המשנה במסכת אבות (ג ד): "רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ ". לכאורה, המשמעות ברורה. "המתחייב בנפשו" זה דבר רע, והמשנה מציינת מעשים פסולים שגורמים לכך. אבל אצל רבי נחמן מברסלב, בתורה נב, הכל מתהפך.

ראשית, רבי נחמן מפרש את הביטוי "מתחייב בנפשו" במובן שקיומו הופך להיות הכרחי ולא מקרי, בדומה ל"מְחֻיַּב הַמְּצִיאוּת" בפילוסופיה.

ואז כל המעשים הופכים לחיוביים, ברוח גישתו של רבי נחמן בשבח ההתבודדות. תראו איך הוא כותב:

• הנעור בלילה – כפשוטו, דהיינו שהוא נעור בלילה ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו.
• והמהלך בדרך יחידי – היינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דייקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עיקר שלימות ההתבודדות, בלילה…
• ומפנה ליבו לבטלה – דהיינו שמפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה – לבטלה, כדי לזכות לבחינת ביטול כנ"ל

ואיך זה קשור למנהג ההתבודדות? תמשיכו לקרוא כאן.

ממליץ לכולם לצפות בשיעור של הרב יובל שרלו – תלמיד חכם, מומחה לאתיקה ולאתיקה הרפואית בפרט – בנושא החשוב הזה. אנסה לסכם את השיעור בקצרה:

• מבחינת ההלכה, יש בעיה בדחייה של רגע קביעת המוות, ולא רק בהקדמתו (כנהוג לחשוב).
• הסיכום של הגישה המסורתית של ההלכה: אם מישהו נראה כמו מת, לא נושם וגם אין שינוי לאחר המתנה מסוימת (לוודא שאין טעות) – ניתן לקבוע את המוות.
• בימנו, מכונות ההנשמה מסבכות את העניין, כי לא ברור האם החולה שמחובר למכונה מסוגל לנשום עצמאית. לכן יש הגיון רב בבדיקת ה"פיקוד" (במוח) של הנשימה.
• הרפואה היום טוענת שהיא יודעת לזהות באופן אמין את המצב הבלתי הפיך של "מוות מוחי" (מות ה"פיקוד"). ההצעה להסתמך על המוות המוחי (המתרחש לפני הפסקת הנשימה) – מאפשרת השתלת איברים מגופו של חולה.
• בהלכה יש גישות רבות לעניין, הנמצאות בין ההסכמה לקביעת המוות לפי שיקולי הרפואה עם פיקוח מתאים, לבין הגישה הרואה במצב של מוות מוחי "ספק חי".
• היום במדינת ישראל יש חוק (שחוקק על דעת הרבנות הראשית) שמסדיר את ענייני קביעת המוות ומאפשר ביצוע של השתלות איברים. אך לחוק יש סייג שנותן למשפחת הנפטר זכות לבצע החרגה, ולדחות את קביעת המוות באופן שהשתלת האיברים כבר לא תתאשפר.

מומלץ לצפות בשיעור המלא (כשעה ועשרים דקות), כמובן.

ספר איוב מביא סיפור של איש צדיק שעובר ייסורים. בסוף הספר ה' מתגלה אל איוב. לא ברור מהטקסט מה בדיוק מבין איוב מתוך ההתגלות שחווה, אך אנו יודעים שמצבו של איוב חוזר לקדמותו ואף יותר מזה. כלשון הכתוב (איוב מב י): וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה.

היה צריך לבוא הרב דוב יוסף סולובייצ'יק (הגרי"ד) – איש המאה ה 20 – שיסביר לנו שהפסוק הנ"ל מתאר את השינוי הפנימי העמוק שבזכותו ובגללו תמו הייסורים של איוב. בתחילת הספר, איוב הוא "צדיק במעיל פרווה" שאמנם נוהג בצדקות ומקריב קרבנות בשיטתיות, אבל לא מצליח "לגעת" באחרים. אחרי ההתגלות, אנו רואים את איוב מתפלל בעד חבריו! וכך מתאר הרב סולובייצ'יק את המהפך של איוב (בספרו "קול דודי דופק"):

הפלא הגדול התרחש; איוב עמד פתאום על טיבה של התפילה היהודית. הוא גילה בשעה אחת את לשון הרבים, את מידת-החסד הסוחפת את האדם מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא התחיל לחיות את חיי הכלל; לכאוב את מכאוביו, להתאבל על אסונו ולשמוח בשמחתו. ייסורי-איוב מצאו את תיקונם האמיתי בהחלצו מן ההסגר שהיה נתון בו, וחמת א-להים שככה. 

לפי פירוש זה, איוב היה צריך לעבור מעין חוויה מתקנת וגרמה לו לראות את האחר סביבו.

