בפרשת גנבת הברכות בספר בראשית, יצחק אוצר לעשיו בנו: "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ." (בראשית כז לה). אך בתרגום אונקלוס לארמית, הפסוק מופיע כך: "וַאֲמַר עָאל אֲחוּךְ בְּחָכְמָא וְקַבֵּיל בִּרְכְתָךְ". שמתם לב שהמרמה הפכה לחכמה בתרגום?

תרגום אֻנְקְלוֹס הוא תרגום עתיק לתורה, הוא מיוחס במסורת לאונקלוס הגר שחי במאה ה-1, אך נכתב כנראה במאה ה-2. יש לו חשיבות עצומה הן במסורת והן במחקר, מהסיבה הפשוטה שהמתרגם ביטא את ההבנה לטקסט כפי שהייתה אצל חכמי ישראל בזמם. אך אנו יודעים שאין בעולם תרגום מדויק: כל ניסיון לבטא טקסט נתון בשפה אחרת, יוצר צורך למצוא את הביטוי המתאים ביותר – אך זה תמיד פירוש במידת מה. מעניין שבעולם הישיבות לומדים את התורה עם אונקלוס, כפירוש אחד מתוך הפרשנים המסורתיים לחומש.

בדוגמא שהבאנו, נראה שהתרגום הולך רחוק יותר, ומנסה למצוא ניסוח שלא יהיה בו לגנאי ליעקב אבינו במעשה. האם אפשר לזהות אצל אונקלוס מגמות, מעבר ל"הגנה" על אבות האומה? ואכן הרמב"ם, גדול הלוחמים נגד ה"הגשמה" (יחוס תכונות אנושיות לאלוהות), מסתמך על התרגום. ב"מורה הנבוכים" (חלק א', פרק כז) הוא כותב: "אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית. וכבר שׂם השתדלותו בסילוק ההגשמה, וכל תואר יתארהו הכתוב שיביא אל הגשמות יפרשהו כפי ענינו. וכל מה שיימצאהו מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה, ישים ענייני התנועה הגלות והראות אור נברא, כלומר, שכינה או השגחה."

הטענה שהיא שכל פעם שניתן היה להבין את הטקסט כאילו ה' "זז במרחב" כמו דמות, התרגום מוצא דרך לייחס זאת ל"שכינה", ולא לאל עצמו באופן ישיר. הדוגמא שהרמב"ם מביא מייד: ב"שמות יט יא" נאמר: "… כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי". אונקלוס מתרגם: "… בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה יִתְגְּלֵי יְיָ לְעֵינֵי כָל עַמָּא עַל טוּרָא דְּסִינָי". אם במקור מדובר ב"ירידה" שאפשר להבין שתנועה ממש, בארמית כבר מדובר ב"התגלות", שזה מושג מופשט יותר.

אנו מדליקים נרות שמונה ימים לכבוד נס פך השמן. מאחורי המנהג הזה מסתתרת שאלה למדנית: אם המכבים מצאו פך שאמור היה להספיק ליום אחד בלבד, אך קרה נס והשמן דלק שמונה ימים – אז בעצם היו רק שבעה ימים של נס, ולא שמונה? שאלה זו נקראת "קושיית בית יוסף", והיא מופיעה כבר בספר "בית יוסף" של מחבר ה"שולחן ערוך", רבי יוסף קארו מהמאה ה-16.

חכמי ישראל במהלך הדורות נתנו הרבה תשובות לשאלה. הספר הזה מתיימר להציג 500 תשובות. ההסבר הטכני הפשוט ביותר: המכבים שפכו את כל השמן בבת אחת והדליקו את המנורה, אך הנס היה בכך שהשמן בער לאט מהרגיל, והקצב הניסי של צריכת השמן נמשך כל שמונת הימים – ולכן נכון לומר שכל שמונת הימים הם ימי הנס! או בלשונו של המהר"ל מפראג בספרו "נר מצווה": "אבל לא קשיא [קשה] , כי נתנו הכל במנורה, וכל יום ויום נדלק שמינית מן השמן, והיה נס בכל יום ויום"

אך יש גם כיוון אחר לגמרי: ניתן לומר (ראו למשל באתר חב"ד) שאמנם נס פך השמן אכן נמשך רק שבעה ימים, כפי ההסבר בהתחלה. אז מה בעצם חוגגים ביום השמיני? את הדבר הכי גדול: את הניצחון הצבאי של המכבים על היוונים. חג החנוכה לא נקבע רק על נס שקרה במקדש, אלא בראש ובראשונה לכבוד הקמת המדינה היהודית ע"י בית חשמונאי. כתבנו על זה כאן. יום אחד על הניצחון, שבעה ימים של נס – שמונה ימי חנוכה בסך הכל.

