועל מתן התורה הוא העם כולו, ולא נביא יחיד. אז מדובר בסיפור יסוד שונה במהות משאר האמונות. אין כאן עיסוק בשליח בודד שאנו נדרשים להחליט האם להאמין לו או לאו. מדובר בעם שלם.

רגע, אך איך זה מוכיח את אמיתות התורה והאמונה? על דרך השלילה, נאמר שקשה לראות איך ניתן "לזייף" סיפור יסוד כמו שלנו. כמעט בלתי אפשרי "להשתיל" לדור שלם הכרה שמעמד הר סיני שהתרחש בנוכחות אבות אבותיהם ומאז עובר במסורת, מבלי שיש להם ידיעה כלשהי על כך. זה נכון במיוחד בהתחשב בכך שלא מדובר בסתם אגדה או מיתוס, אלא שמתן התורה יוצר אצלם מחויבות עמוקה לקיום המצוות. למה שיקבלו על עצמם את העול, אם הבסיס של המסורת זר להם?

לדעתי, לא מדובר כאן בהוכחה מתמטית-לוגית, וניתן גם להתווכח מול הטיעון. אך יש בו בהחלט חיזוק לאמיתות המסורת והאמונה היהודית.

אשת חיל: איפה נאמר?

"אֵשֶׁת חַיִל" אינו שיר עצמאי. הוא מופיע בספר משלי פרק ל"א (החל מפסוק י') בתנ"ך.

המנהג לומר את השיר בערב שבת לפני הקידוש נוצר אצל מקובלי צפת במאה ה-16, בדומה למנהג לומר "לְכָה דוֹדִי". דמות האישה מתפרשת באלגוריה כשבת עצמה, או כשכינה, או כ"כנסת ישראל".

שמתם לב לאות הראשונה של כל שורה בשיר? תסתכלו טוב, הן בסדר האלף-בית. התופעה נקראת אקרוסטיכון, ויש לה עוד דוגמאות במקרא.

על מנהיגות האומה ורעיית הצאן

שמתם לב שרבים ממנהיגי האומה שלנו מהתנ"ך היו רועי צאן במקצועם? האבות – אברהם, יצחק ויעקב – כולם היו רועים, והתורה מזכירה את ריבוי הצאן שהיה רכושם (יצחק הוא היחידי שעסק גם בגידולי קרקע). יעקב אבינו רעה את צאן לבן, וגם את שכר עבודתו זו קיבל בתור ראשי צאן. המקצוע גם עובר לבנים של יעקב: מעשה מכירת יוסף מתרחש לאחר שיעקב שולח את יוסף לבקר את אחיו שרועים צאן בעמק דותן. מקצוע הרועה מייחד את בני ישראל במצרים: כשיעקב מדריך את בניו איך לבקש את ארץ גושן מפרעה, הוא נותן בפיהם נימוק: (בראשית מו לד): "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" – המצרים ירצו שבני ישראל ישבו בנפרד בגלל עיסוקם שהיה טמא בעיניהם.

גם משה רבנו היה רועה, עד שה' התגלה לו במעשה הסנה הבוער: התורה מציינת במפורש (שמות ג א) שההתגלות קרתה בזמן שמשה רעה את צאן יתרו חותנו בארץ מדיין. אך יש לנו גם מדרש ש"משלים את התמונה": מתברר שמשה ראה גדי עייף, ריחם עליו ולקח אותו על כתפו, ואז "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ, חַיֶּיךָ – אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל". מידת הרחמים אותה רכש משה בעבודת הצאן – היא זו שהכשירה אותו למנהיגות.

גם דוד המלך היה רועה: בזמן ששמואל הנביא בא לבית ישי אביו למשוח את דוד למלך, ישי היה צריך לקרוא לדוד במיוחד: דוד לא היה בבית כי… היה עם הצאן. אך אצל דוד אנו מוצאים רעיון אחר: מזמור כג בתהילים מתחיל ב"מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר". דוד מדמה את ה' בכבודו ובעצמו לרועה שמטפל בצאנו באהבה (בפסוק הבא): "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי". כמובן שרעיון זה נמצא בעוד מקומות, למשל ביחזקאל (לד יב). ועל בסיס הפסוק הזה, בפיוט "ונתנה תוקף" מופיע התיאור של יום הדין כשה' נמשל לרועה: "כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ".