ידוע ומפורסם סיפור החרם של רבני אמסטרדם על ברוך שפינוזה. פחות מפורסמת העבודה שהסיפור כמעט חזר על עצמו 50 שנים אחרי זה, אבל הפעם עם סוף הרבה יותר טוב. בשנת 1703 הרב דוד נייטו נותן דרשה בבית כנסת בלונדון, בה משמיע דברים על הזהות בין האל לבין הטבע ("פנתאיזם"). דבריו גרמו למחלוקת, והרב הואשם בכפירה נוסח שפינוזה.

אבל כאמור העניין הסתיים בטוב. "החכם צבי" – שמונה להיות מעין בורר בסוגיה – פסק שלא רק שאין בדברים של הרב נייטו כפירה, אלא הצביע על מספר מקורות במסורת המקובלת בהם מובאים רעיונות דומים מאוד. מסתבר שיש דרך לשלב תפיסה פנתאיסטית כרובד בתוך היהדות. לא במקרה הסיפור של הרב נייטו מובא באתר חב"ד בהקשר הזה (המאמר באנגלית כאן).

ביקשתי מהבינה המלאכותית לצייר ויכוח בין רבנים לבושים בלבוש מסורתי:

מיהם "בני נוח"? מדובר באנשים – קהילות שלמות, משפחות ובודדים – שחיים בעולם מתוך ההבנה העמוקה שהיהדות היא הדבר הנכון, אך לא מעוניינים בגיור. מה מספרם? ספק אם יש הערכה מדויקת. השם קשור לשבע המצוות שניתנו לנוח לפי המסורת, מתוך תפיסה שהן שחייבות את כל האנושות ולא רק את עם ישראל.

מה יש לנו כיהודים מאמינים לומר להם? השאלה הזאת אמורה להטריד כל יהודי הסובר שאסור לנו כעם להסתגר בתוך הבעיות שלנו בלבד, ויש לאמונה שלנו יעוד אוניברסלי. לצערנו לא פיתחנו במהלך הדורות תפיסת עולם כוללנית שמתייחסת לבני הנוח. יש היום ארגונים שפועלים בכיוון, כמו "ברית עולם" בראשות הרב אורי שרקי. הנה הקישור לאתר שלהם באנגלית הפונה ישירות לבני נוח.

להמחשה: ראיון קצר עם בן נוח בעברית:

"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" – כולנו מכירים את השיר. הבקשה נאמרת (עם שינויים קלים בין נוסחי העדות) גם בקדיש, בסוף תפילת העמידה ובברכת המזון.

מה שפחות שידוע זה המקור של המשפט בתנ"ך. הפסוק נאמר בספר איוב בדברי בלדד השוחי בשבחו של הקדוש ברוך הוא: "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו"

שמעתי בשמו של הרב אשכנזי ("מניטו") פירוש קצת עצוב. אנו אומרים שהקדוש ברוך הוא יעשה שלום במרומיו, כי לצערנו רק הוא מסוגל לזה, בעוד שאנו בעולם שלנו נמצאים בעולם של מחלוקות ולא מסוגלים להשכין את השלום. רוצים לשמוע?

בעולם המשפט של היום קיים ויכוח: האם נכון לסיים סכסוכים בדרך של פשרה? לכאורה, פשרה זה דבר טוב, היא מאפשרת לסיים את המחלוקת יותר מהר, חוסכת זמן ואמצעים ומונעת עוגמת נפש. אבל לה גם צד אפל: לעיתים הפשרה לא מאשפרת את בירור האמת, וגם הצדיק וגם הרשע נאלצים להתפשר בתהליך. אז אולי לעדיף לברר את הדין עד הסוף? מתברר שהדילמה הזאת מופיעה כבר בתלמוד, והולכת אחורה עד למחלוקת בין משה רבנו לאהרון הכהן.

בתלמוד סנהדרין דף ו' עמ' ב' נאמר: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר "בֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" (תהלים, י', ג'); אלא יקוב הדין את ההר , שנאמר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים, א', י"ז); וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר. ["לבצוע" כאן במשמעות "לפשר"].

ההתנגדות לפשרה (המיוחסת למשה רבנו) מבוססת על ההנחה שהיא מסתירה את גילוי האמת בעולם. אבל המשך הסוגיה בתלמוד מביא גישה גמישה יותר המיוחדת לאהרון שדווקא כן היה איש של פשרה: אבל אהרן אוהב שלום, ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן" (מלאכי, ב', ו').

בדיוק כמו שיש מקום גם לתורת משה וגם לתורת אהרון: כנראה שבמשפט יש מקום לשתי הגישות, והכל תלוי במקרה הנידון: לעיתים גילוי האמת עדיף, אך יש מצבים בהם הפשרה עדיפה.

שני סיפורים על חשיבות ההודאה והכרת הטוב.

