גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מתמנה להנהיג את ישראל בתקופה לא פשוטה. המצב הרוחני של העם היה ירוד ביותר: ישראל עובדים לבעל, אליל הכנענים. אפילו בפכרו בנחלת משנה, כל הסביבה, כולל אביו יואש, עובדים לבעל. בעקבות כך גם המצב הביטחוני מדרדר, והעם סובל מפשיטות המדיינים שמרוששים אותו. על רקע זה, נבחן איך מתנהל המפגש של גדעון עם המלאך (שופטים ו יב): "וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל." איך גדעון יענה על הברכה? לכאורה, יש הרבה חוצפה בתשובה: "… וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה'וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן". אתה מברך אותי ב"ה' עמך", אך היכן ה' כשאנו בצרה?

אפשר היה לחשוב שגדעון אדם שחצן מטבעו. אך בהמשך הוא ממאן לקבל את תפקיד השופט, ומסביר שהוא לא ראוי (פסוק טו): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי". גדעון טוען שהוא שייך למשפחה קטנה בשבט, והוא צעיר בין אחיו. זה לא מתאים לדמות שחצנית.

אך ההמשך מפתיע: ה' רואה את הדיבור המתפרץ של גדעון באור חיובי! פסוק יד: "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ". חז"ל אומרים במדרש שגדעון לימד סניגוריה על ישראל, אך קשה לראות זאת בטקסט. אז מהי גדולתו של גדעון? הוא לא מוכן עקרונית לקבל את המצב הירוד של ישראל, גם אם אפשר להצדיק אותו באשמת החטאים. ה"חוצפה" של גדעון היא התביעה מה' להביא את העם למצב מתוקן ונעלה ללא פשרות, כפי שקרה ביציאת מצרים. התגובה של ה' מלמדת שתכונה זו לראויה למנהיג.

הידעתם: אזכור יציאת מצרים בפרק מנוי גדעון מחזק את הטענה שיציאת מצרים הינה באירוע היסטורי. הרי השיחה בין מלאך לגדעון לא עוסקת בנושא יציאת מצרים. גדעון מזכיר את העניין כמסיח לפי תומו: האמירה מצביעה על כך שיציאת מצרים הייתה צרובה בזיכרון הלאומי בתקופת השופטים.

הביטוי "דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם" אצל חז"ל מתייחס למחלוקת על דרכי הפרשנות של הפסוקים בתנ"ך. חז"ל מסכימים שלתורה יש מקור עליון. אך גישה אחת אומרת שבטקסט נבואי כל פרט ופרט הוא משמעותי, ולכן ניתן לבנות דרשות שלמות על בסיס המילים והאותיות. לעומתה, יש מחשבה שלמרות המקור האלוהי, "דיברה תורה כלשון בני אדם": פסוקי התנ"ך נוסחו כך שיהיו מובנים לעם, ואין להסיק מסקנות מרחיקות לכת מדקדוקיהם.

בואו נכיר את המייצגים הגדולים של שתי הגישות: רבי עקיבא שלפי המדרש דרש "כתרי אותיות" (כלומר, יצר פירושים על בסיס צורות העיטורים שבכתב), מול רבי ישמעאל חברו שהחזיק בדעה ש"דיברה תורה כלשון בני אדם". נדגים את המחלוקת על בסיס הפסוק המדבר על עונשו של המגדף (במדבר טו לא): "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֺנָה בָהּ". יש בו כפילות של "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת". "״הִכָּרֵת״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״תִּכָּרֵת״ – לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא." (תלמוד סנהדרין סד ב) – רבי עקיבא רואה בכפל המילים… רמז לשני העולמות! ואילו רבי ישמעאל סבור ש"דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם", זאת פשוט צורה לשונית מקובלת ואין לחפש לה פירוש בעולמות גבוהים.

ומה קרה מאז? האמת שלא הייתה הכרעה במחלוקת, וניתן לזהות את שני הכיוונים גם אצל הפרשנים המודרניים. המַלְבִּי"ם, הרב מאיר לייבוש ויסר, מפרשני התורה החשובים של המאה ה-19, במובן הזה ודאי היה תלמידו הנאמן של רבי עקיבא. וכך מתואר הסגנון של המלבים במאמרה של ד"ר אביגיל ראק: "המאפיין הבולט ביותר של פירוש מלבי"ם הוא פירושיו למלים הנרדפות ולכפילויות שונות במקרא (צלעות מקבילות וסיפורים החוזרים על עצמם). לדעתו, המקרא הוא אלוקי, ובתור שכזה הוא איננו מדבר בלשון בני אדם, ולכן אין בו מילים נרדפות ליופי המליצה, אלא לכל מילה משמעות מיוחדת משלה, וכל מילה נבחרה בקפידה בכדי להעביר מסר מסוים ומדויק. כמו כן, אין כפילויות של משפטים וחזרות מיותרות של סיפורים במקרא".

