רבי מאיר נמנה עם התנאים (חכמי המשנה) החשובים ביותר, ויש לנו סיפורים רבים על צדיקותו וחכמתו. אבל עמדותיו לא קיבלו עדיפות בקביעת ההלכה. התלמוד (עירובין מו ב) אומר: "[מחלוקת] רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי." כלומר, במקרה של מחלוקת בין רבי מאיר ובני דורו התנאים, לא פוסקים כרבי מאיר! מה הסיבה לכך?
התלמוד נותן תשובה במקום אחר (עירובין יג ב) בשמו של רבי אחא בר חנינא: "גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁאֵין בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? שֶׁלֹּא יָכְלוּ חֲבֵירָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ." לרבי מאיר ודאי הייתה שיטה גדולה בהלכה. אך החכמים שבאו לא הצליחו להבין את שיטתו ("לעמוד על סוף דעתו"), ואי אפשר לקבוע הלכה לדורות על בסיס משהו שלא ממש מבינים.
אז בעצם יש לנו עסק עם גאון אדיר שאמנם זכה לכבוד רב בזיכרון האומה, אך לא להשפעה על עולם ההלכה המעשי – בגלל שגאוניותו הייתה קשה להבנה. כנראה צריך גם להיות מובן על מנת להטביע חותם. נשמע מוכר? מזדהים?