הראשון קשור לחזקיהו מלך יהודה. חזקיהו מתואר כמלך צדיק. אם כך, התלמוד שואל מדוע חזקיהו לא נעשה משיח? לפי המתואר בתנ"ך נעשו לו ניסים גדולים, במיוחד בזמן המצור האשורי על ירושלים, שם המפלה של הצבא האשורי הייתה בדרך נס. תשובת התלמוד מפתיעה: הוא לא נעשה משיח כי לא אמר שירה! (סנהדרין צ"ד עמ' א, ראה כאן להרחבה). כנראה שהיכולת להודות היא משמעותית ביותר לתפקיד המשיחי.

הסיפור השני מתייחס למנהגי התפילה. בתפילות בהן נהוג ששליח הציבור חוזר על התפילה, הקהל מאזין ולא מקריא את הברכות. זאת פרט מקום אחד שהוא ברכת ההודאה: שם הקהל מחויב לומר בקולו קטע קצר שנקרא "מודים דרבנן". הרב יונתן זאקס שואל: למה דווקא בקטע הזה של ההודאה? ומביא תשובה בשם הרב אליה שפירא: אמירת התודה היא הדבר היחידי שלא ניתן לתת לאחר לעשות במקומך, ולכן שליח הציבור לא מועיל לעניין זה וכל אחד חייב לומר בפיו. לכן גם חזקיהו המלך היה מחויב לומר בעצמו ובכבודו שירה והודאה על הצלתו המופלאה.

קשה לדבר בהכללה על כל העולם הנוצרי. מדובר בכמה מיליארדי אנשים שמחולקים להרבה כתות ומפוזרים בין מדינות רבות בעולם. אך יש בהחלט כמה שינויים שכדאי להכיר.

נתחיל מההחלטות הרשמיות של הוותיקן שמחייבות כמובן רק את הענף הקתולי. ב 1965 התקבלה ההחלטה בה נקבע שאין להאשים יהודים שחיים בזמן הזה במותו של ישו. [לקח קצת זמן, אבל מרשים]. 50 שנה אחרי זה, בשנת 2015, התקבל המסמך שמצהיר שאין צורך לפעול להמרת דתם של היהודים לנצרות, ולמעשה מכיר בקיום היהדות לצד הנצרות. לא צריך להיות מומחה לתיאולוגיה הנוצרית על מנת להבין שזו מהפכה של ממש בעולמם.

הענף הנוסף שחשוב להכיר הוא הזרם האוונגליסטי, שרבים מהם (לא כולם) מביעים תמיכה עקבית במדינת ישראל ובציונות. בציבור מסתובב הרעיון שהסיבה הדתית לתמיכתם בישראל קשורה לאסכטולוגיה (תורת אחרית הימים): לפי אמונתם, יש צורך לקבץ את היהודים בארץ ישראל כשלב הכרחי בתסריט "סוף העולם". אבל זה לא הטעם היחידי וגם לא העיקרי, והעיסוק בו נראה יותר כמו ניסיון שלנו לברוח מהאהדה של ציבור נוצרי רב במספר ובהשפעה. למעשה, המחקר מראה ששיעור התמיכה בישראל נמצא ביחס הפוך לחוזק האמונה האסכטולוגית. בואו נעריך ונכבד את מי שאוהד אותנו, יש לנו מספיק שונאים.

העמקה: מוזמנים לצפות בשיחה של הרב חיים נבון עם חוקר האוונגליזם תום זיו:

הזרם המרכזי של היהדות רואה את חופש הבחירה של האדם כדבר אמתי. במילים פשוטות, אנו באמת יכולים לבחור בין א' לב', ובין טוב לרע. אין "מכּתוּבּ". הבחירה איננה אשליה, היא ממשית. מבחינה מוסרית היא הסיבה המרכזית שמאפשרת לשפוט אדם על מעשיו.

עכשיו נשאלת השאלה: "אם אנו יכולים לבחור, איך זה מסתדר עם ההנחה שה' יודע הכל, ובפרט גם יודע מראש מה נבחר"? איך ליישב את דברי המשנה: (אבות ג טו): "הכל צפוי והרשות נתונה"? .הסוגיה הזאת – שנקראת בספרות "פרדוקס הידיעה והבחירה" – העסיקה חכמים רבים מישראל ומאומות העולם. אין לה פתרון מושלם, ואולי הדבר הכי קרוב למוסכם הוא ההסבר של הרמב"ם. ב"מורה הנבוכים" טען ש"ידיעתו [של ה'] לא כידיעתנו", ולכן אין סתירה מהותית.

למרות הקושי להתמודד עם הפרדוקס, הייתי מציע לכל אחת ואחד מאתנו לא לשכוח את ההתחלה של הדיון: יש לנו יכולת לעשות את הבחירה.

למי שרוצה להעמיק בסוגיה, ממליץ לצפות בשיעורו של הרב אורי שרקי בנושא, לפי ספרו שך הרב הנזיר ז"ל.