היינו אולי מצפים שהאמוראים (חכמי התלמוד) – שראו בגאולה לעתיד לבוא עקרון אמוני חשוב – היו מתלהבים לזכות בעצמם לחיות בימות המשיח. אבל במפתיע, מסכת סנהדרין בתלמוד (צח, ב) מזכירה שלושה אמוראים חשובים – עולא, רבה, ורבי יוחנן – שחתומים על המשפט "ייתי ולא אחמיניה" (תרגום מארמית: יבוא ולא אראה אותו). החכמים הללו מאמינים בבוא המשיח, אך לא רוצים שזה יקרה בחייהם. מה הסיבה?

התלמוד מסביר שהם חששו מחבלי משיח: הייתה בידם מסורת שבתקופת הגאולה יהיו צרות גדולות, והם סברו שצרות אלה יפגעו אף בצדיקים לומדי התורה ושומרי המצוות. במה בדיוק מדובר? הרב אורי שרקי נותן בחוברת יְסוּרֵי גְאֻלָּה פרשנות אקטואלית לסוגיה. מניתוח דברי התלמוד הוא מגיע למסקנה שעולא חשש מתופעת החילון (פריקת עול התורה), רבה מפני השואה העתידה להתרחש, ורבי יוחנן (שחי בארץ ישראל) דואג לבעיה הפלסטינאית (המלחמה מול הגויים על הארץ). מוזמנים לעיין.

אבל לא כולם באותה הדעה. התלמוד מביא את דברי הרב יוסף (בתרגום): "יבוא, ואזכה לשבת בצל הגללים של חמורו". רב יוסף רוצה לחיות בזמן הגאולה, אך התיאור שלו מאוד לא רומנטי. הוא מבין שימות המשיח לא יהיו קלים, אך הוא רוצה לזכות במעמד ומוכן ולהתמודד עם הקושי. במובן הזה, אנו אולי תלמידיו וממשיכים דרכן של הרב יוסף.

במילה אחת: לא. התשובה המדויקת יותר: האמונה בעולם הבא (ובפרט בהישארות הנפש ותחיית במתים) היא חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. אך אין פסוק בתנ"ך שמדבר על כך באופן ישיר. אמנם ניתן לפרש פסוקים רבים ברוח האמונות הללו, אך מדובר בדרשות חכמים וניתן למצוא גם פירוש חלופי. וכך כותב רבי יהודה הלוי (כוזרי, מאמר ראשון, קטו): "וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ עַד עַתָּה עַל מַה שֶּׁבָּא בַּמִּקְרָא בְדִבְרֵי הַנְּבִיאִים [תנ"ך], כִּי לֹא נִזְכַּר בָּהֶם, יִעוּדֵי הָעוֹלָם הַבָּא הַרְבֵּה בְּבֵאוּר, כַּאֲשֶׁר נִזְכַּר הַרְבֵּה בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים."

מעניין שחכמי התלמוד (שבזמנם קיומו של עולם הבא הפך לחלק מיסודות אמונתנו) שואלים בדיוק את השאלה הזאת במסכת סנהדרין: "מניין לתחיית המתים מן התורה?" – איזה פסוק בתנ"ך ניתן להביא כהוכחה? התלמוד מכיל מספר דרשות, ואנו נביא את הדרשה של רבי מאיר על שירת הים. משה אומר (שמות טו א): "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'". לכאורה, המשפט מוזר דקדוקית: "אז" הוא לשון עבר, אך "ישיר" – לשון עתיד. מכאן רבי מאיר מסיק שמשה "ישיר" את השירה גם לעתיד לבוא, או כלשונו: "שר לא נאמר אלא ישיר – מכאן לתחיית המתים מן התורה". יש בתלמוד עוד דרשות רבות ברוח זו.

נשמע לכם משכנע? יש מקום למחשבה שהעיסוק בהרבה דרשות מפותלות חושף דווקא את הקושי לבסס את הטענה באופן פשוט וישיר.