הסיפור על שמאי הרגזן והילל שמגלה אורח רוח הוא די מפורסם (ומתחבר טוב לאבחנה בין "בית שמאי" המחמיר ל"בית הילל" המקל). אך יש נקודה אחת בסוף המעשה שלא תמיד שמים לב אליה.

בתלמוד (שבת לא א) מסופר על גוי שביקש משמאי לגייר אותו, "על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". שמאי גירש אותו בזעם. ואז הגוי ניגש אל הילל. הילל אמר לו (בארמית) "מה ששנוא עליך, אל תשעה לחבריך", ואז המשיך: "זו היא כל התורה כולה, ואידך [והשאר] פירושה הוא זיל גמור [לך ולמד]". איך להבין את דברי הילל? האם המשפט שאמר הילל (או בניסוח אחר שלו, "ואהבת לרעיך כמוך") זו כל התורה באמת?

סביר להניח שהילל לא סבר שניתן לבטא את כל התורה במשפט אחד. הגוי הציג בפניו אתגר בלתי אפשרי. בתור מחנך מוכשר, הילל בחר בדרך של להעניק לתלמיד את הדבר הכי טוב שהתלמיד מוכן כרגע לקבל! העיקרון של אהבת הרע – הרי זה משהו שהגוי מסוגל היה לקלוט ולהפנים תוך כדי העמידה על רגל אחת. לכן הילל מסיים ב"השאר.. לך ולמד!" – תורה אמתית נקנית רק במאמץ! המשנה אומרת את זה בארמית "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא" – או בעברית "לפי הצער, השכר".

הפסקה הבאה היא קטע ממאמרו של דוד בן גוריון "משמעות הנגב" (תוך שהוא מצטט את פסוקי התנ"ך):

"מכל הדמויות המדיניות בתנ”ך אין אף אחד הקרוב לרוח זמננו – כעוזיהו מלך יהודה. הוא הבין [שיש] לחזק את צבאו, לשכלל אימונו וזיונו: “וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל-הַצָּבָא, מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים, וְשִׁרְיֹנוֹת, וּקְשָׁתוֹת–וּלְאַבְנֵי, קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל-הַמִּגְדָּלִים וְעַל-הַפִּנּוֹת, לִירוֹא בַּחִצִּים, וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת.” (דברי הימים ב’ כ”ו י”ד-ט”ו) – זה היה “חיל התותחנים” הראשון בתולדות יהודה וישראל. “וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד-לְמֵרָחוֹק, כִּי-הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי-חָזָק.” בעזרת צבא מאומן ומזוין זה הרחיב עוזיהו גבולי מלכותו במערב ובמזרח: ”וַיֵּצֵא וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּפְרֹץ אֶת חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד וַיִּבְנֶה עָרִים בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים."… אולם מלך גבור ונבון זה לא הסתפק בכיבושי-חרב. הוא הבין שעליו לפתח הארץ, להרחיב התיישבותה, ולהפריח השממה. “וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים–כִּי מִקְנֶה-רַּב הָיָה לוֹ, וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר; אִכָּרִים וְכֹרְמִים, בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל-כִּי-אֹהֵב אֲדָמָה, הָיָה”."

גם בנאומו "חזונה של אילת" בן גוריון רואה את עוזיהו המלך כגדול מכל המלכים מהתנ"ך שהרחיבו את גבול המדינה עד אילת, אפילו בהשוואה לשלמה המלך! קל להבין למה עוזיהו המלך התחבר כל כך לחזונו של בן גוריון. אמנם עוזיהו לא זכה להקים מדינה כבן גוריון – הוא ירש את כס המלוכה מאביו, אמציה המלך. אך עוזיהו זכה למלכות ארוכת שנים ויציבה, תוך שהוא מצליח להרחיב את גבולות הממלכה. וכפי שמדייק בן גוריון, לא מדובר בכיבוש צבאי בלבד, אלא בבניה חסרת תקדים ברחבי הממלכה, כולל בירושלים: "וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם עַל שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם".

אולי היינו רוצים שמלך כה גדול יסיים את ימיו בצורה טובה. אך ספר דברי הימים מספר לנו אחרת, והכל בגלל שעוזיהו לא שמר על עקרון הפרדת הרשויות (כפי שהיה נהוג בימיו). עוזיהו החליט להקטיר קטורת בבית המקדש, תפקיד השמור לכוהנים. על כך נענש ע"י ה' בצרעת, ונאלץ לפרוש מהמלוכה, ולעבור למקום מבודד עד יום מותו. ואולי כאן אפשר למצוא קווי דמיון בין עוזיהו לבן גוריון: גם בן גוריון נאלץ לפרוש מפוליטיקה, ועבר בסוף חייו למקום מבודד יחסית.

