מדובר בשאלה עתיקה: האם צריך לפעול להשמדת הרשעים, או לתיקונם?
מעשה שמסופר בתלמוד (ברכות י"א א'): בשכונה של רבי מאיר היו בריונים (פושעים) שהציקו מאוד, ורבי מאיר התפלל שימותו. ברוריה אשתו (שהייתה חכמה בזכות עצמה) אמרה לו שהוא טועה: צריך להתפלל שהרשעים יחזרו בתשובה! היא דרשה את הפסוק בתהילים: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם". לפי הפירוש של ברוריה: יתמו חטאים – לא חוטאים. אם הפושעים יפסיקו לחטוא ויחזרו בתשובה, אז לא יהיו רשעים ("ורשעים עוד אינם").
האם ברוריה צדקה? לפחות לפי מסורת הניקוד, הפירוש של ברוריה אינו הפשט של הפסוק. המילה חַטָּאִים מופיעה עם דגש באות ט', מה שמצביע על כך שמדובר באנשים חוטאים ש"יתמו", וההמשך "ורשעים עוד אינם" – חוזר על הרעיון. אבל לפי המסופר בתלמוד, השיטה של ברוריה עבדה: רבי מאיר קיבל את דעת אשתו, ביקש רחמים על הפושעים בתפילתו – והם אכן עשו תשובה.
כנראה שיש רשעים שניתן לתקנם ויש כאלה שלא.