ננסה לבאר את ההוכחה של אמיתות היהדות (ששמה הרשמי הוא "טיעון העד") באמצעות הטענה שאמונתנו מבוססת על ההתגלות בהר סיני שעם כולו היה שותף לו, ומאז הדבר עובר מדור לדור במסורת נאמנה. לטיעון יש היסטוריה ארוכה, מקורות רבים וגרסאות שונות. אנסה להביא ניסוח קצר.

נתחיל מעיון בהתחלות של אמונות אחרות. הרבה שיטות דתיות נוצרו ע"י דמות של "נביא" או "שליח", שזוכה לחוויה נבואית ראשונית של התגלות והארה. השליח ההוא בוחר לשתף קבוצה מסוימת של סובביו בהתגלות שחווה. אם אנשי הקבוצה משתכנעים להאמין לו, הם מצטרפים למייסד וממשיכים להפיץ הלאה את המסר, ובהמשך מצרפים עוד "משתכנעים" לזרם החדש. אך צריך לזכור שכל המבנה המפואר בנוי על החוויה הראשונית של המייסד. אם יבוא מישהו ויטיל ספק באמיתות הנבואה הראשונית של אדם אחד (!), מבחינתו זה פוסל את הכל.

לא כך היהדות. משה המנהיג מתנבא במעשה הסנה הבוער, ומשם הוא מקבל על עצמו – וגם מבצע בהצלחה – את המשימה של הוצאת ישראל מעבדות מצרים. עם ישראל מגיע למרגלות הר סיני במדבר, ושם קורה משהו מופלא: כל העם זוכה לחוויה הנבואית של התגלות האל! "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" (שמות כ יד). שורש המסורת על ההתגלות בסיני ועל מתן התורה הוא העם כולו, ולא נביא יחיד. אז מדובר בסיפור יסוד שונה במהות משאר האמונות. אין כאן עיסוק בשליח בודד שאנו נדרשים להחליט האם להאמין לו או לאו. מדובר בעם שלם.

רגע, אך איך זה מוכיח את אמיתות התורה והאמונה? על דרך השלילה, נאמר שקשה לראות איך ניתן "לזייף" סיפור יסוד כמו שלנו. כמעט בלתי אפשרי "להשתיל" לדור שלם הכרה שמעמד הר סיני שהתרחש בנוכחות אבות אבותיהם ומאז עובר במסורת, מבלי שיש להם ידיעה כלשהי על כך. זה נכון במיוחד בהתחשב בכך שלא מדובר בסתם אגדה או מיתוס, אלא שמתן התורה יוצר אצלם מחויבות עמוקה לקיום המצוות. למה שיקבלו על עצמם את העול, אם הבסיס של המסורת זר להם?

לדעתי, לא מדובר כאן בהוכחה מתמטית-לוגית, וניתן גם להתווכח מול הטיעון. אך יש בו בהחלט חיזוק לאמיתות המסורת והאמונה היהודית.

"אֵשֶׁת חַיִל" אינו שיר עצמאי. הוא מופיע בספר משלי פרק ל"א (החל מפסוק י') בתנ"ך.

המנהג לומר את השיר בערב שבת לפני הקידוש נוצר אצל מקובלי צפת במאה ה-16, בדומה למנהג לומר "לְכָה דוֹדִי". דמות האישה מתפרשת באלגוריה כשבת עצמה, או כשכינה, או כ"כנסת ישראל".

שמתם לב לאות הראשונה של כל שורה בשיר? תסתכלו טוב, הן בסדר האלף-בית. התופעה נקראת אקרוסטיכון, ויש לה עוד דוגמאות במקרא.