חשוב להדגיש שאי הזכרת עולם הבא בתנ"ך עוד לא מוכיחה שהאמונה הזאת לא הייתה קיימת אז. אפשר בקלות לחשוב על המצבים בהם נושאים כאלה או אחרים לא מוזכרים בטקסטים מסוימים, ולא בגלל שלא היו קיימים. אבל לעניות דעתי כן ניתן להסיק שהעיסוק בעולם הבא לא היה במרכז התודעה של תקופת התנ"ך.

אלכסנדר מוקדון היה מצביא דגול שכבש במהירות שטח עצום שכלל גם את ארץ ישראל, והקים בו אימפריה אדירה. התלמוד (סנהדרין צא א) מביא כמה סיפורים בהם היהודים נתבעים בבית דינו של אלכסנדר הגדול. באחד מהם, המצרים תובעים את היהודים על… הרכוש אותו הוציאו בני ישראל ביציאת מצרים. הרי התורה מספרת (שמות יב, לה-לו): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם." – אכן היהודים עוזבים ברכוש גדול.

מה ניתן להשיב? מי שנבחר לייצג את היהודים במשפט היה החכם בשם גביהא בן פסיסא. הוא אמר: אם אתם התובעים מביאים ראיה מתורת ישראל, גם אני מביא ראיה משם. התורה אומרת (שמות יב מ): "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה." – היהודים היו עבדים אצלכם מאות שנים! אם כן, אתם חייבים לנו את שכר על העבודה שעשינו כעבדים בשבילכם בכל התקופה הזאת!

אז איך נגמר המשפט? מסופר שאלכסנדר הגדול נתן למצרים שלושה ימים להשיב לטענה, המצרים לא מצאו תשובה וברחו מהמשפט. הסיפור הבא? בני ישמעאל (יחד עם בני קטורה) תובעים את היהודים על חלקם בארץ ישראל! נשמע אקטואלי? רוצים לדעת איך זה הסתיים? תקראו בהמשך הדברים בתלמוד.

רבי מאיר נמנה עם התנאים (חכמי המשנה) החשובים ביותר, ויש לנו סיפורים רבים על צדיקותו וחכמתו. אבל עמדותיו לא קיבלו עדיפות בקביעת ההלכה. התלמוד (עירובין מו ב) אומר: "[מחלוקת] רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי." כלומר, במקרה של מחלוקת בין רבי מאיר ובני דורו התנאים, לא פוסקים כרבי מאיר! מה הסיבה לכך?

התלמוד נותן תשובה במקום אחר (עירובין יג ב) בשמו של רבי אחא בר חנינא: "גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁאֵין בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? שֶׁלֹּא יָכְלוּ חֲבֵירָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ." לרבי מאיר ודאי הייתה שיטה גדולה בהלכה. אך החכמים שבאו לא הצליחו להבין את שיטתו ("לעמוד על סוף דעתו"), ואי אפשר לקבוע הלכה לדורות על בסיס משהו שלא ממש מבינים.

אז בעצם יש לנו עסק עם גאון אדיר שאמנם זכה לכבוד רב בזיכרון האומה, אך לא להשפעה על עולם ההלכה המעשי – בגלל שגאוניותו הייתה קשה להבנה. כנראה צריך גם להיות מובן על מנת להטביע חותם. נשמע מוכר? מזדהים?

הביטוי "קמעא קמעא" – בתרגום חופשי מארמית "לאט לאט" – הפך לאבן יסוד מרכזית בתפיסה הרוחנית של הציונות הדתית בישראל. הרעיון הוא שהגאולה המצופה ע"י עם ישראל איננה אירוע ניסי חד פעמי (כגון יציאת מצרים) – אלא תהליך ארוך ומתמשך שיש לו שלבים רבים, סיבוכים ואולי גם נסיגות.

מקור הביטוי הוא בתלמוד הירושלמי (ברכות ד ב), שם מסופר על שני חכמים שהולכים בלילה בבקעת ארבל ורואים את אורה של איילת השחר (כוכב נגה) מבצבץ. אחד אומר לשני: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". בהמשך, התלמוד מציין שגם הגאולה של חג הפורים הייתה בשלבים, כמסופר במגילת אסתר: "כך בתחילה (אסתר ב) ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך (אסתר ו) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס ואחר כך (שם) וישב מרדכי אל שער המלך ואחר כך (אסתר ח) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח"כ (שם) ליהודים היתה אורה ושמחה." צעד צעד.