השתדלות או מעשה: מה עדיף? (לפי מדרש על 4 מלכים)

דוד המלך אומר בתהילים (יח לח): "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". דוד רודף והורג את האויבים. לכאורה יכולנו לשאול: למה דוד מתעקש לעשות את המלחמה בעצמו? הרי הוא מלך צדיק, יכול היה לעשות חלק מסוים בתור "השתדלות", ולבקש מה' להשלים את החסר? באיכה רבה (ד טו) יש מדרש ששופך אור על הסוגיה. הוא עוסק בארבע מלכי יהודה: דוד (שמלך גם על ישראל), אסא, יהושפט וחזקיהו. אגב, ארבעתם היו מלכים צדיקים שנלחמו בעבודה זרה.

המדרש מתחיל מהפסוק שהבאנו שאומר שדוד נלחם מההתחלה ועד הסוף במו ידיו. אבל אצל אסא זה לא כך, אסא אומר לה': "אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה". אז מגיעים יהושפט, שביקש מה': "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה". יהושפט אפילו לא רדף אלא רק התפלל. אצל חזקיהו התהליך מגיע לקצה: "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה". הכוונה כמובן לנס שה' עשה לחזקיהו, כשנפלה המגיפה בצבא האשור האדיר בזמן המצור על ירושלים. ובכל זאת ניתן לשאול: איזו דרך עדיפה?

איכה רבה, שחלק גדול ממנו הוא פירוש למגילת איכה שנקראת בתשעה באב, עוסק בחורבן בית המקדש הראשון. זה נותן הקשר להבנה של סיפור ארבעת המלכים. הוא מציג את ההידרדרות של ממלכת יהודה: מדוד שעשה הכל בעצמו, עד חזקיהו שנזקק לנס אפילו בלי שזכה לומר שירה (תפילה). רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ב"מסילת ישרים" (פרק י') מסכם את העניין כך: "שדוד היה נזהר ומנקה עצמו ניקיון גמור מכל אלה, ועל כן היה הולך למלחמה בביטחון חזק, והיה שואל :'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם', מה שלא שאלו יהושפט אסא וחזקיה לפי שלא היו מנוקים כל כך".

תרגום אונקלוס: תרגום או פירוש לתורה?

בפרשת גנבת הברכות בספר בראשית, יצחק אוצר לעשיו בנו: "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ." (בראשית כז לה). אך בתרגום אונקלוס לארמית, הפסוק מופיע כך: "וַאֲמַר עָאל אֲחוּךְ בְּחָכְמָא וְקַבֵּיל בִּרְכְתָךְ". שמתם לב שהמרמה הפכה לחכמה בתרגום?

תרגום אֻנְקְלוֹס הוא תרגום עתיק לתורה, הוא מיוחס במסורת לאונקלוס הגר שחי במאה ה-1, אך נכתב כנראה במאה ה-2. יש לו חשיבות עצומה הן במסורת והן במחקר, מהסיבה הפשוטה שהמתרגם ביטא את ההבנה לטקסט כפי שהייתה אצל חכמי ישראל בזמם. אך אנו יודעים שאין בעולם תרגום מדויק: כל ניסיון לבטא טקסט נתון בשפה אחרת, יוצר צורך למצוא את הביטוי המתאים ביותר – אך זה תמיד פירוש במידת מה. מעניין שבעולם הישיבות לומדים את התורה עם אונקלוס, כפירוש אחד מתוך הפרשנים המסורתיים לחומש.

בדוגמא שהבאנו, נראה שהתרגום הולך רחוק יותר, ומנסה למצוא ניסוח שלא יהיה בו לגנאי ליעקב אבינו במעשה. האם אפשר לזהות אצל אונקלוס מגמות, מעבר ל"הגנה" על אבות האומה? ואכן הרמב"ם, גדול הלוחמים נגד ה"הגשמה" (יחוס תכונות אנושיות לאלוהות), מסתמך על התרגום. ב"מורה הנבוכים" (חלק א', פרק כז) הוא כותב: "אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית. וכבר שׂם השתדלותו בסילוק ההגשמה, וכל תואר יתארהו הכתוב שיביא אל הגשמות יפרשהו כפי ענינו. וכל מה שיימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענייני התנועה הגלות והראות אור נברא, כלומר, שכינה או השגחה."

הטענה שהיא שכל פעם שניתן היה להבין את הטקסט כאילו ה' "זז במרחב" כמו דמות, התרגום מוצא דרך לייחס זאת ל"שכינה", ולא לאל עצמו באופן ישיר. הדוגמא שהרמב"ם מביא מייד: ב"שמות יט יא" נאמר: "… כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי". אונקלוס מתרגם: "… בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה יִתְגְּלֵי יְיָ לְעֵינֵי כָל עַמָּא עַל טוּרָא דְּסִינָי". אם במקור מדובר ב"ירידה" שאפשר להבין שתנועה ממש, בארמית כבר מדובר ב"התגלות", שזה מושג מופשט יותר.