שמתם לב שרבים ממנהיגי האומה שלנו מהתנ"ך היו רועי צאן במקצועם? האבות – אברהם, יצחק ויעקב – כולם היו רועים, והתורה מזכירה את ריבוי הצאן שהיה רכושם (יצחק הוא היחידי שעסק גם בגידולי קרקע). יעקב אבינו רעה את צאן לבן, וגם את שכר עבודתו זו קיבל בתור ראשי צאן. המקצוע גם עובר לבנים של יעקב: מעשה מכירת יוסף מתרחש לאחר שיעקב שולח את יוסף לבקר את אחיו שרועים צאן בעמק דותן. מקצוע הרועה מייחד את בני ישראל במצרים: כשיעקב מדריך את בניו איך לבקש את ארץ גושן מפרעה, הוא נותן בפיהם נימוק: (בראשית מו לד): "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" – המצרים ירצו שבני ישראל ישבו בנפרד בגלל עיסוקם שהיה טמא בעיניהם.

גם משה רבנו היה רועה, עד שה' התגלה לו במעשה הסנה הבוער: התורה מציינת במפורש (שמות ג א) שההתגלות קרתה בזמן שמשה רעה את צאן יתרו חותנו בארץ מדיין. אך יש לנו גם מדרש ש"משלים את התמונה": מתברר שמשה ראה גדי עייף, ריחם עליו ולקח אותו על כתפו, ואז "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ, חַיֶּיךָ – אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל". מידת הרחמים אותה רכש משה בעבודת הצאן – היא זו שהכשירה אותו למנהיגות.

גם דוד המלך היה רועה: בזמן ששמואל הנביא בא לבית ישי אביו למשוח את דוד למלך, ישי היה צריך לקרוא לדוד במיוחד: דוד לא היה בבית כי… היה עם הצאן. אך אצל דוד אנו מוצאים רעיון אחר: מזמור כג בתהילים מתחיל ב"מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר". דוד מדמה את ה' בכבודו ובעצמו לרועה שמטפל בצאנו באהבה (בפסוק הבא): "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי". כמובן שרעיון זה נמצא בעוד מקומות, למשל ביחזקאל (לד יב). ועל בסיס הפסוק הזה, בפיוט "ונתנה תוקף" מופיע התיאור של יום הדין כשה' נמשל לרועה: "כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ".

דוד המלך אומר בתהילים (יח לח): "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". דוד רודף והורג את האויבים. לכאורה יכולנו לשאול: למה דוד מתעקש לעשות את המלחמה בעצמו? הרי הוא מלך צדיק, יכול היה לעשות חלק מסוים בתור "השתדלות", ולבקש מה' להשלים את החסר? באיכה רבה (ד טו) יש מדרש ששופך אור על הסוגיה. הוא עוסק בארבע מלכי יהודה: דוד (שמלך גם על ישראל), אסא, יהושפט וחזקיהו. אגב, ארבעתם היו מלכים צדיקים שנלחמו בעבודה זרה.

המדרש מתחיל מהפסוק שהבאנו שאומר שדוד נלחם מההתחלה ועד הסוף במו ידיו. אבל אצל אסא זה לא כך, אסא אומר לה': "אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה". אז מגיעים יהושפט, שביקש מה': "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה". יהושפט אפילו לא רדף אלא רק התפלל. אצל חזקיהו התהליך מגיע לקצה: "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה". הכוונה כמובן לנס שה' עשה לחזקיהו, כשנפלה המגיפה בצבא האשור האדיר בזמן המצור על ירושלים. ובכל זאת ניתן לשאול: איזו דרך עדיפה?

איכה רבה, שחלק גדול ממנו הוא פירוש למגילת איכה שנקראת בתשעה באב, עוסק בחורבן בית המקדש הראשון. זה נותן הקשר להבנה של סיפור ארבעת המלכים. הוא מציג את ההידרדרות של ממלכת יהודה: מדוד שעשה הכל בעצמו, עד חזקיהו שנזקק לנס אפילו בלי שזכה לומר שירה (תפילה). רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ב"מסילת ישרים" (פרק י') מסכם את העניין כך: "שדוד היה נזהר ומנקה עצמו ניקיון גמור מכל אלה, ועל כן היה הולך למלחמה בביטחון חזק, והיה שואל :'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם', מה שלא שאלו יהושפט אסא וחזקיה לפי שלא היו מנוקים כל כך".

בפרשת גנבת הברכות בספר בראשית, יצחק אוצר לעשיו בנו: "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ." (בראשית כז לה). אך בתרגום אונקלוס לארמית, הפסוק מופיע כך: "וַאֲמַר עָאל אֲחוּךְ בְּחָכְמָא וְקַבֵּיל בִּרְכְתָךְ". שמתם לב שהמרמה הפכה לחכמה בתרגום?