הרעיון של הגאולה כתהליך מתמשך לא הומצא בתקופה המודרנית, ואפשר למצוא אותו כבר בכתביו של המהר"ל מפראג. יש בו עוצמה רבה כי הוא מייחס משמעות רוחנית לשלבי ההתפתחות של מדינת ישראל. ואולי הוא חוטא באופטימיות יתר?

רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) נתפס במסורת כאבי תורת הסוד. יש סיפור מפורסם בתלמוד (בבלי שבת ל"ג ב) על כך שרשב"י ישב עם בנו במערה במשך שנים, אכל רק חרובים ושתה רק מים, למד תורה ללא הפסק – ושם נתגלו לו סודות עצומים. אבל יש במעשה המערה חלק פחות מוכר: השלב הקשה היה דווקא ביציאה משם החוצה, לעולם המעשה.

אבל קודם כל נשאל האם רשב"י נכנס למערה מתוך האידאל של ניתוק מהעולם הזה? לפי התלמוד, הסיבה הייתה הרבה יותר מעשית. רשב"י לא תיכנן ללמוד תורה במערה. התקופה הייתה קשה: מרד היהודים דוכא באכזריות ע"י הרומאים, רבי עקיבא (רבו של רשב"י) הוצא להורג בעינויים. התלמוד מספר רשב"י התבטא נגד הרומאים, הייתה הלשנה לשלטונות עליו ולכן הוא נאלץ לברוח ולהתחבא.

אחרי 12 שנות לימוד במערה, רשב"י ובנו גילו שבטלה הסכנה ואפשר כבר לצאת. בחוץ הם רואים אנשים פשוטים שחורשים וזורעים בשדה. איך יגיבו? רשב"י התרעם: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה!" – עוסקים במלאכה במקום לימוד! מסופר שמתוך כעסו של רשב"י כל מקום שהיה עובר בו היה נשרף. אי אפשר לנהוג כך בעולם הזה! יצאה בת קול ואמרה: "להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". רשב"י ובנו נאלצו לשהות עוד שנה במערה, אבל היציאה השנייה הייתה מוצלחת הרבה יותר.

האם התנתקות מהעולם רצויה והכרחית לצורך עליה רוחנית? האם הדבר הקשה לבעלי הסוד זה דווקא להתחבר שוב לעולם המעשי ולהשתלב בו? האם גם לך קשה לעיתים "לצאת מהמערה" ולהתמודד מול המציאות?

בעולמנו העכשווי, עבודת האלילים נתפסת כמשהו "פרימיטיבי", ואף על פי כן התנ"ך מספר לנו שעם ישראל (מלכים ופשוטי העם כאחד) נמשכו אחרי עבודה זרה על צורותיה. האם אכן אבותינו עבדו לאלילים רק בגלל טיפשותם? נשים לב שבתקופות המשנה והתלמוד אנו כבר לא פוגשים עבודה זרה בעם ישראל: "בטל יצר של עבודה זרה".

בתלמוד (סנהדרין קב ב) מסופר על רב אשי (אמורא, חכם גדול מתקופת התלמוד) שדיבר בזלזול מול תלמידיו על מנשה מלך יהודה, שהיה ידוע כרשע שעבד עבודה זרה בין שאר פשעיו. ואז מנשה המלך בא לרב אשי בחלום, ומוחה נגד הפגיעה בכבודו.

החלום ממשיך. מנשה המלך דן עם הרב בשאלה למדנית קשה ונותן לה תשובה מבריקה. רב אשי שואל את מנשה: "אם אתה כזה חכם, למה עבדת עבודה זרה?" מנשה עונה: "אילו אתה (רב אשי) היית שם, היית אוחז בשיפולי גלימתך ורץ אחרי עבודה זרה". כלומר, מנשה ובני דורו עבדו אלילים מתוך יצר חזק, ולא מתוך טיפשות. בהמשך העולם השתנה: הנבואה נפסקה, הפילוסופיה הופיעה, והדחף לעבוד עבודת אלילים נעלם.