וכך אמר מנחם בגין בנאומו בטקס קבלת פרס נובל לשלום: שני נביאים, ישעיהו בן אמוץ ומיכה המורשתי, בחזותם את אחדותו הרוחנית של האדם, במלכות שדי – כשדברו יוצא מירושלים – נתנו לעולם את החזון לאמור: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אך רגע, מי משני הנביאים אמר זאת? האמת שמנחם בגין צדק: הקטע הזה מופיע גם בפסוק בישעיהו וגם בפסוק במיכה.

אך אם נתבונן בפסוקים המלאים (מוזמנים לעיין!), אז מתברר שישעיהו ומיכה לא אמרו בדיוק את אותו הדבר. על כך ראוי להביא את האמרה של רבי יצחק בתלמוד (סנהדרין פט א, פירוש שטיינזלץ): "סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, שנביאים שונים פעמים נכנס בלבם אותו תוכן בלשונות שונות, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד, באותן מילים ממש." אז יש שוני, ויש דמיון. התלמוד בהמשך מביא דוגמא לדמיון בין חלקי הפסוקים: עובדיה הנביא אומר "זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ" (עובדיה א, ג), בעוד שאצל ירמיהו מופיע "תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ" (ירמיה מט, טז).

יש הרבה דוגמאות, וגם הסברים לרוב לתופעה.

וכך מברך משה רבנו את השבטים: (דברים לג יח): "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ." מדרש בראשית רבה מפרש אז זה כשיתוף הפעולה בין השבטים: בעוד aזבולון עוסק במחסר ובכלכלה, יששכר יושב אוהלים, כלומר לומד תורה בתמיכה הכלכלית של אנשי זבולון. יש כאן עניין של חלוקת האחריות: מי שמרוויח כסף – תומך גם בתלמיד חכם.

מכאן בא הרעיון (שיש לו ביטוי כבר בתלמוד) של "הסכם זבולון ויששכר": מדובר בחוזה משפטי של ממש, בין נדיב לתלמיד חכם, שעניינו התמיכה הכלכלית בלומד. אבל רגע, להסכם יש שני צדדים, אז מה בעצם מקבל התומך? לכאורה, הדבר היחידי שהלומד מרוויח – זה השכר לעולם הבא. אז קובעים בהסכם שתלמיד חכם מתחלק בשכרו לעתיד לבוא עם הנדיב, ביחס מסוים (למרות שקיימת גם שיטה לפיה הלומד לא מאבד משכרו).

האם זה הגיוני? האם יהודי רשאי למסחר את שכרו לעולם הבא, ולהבטיח חלק ממנו לאדם אחר? זה אכן היה נושא למחלוקת, ולמרות זאת הסכמים כאלה נחתמו במציאות. ד"ר בנימין בראון מתאר בספרו שה"חזון איש", מנהיג היהדות החרדית בתקופת קום המדינה, ערך "הסכמי זבולון ויששכר" רבים, ואפילו יצר מספר נוסחים שונים לאורך שנים.

קצת בכיוון המחשבה הקיומית: אולי הדרך הנכונה היא שכל אדם יעשה הסכם מעין זה בתוך עצמו? כל אחת ואחד מחליט כמה מאמץ להשקיע בפרנסה, ומה המאמץ שניתן להקדיש לרוח וללימוד.

התלמוד (פסחים כב ב) מספר על תלמיד חכם בשם שמעון העמסוני, שהייתה לו שיטה מיוחדת לדרוש את פסוקי התורה: כל פסוק שהייתה בו מילה "אֶת" – היה דורש במשמעות של ריבוי. הרי אין מילה מיותרת בתורה, אז גם ל"את" אמורה להיות משמעות משלה, מעבר לצרכי הדקדוק. האמת שדרשות אלה לא הגיעו לידנו, אך יש לנו דוגמא ממדרש בראשית רבה: ""בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – "אֶת הַשָּׁמַיִם" – לרבות חמה ולבנה ומזלות, "וְאֶת הָאָרֶץ" – לרבות אילנות ודשאים וגן עדן.

זה עבד יפה, עד שהגיע לפסוק (דברים ו יג): "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". כאן התקשה שמעון העמסוני: הרי לא הגיוני לייחס ריבוי לה' שהוא אחד! מה עשה החכם? נטש את הדרשות הקודמות על ריבוי למילה "את"! כשאלו אותו תלמידיו על כך, הסביר להם: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה [של הפסוקים], כך אני מקבל שכר על הפרישה [משיטתי]". יש שכר ללימוד התורה, אך יש גם שכר להליכה בדרך האמת.