תרגום אֻנְקְלוֹס הוא תרגום עתיק לתורה, הוא מיוחס במסורת לאונקלוס הגר שחי במאה ה-1, אך נכתב כנראה במאה ה-2. יש לו חשיבות עצומה הן במסורת והן במחקר, מהסיבה הפשוטה שהמתרגם ביטא את ההבנה לטקסט כפי שהייתה אצל חכמי ישראל בזמם. אך אנו יודעים שאין בעולם תרגום מדויק: כל ניסיון לבטא טקסט נתון בשפה אחרת, יוצר צורך למצוא את הביטוי המתאים ביותר – אך זה תמיד פירוש במידת מה. מעניין שבעולם הישיבות לומדים את התורה עם אונקלוס, כפירוש אחד מתוך הפרשנים המסורתיים לחומש.

בדוגמא שהבאנו, נראה שהתרגום הולך רחוק יותר, ומנסה למצוא ניסוח שלא יהיה בו לגנאי ליעקב אבינו במעשה. האם אפשר לזהות אצל אונקלוס מגמות, מעבר ל"הגנה" על אבות האומה? ואכן הרמב"ם, גדול הלוחמים נגד ה"הגשמה" (יחוס תכונות אנושיות לאלוהות), מסתמך על התרגום. ב"מורה הנבוכים" (חלק א', פרק כז) הוא כותב: "אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית. וכבר שׂם השתדלותו בסילוק ההגשמה, וכל תואר יתארהו הכתוב שיביא אל הגשמות יפרשהו כפי ענינו. וכל מה שיימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענייני התנועה הגלות והראות אור נברא, כלומר, שכינה או השגחה."

הטענה שהיא שכל פעם שניתן היה להבין את הטקסט כאילו ה' "זז במרחב" כמו דמות, התרגום מוצא דרך לייחס זאת ל"שכינה", ולא לאל עצמו באופן ישיר. הדוגמא שהרמב"ם מביא מייד: ב"שמות יט יא" נאמר: "… כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי". אונקלוס מתרגם: "… בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה יִתְגְּלֵי יְיָ לְעֵינֵי כָל עַמָּא עַל טוּרָא דְּסִינָי". אם במקור מדובר ב"ירידה" שאפשר להבין שתנועה ממש, בארמית כבר מדובר ב"התגלות", שזה מושג מופשט יותר.

הפסקה הבאה היא קטע ממאמרו של דוד בן גוריון "משמעות הנגב" (תוך שהוא מצטט את פסוקי התנ"ך):

"מכל הדמויות המדיניות בתנ”ך אין אף אחד הקרוב לרוח זמננו – כעוזיהו מלך יהודה. הוא הבין [שיש] לחזק את צבאו, לשכלל אימונו וזיונו: “וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל-הַצָּבָא, מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים, וְשִׁרְיֹנוֹת, וּקְשָׁתוֹת–וּלְאַבְנֵי, קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל-הַמִּגְדָּלִים וְעַל-הַפִּנּוֹת, לִירוֹא בַּחִצִּים, וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת.” (דברי הימים ב’ כ”ו י”ד-ט”ו) – זה היה “חיל התותחנים” הראשון בתולדות יהודה וישראל. “וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד-לְמֵרָחוֹק, כִּי-הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי-חָזָק.” בעזרת צבא מאומן ומזוין זה הרחיב עוזיהו גבולי מלכותו במערב ובמזרח: ”וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים."… אולם מלך גבור ונבון זה לא הסתפק בכיבושי-חרב. הוא הבין שעליו לפתח הארץ, להרחיב התיישבותה, ולהפריח השממה. “וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים–כִּי מִקְנֶה-רַּב הָיָה לוֹ, וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר; אִכָּרִים וְכֹרְמִים, בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל-כִּי-אֹהֵב אֲדָמָה, הָיָה”."

גם בנאומו "חזונה של אילת" בן גוריון רואה את עוזיהו המלך כגדול מכל המלכים מהתנ"ך שהרחיבו את גבול המדינה עד אילת, אפילו בהשוואה לשלמה המלך! קל להבין למה עוזיהו המלך התחבר כל כך לחזונו של בן גוריון. אמנם עוזיהו לא זכה להקים מדינה כבן גוריון – הוא ירש את כס המלוכה מאביו, אמציה המלך. אך עוזיהו זכה למלכות ארוכת שנים ויציבה, תוך שהוא מצליח להרחיב את גבולות הממלכה. וכפי שמדייק בן גוריון, לא מדובר בכיבוש צבאי בלבד, אלא בבניה חסרת תקדים ברחבי הממלכה, כולל בירושלים: "וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם".