המסורת מייחסת את כתיבת ספר תהילים לדוד המלך. אך כדאי לשים לב ללשון התלמוד (בבא בתרא יד ב): "דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים" (וביניהם אדם הראשון, אברהם ומשה). כלומר, אין זה הכרחי שדוד כתב את כל הטקסט בעצמו, וסביר שערך מזמורים שנכתבו ע"י אחרים.

האתגר לתפיסה המסורתית הוא מזמור קל"ז שמתחיל בפסוק "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן." איך יתכן שדוד כתב על גלות בבל, שהתרחשה מאות שנים לאחר פטירתו? רבי אברהם אבן עזרא בהקדמה לתהילים נוטה לסברה (שיש לה גם מקור בתלמוד) שדוד כתב את המזמור הזה ברוח הקודש, ושראה בחזונו את גלות בבל לעתיד לבוא. אך הוא גם מביא דעה של פרשנים שטענו שהמזמור נכתב ע"י גולי בבל עצמם, הרבה אחרי תקופת דוד.

לסיכום, אין חובה לקבל שכל המזמורים חוברו ע"י דוד, אך במסורת הספר כולו נקשר ברוחו ונפשו של דוד המלך.

האמת היא שהרשימה המוסכמת של המצוות פשוט לא קיימת. התורה איננה "ספר מצוות" קלאסי: מצוות רבות משתלבות בתוך סיפורים. לא במקרה רש"י מתחיל את פירושו המפורסם לתורה מהמדרש של רבי יצחק: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית?".

אך יש הסכמה רחבה לפחות בעניין כמות המצוות. המקור הוא דבריו של רבי שמלאי בתלמוד הבבלי (מכות כג ב): "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה – שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם". כלומר, יש 613 (גימטריה: תרי"ג) מצוות, ומהן 365 (שס"ה) מצוות "לא תעשה" שהן איסורים, ו 248 (רמ"ח) מצוות "עשה" שהן ציוויים. מכאן הביטוי תרי"ג מצוות.

ובכל זאת? הרשימה הראשונה הידועה מופיעה בספר "הלכות גדולות" מתקופת הגאונים (כנראה במאה ה 9). גדולי ישראל (בפרט רמב"ם ורמב"ן) עסקו רבות בבירור וסידור המצוות, אך המחלוקות הפרשניות נשארו. לכן כל רשימה שתמצאו במקורות (ובהחלט אפשר למצוא) – נכתבה לפי דעה מסוימת, ואינה מוסכמת ומוסמכת. היו ויש עדיין ויכוחים רבים האם דבר מסוים מהווה מצווה או לא. דוגמא אקטואלית – מצוות כיבוש ארץ ישראל: הרמב"ן קובע שזו מצווה, בעוד שרמב"ם לא מזכיר אותה ברשימת המצוות.

התרנגול והעטלף מופיעים בדרשה של רבי שמלאי בתלמוד הבבלי (סנהדרין צח ב): משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאור. אמר לו תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה?

מה הנמשל? התרנגול הוא החיה של הבוקר, ולכן האור כדאי לו שיופיע. העטלף לעומתו בנוי לחיות בחושך, ולכן היציאה מהחשיכה לאורה אינה לטובתו. בהשלכה לרעיונות המוסר: ברגע שהאפלה נעלמת מן העולם והאור של היושר והצדק מופיע במלואו – הדבר טוב לצדיקים אוהבי האור, אך לא לרשעים שזמנם הוא אפלה וחושך.

ואכן, רבי שמלאי דורש במקור את הפסוק בספר עמוס (ה יח) : הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר. עמוס הנביא מזהיר את החוטאים שיום הדין שהם מצפים לו משום מה – יהפוך להם ליום חושך וצרה, ולא של אור וישועה. ולא במקרה העטלף מוזכר בתורה יחד עם העופות הטמאים.