בראיה ההיסטורית, מה גורם ליהודים לעשות תשובה ולהתאחד? לצערנו, הרבה פעמים זה קורה בגלל שונאי ישראל. או כמו שאמר התלמוד במסכת מגילה: "אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב".

הדברים כמובן מכוונים למסופר במגילת אסתר, שם המן הרשע מצליח לקבל את אישור המלך אחשוורוש להשמדת היהודים: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (אסתר ג י). אסתר ומרדכי מצליחים להפוך את הגזירה. אך לפי המסורת, היהודים לא רק מתאחדים נגד שונאיהם (כמתואר במגילה) אלא גם עושים תשובה ומקבלים את התורה!

התלמוד במסכת שבת דורש: "אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה [את התורה] בימי אחשורוש. דכתיב "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". כלומר" הפסוק שמתחיל ב"קיימו וקיבלו" מתפרש כקבלת התורה מחדש, לא פחות. רק חבל שהיינו צריכים בשביל זה את המן. האתגר של דורנו: איך מגיעים לאחדות ואמונה אמתיים ללא ה"סיוע" מאנטישמים?

מדובר בשאלה עתיקה: האם צריך לפעול להשמדת הרשעים, או לתיקונם?

מעשה שמסופר בתלמוד (ברכות י"א א'): בשכונה של רבי מאיר היו בריונים (פושעים) שהציקו מאוד, ורבי מאיר התפלל שימותו. ברוריה אשתו (שהייתה חכמה בזכות עצמה) אמרה לו שהוא טועה: צריך להתפלל שהרשעים יחזרו בתשובה! היא דרשה את הפסוק בתהילים: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם". לפי הפירוש של ברוריה: יתמו חטאים – לא חוטאים. אם הפושעים יפסיקו לחטוא ויחזרו בתשובה, אז לא יהיו רשעים ("ורשעים עוד אינם").

האם ברוריה צדקה? לפחות לפי מסורת הניקוד, הפירוש של ברוריה אינו הפשט של הפסוק. המילה חַטָּאִים מופיעה עם דגש באות ט', מה שמצביע על כך שמדובר באנשים חוטאים ש"יתמו", וההמשך "ורשעים עוד אינם" – חוזר על הרעיון. אבל לפי המסופר בתלמוד, השיטה של ברוריה עבדה: רבי מאיר קיבל את דעת אשתו, ביקש רחמים על הפושעים בתפילתו – והם אכן עשו תשובה ועזבו אץ דרך הרשע.

כנראה שיש רשעים שניתן לתקנם ויש כאלה שלא.

החלוקה הראשונית ביותר היא לפי סדר פרשות השבוע שבתורה. כך מסודרים ספרי המדרשים וספר הזוהר. בשיטה הזאת הדיון על ההלכה (מצוות) משויך לפרשה בה המצווה מופיעה. סדר זה לא מטיב עם לומד ההלכה.

רבי יהודה הנשיא שערך את המשנה חילק אותו לשישה סדרים (ש"ס) לפי נושאים, כאשר כל "סדר" בתורו חולק ל"מסכתות". התלמוד הולך בעקבות המשנה, ומאמץ את סדר הש"ס: הן בבבלי והן בירושלמי המסכתות מקבילות לאלה של המשנה. חשוב לציין שסדר הנושאים במשנה ובתלמוד איננו מוחלט: לחכמים הייתה נטייה לעבור מנושא לנושא בצורה "אסוציאטיבית", לכן יש הרבה דיונים שלכאורה לא במקומם לפי נושא המסכת.

ואז בא הרמב"ם עם חיבורו שנודע "משנה תורה". מכתביו אנו יודעים שהוא ראה את עצמו כממשיך את מפעל המשנה. הוא התחבט האם לאמץ את סדר הש"ס של המשנה, אך בסוף החליט במודע שעדיף לשנות. הוא ארגן את ההלכות לתוך 14 ספרים שמחולקים לנושאים ופרקים.

את הסדר המשמעותי האחרון בנה רבי יעקב בן אשר, בנו של הרא"ש. הוא כתב חיבור הלכתי בשם "ארבעה טורים", כאשר החידוש הגדול בו היה בחלוקה מחדש של החומר לפי ארבעה טורים . השיטה של הטורים אומצה ע"י רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך". כך יצא שרבי יעקב בן אשר השפיע יותר על סדר כתיבת ההלכות מאשר על תוכנן (והוא מכונה "בעל הטורים" או לעיתים "הטור").

בעולם המשפט של היום קיים ויכוח: האם נכון לסיים סכסוכים בדרך של פשרה? לכאורה, פשרה זה דבר טוב, היא מאפשרת לסיים את המחלוקת יותר מהר, חוסכת זמן ואמצעים ומונעת עוגמת נפש. אבל לה גם צד אפל: לעיתים הפשרה לא מאשפרת את בירור האמת, וגם הצדיק וגם הרשע נאלצים להתפשר בתהליך. אז אולי לעדיף לברר את הדין עד הסוף? מתברר שהדילמה הזאת מופיעה כבר בתלמוד, והולכת אחורה עד למחלוקת בין משה רבנו לאהרון הכהן.

בתלמוד סנהדרין דף ו' עמ' ב' נאמר: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר "בֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" (תהלים, י', ג'); אלא יקוב הדין את ההר , שנאמר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים, א', י"ז); וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר. ["לבצוע" כאן במשמעות "לפשר"].

ההתנגדות לפשרה (המיוחסת למשה רבנו) מבוססת על ההנחה שהיא מסתירה את גילוי האמת בעולם. אבל המשך הסוגיה בתלמוד מביא גישה גמישה יותר המיוחדת לאהרון שדווקא כן היה איש של פשרה: אבל אהרן אוהב שלום, ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן" (מלאכי, ב', ו').

בדיוק כמו שיש מקום גם לתורת משה וגם לתורת אהרון: כנראה שבמשפט יש מקום לשתי הגישות, והכל תלוי במקרה הנידון: לעיתים גילוי האמת עדיף, אך יש מצבים בהם הפשרה עדיפה.

המילה "אנליטי" מתחברת אצלנו בראש עם מדעים. אך בדורות האחרונים פותחה שיטה אנליטית ללימוד הגמרא (תלמוד), והיא שיטת בריסק. השיטה פותחה ע"י הרבנים משושלת סולובייצ'יק מהעיר בריסק.

מה החידוש הגדול בשיטה? "אנליטי" למעשה אומר שאפשר להעמיק בסוגיה תלמודית מתוך הסתכלות (אנליזה) על הסוגיה עצמה, גם ללא השוואה מול סוגיות דומות אחרות. הלימוד אם כך נעשה באמצעים של לוגיקה. במידה מסוימת, זה יותר קל, כי מי ש"תפס" את השיטה – יכול להצליח בלימוד, גם בלי להיות בקיא בסוגיות המרובות הקשורות.

האם מדובר בחידוש של הדורות האחרונים? כן, בפירוש. לא למדו כך קודם.

רוצים הלדעת מה זה "צוויי דינים"? זה כיוון מחשבה שהוא חלק מהשיטה. תקראו.