אולי היינו רוצים שמלך כה גדול יסיים את ימיו בצורה טובה. אך ספר דברי הימים מספר לנו אחרת, והכל בגלל שעוזיהו לא שמר על עקרון הפרדת הרשויות (כפי שהיה נהוג בימיו). עוזיהו החליט להקטיר קטורת בבית המקדש, תפקיד השמור לכוהנים. על כך נענש ע"י ה' בצרעת, ונאלץ לפרוש מהמלוכה, ולעבור למקום מבודד עד יום מותו. ואולי כאן אפשר למצוא קווי דמיון בין עוזיהו לבן גוריון: גם בן גוריון נאלץ לפרוש מפוליטיקה, ועבר בסוף חייו למקום מבודד יחסית.

וכך אמר מנחם בגין בנאומו בטקס קבלת פרס נובל לשלום: שני נביאים, ישעיהו בן אמוץ ומיכה המורשתי, בחזותם את אחדותו הרוחנית של האדם, במלכות שדי – כשדברו יוצא מירושלים – נתנו לעולם את החזון לאמור: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אך רגע, מי משני הנביאים אמר זאת? האמת שמנחם בגין צדק: הקטע הזה מופיע גם בפסוק בישעיהו וגם בפסוק במיכה.

אך אם נתבונן בפסוקים המלאים (מוזמנים לעיין!), אז מתברר שישעיהו ומיכה לא אמרו בדיוק את אותו הדבר. על כך ראוי להביא את האמרה של רבי יצחק בתלמוד (סנהדרין פט א, פירוש שטיינזלץ): "סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, שנביאים שונים פעמים נכנס בלבם אותו תוכן בלשונות שונות, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד, באותן מילים ממש." אז יש שוני, ויש דמיון. התלמוד בהמשך מביא דוגמא לדמיון בין חלקי הפסוקים: עובדיה הנביא אומר "זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ" (עובדיה א, ג), בעוד שאצל ירמיהו מופיע "תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ" (ירמיה מט, טז).

יש הרבה דוגמאות, וגם הסברים לרוב לתופעה.

בלי להיכנס עמוק לעולם הסוד, ננסה לספר במה מדובר. זה מתחיל מהפסוק בסיפור בריאת העולם (בבראשית א טז): "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים". קשה לפספס את הקונפליקט בתוך הפסוק עצמו: בתחילתו מדובר בשני מאורות גדולים (ולכאורה, שווים), אך המשכו מספר שיש הבדל: השמש הגדולה שולטת ביום, והירח הקטן בלילה. איך זה יתכן?

התלמוד (חולין ס ב) מספר לנו סיפור "מאחורי הקלעים". בזמן שהמאורות היו שווים, הירח פנה לאלוהים עם "תלונה": "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" – הגיוני שהשלטון יתחלק בים שניים שווים? ותשובתו של האל הייתה: "לכי ומעטי את עצמך!". לכאורה, האל העניש את הירח על כך שהתלונן! אבל רגע, למה בעצם היה צורך בעונש? הרי הטענה של הירח נשמעת חכמה וצודקת! אז כנראה שלא מדובר ב"עונש" כפשוטו. איך אפשר להבין את הסיפור, מבלי לצלול לעולם הנסתר?

אולי אפשר לקבל שהעולם פשוט לא יכול להתקיים בשיווי המשקל חסר התנועה. יש בעולם צורך בשינוי והתקדמות (משהו שהרב קוק מכנה בשם "השתלמות"). על מנת שזה יקרה, היה הכרח ליצור את חוסר השוויון. כך שהטענה שבפי הירח נכונה בעיקרה: אין דרך שהעולם יצליח במצב סטטי וסימטרי. לכאורה, אפילו הקדוש ברוך הוא "מצטער" על מעשה מיעוט הירח, הרי בהמשך התלמוד מובא בשמו: "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח". אבל היה הכרח ליצור "חוסר שוויון", בכך שהירח "מועט" יחסית לשמש. רק כך העולם יכול היה לצאת לדרך.

מי שרוצה להעמיק, מוזמן לעיין בשיעורו של הרב אשכנזי ("מניטו") בנושא.