בהמשך, התלמוד מספר שאפשר היה אולי לעקוף את המכשול המחשבתי. בא רבי עקיבא, ומצא את דרישת ה"ריבוי" לפסוק: "את" אפשר לפרש כציווי להתיירא לא רק מה' בעצמו, אלא גם לרבות תלמיד חכם. אנו לא יודעים למה שמעון העמסוני לא הלך בדרך הזו. מה שחשוב הוא שברגע שראה כשל בשיטתו, בחר לחזור בו ולא להתעקש.

לזה קוראים בימנו "יושר אינטלקטואלי". כאן מסופר איך ביטא את זה הרבי מקוצק.

בלי להיכנס עמוק לעולם הסוד, ננסה לספר במה מדובר. זה מתחיל מהפסוק בסיפור בריאת העולם (בבראשית א טז): "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים". קשה לפספס את הקונפליקט בתוך הפסוק עצמו: בתחילתו מדובר בשני מאורות גדולים (ולכאורה, שווים), אך המשכו מספר שיש הבדל: השמש הגדולה שולטת ביום, והירח הקטן בלילה. איך זה יתכן?

התלמוד (חולין ס ב) מספר לנו סיפור "מאחורי הקלעים". בזמן שהמאורות היו שווים, הירח פנה לאלוהים עם "תלונה": "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" – הגיוני שהשלטון יתחלק בים שניים שווים? ותשובתו של האל הייתה: "לכי ומעטי את עצמך!". לכאורה, האל העניש את הירח על כך שהתלונן! אבל רגע, למה בעצם היה צורך בעונש? הרי הטענה של הירח נשמעת חכמה וצודקת! אז כנראה שלא מדובר ב"עונש" כפשוטו. איך אפשר להבין את הסיפור, מבלי לצלול לעולם הנסתר?

אולי אפשר לקבל שהעולם פשוט לא יכול להתקיים בשיווי המשקל חסר התנועה. יש בעולם צורך בשינוי והתקדמות (משהו שהרב קוק מכנה בשם "השתלמות"). על מנת שזה יקרה, היה הכרח ליצור את חוסר השוויון. כך שהטענה שבפי הירח נכונה בעיקרה: אין דרך שהעולם יצליח במצב סטטי וסימטרי. לכאורה, אפילו הקדוש ברוך הוא "מצטער" על מעשה מיעוט הירח, הרי בהמשך התלמוד מובא בשמו: "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח". אבל היה הכרח ליצור "חוסר שוויון", בכך שהירח "מועט" יחסית לשמש. רק כך העולם יכול היה לצאת לדרך.

מי שרוצה להעמיק, מוזמן לעיין בשיעורו של הרב אשכנזי ("מניטו") בנושא.

מגילת שיר השירים מסתיימת בפסוק: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". אמנם יש לו פירושים רבים, אך הפשט מכוון לפרידה בין בני הזוג. האם כך אנו רוצים לסיים קריאה של שיר אהבה? אז נוצר מנהג לומר בסוף הקריאה את הפסוק הקודם: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי" – כך הסוף נשמע מתוק יותר. אז יש כמה מסורות לפיהן חוזרים פסוק אחד אחורה, על מנת לסיים בטוב ולא ברע. חשוב להדגיש שלא משנים את הטקסט של התנ"ך. השינוי הוא רק בכך שקוראים פסוק נוסף, שלא לפי הסדר. מדובר במנהג, ויתכן ולא כל הקהילות נוהגות כך.

אז גם ספר מלאכי מסתיים לכאורה בפורענות: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם". אז מסיימים את הקריאה שלו במה שכתוב קודם: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא." (התקווה לבוא אליהו).

גם מגילת איכה המבכה את חורבן הבית הראשון (ולכן נקראת בתשעה באב) מסתיימת ברע: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". אבל אפילו בסיפור החורבן איננו רוצים להישאר עם טעם מר, ולכן אומרים את הפסוק שלפני, שיש בו נחמה ותקווה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". בקישור זה יש שיעור שמסביר למה המגילה עצמה לא מסתיימת בטוב.

ואיך נוהגים לסיים את הפטרת ראש חודש מישעיהו הנביא? תעיינו בטקסט ותבינו.

שמתם לב שיש לא מעט טקסטים יהודיים בהם המשפטים מסודרים לפי הסדר האלפביתי? בדרך כלל מדובר בסידור לפי האות הראשונה: מתחילים בא', ואז ב', … עד ת'. לעיתים יש גם סדר הפוך: מת' ועד א'. דוגמאות? נתחיל מ"אשת חייל", זה קטע מספר משלי בתנ"ך שנוהגים לאומרו לפני קידוש ליל שבת. קל להבחין בסדר האותיות הראשונות.

גם בספר תהילים יש מספר פרקים בהם האותיות הראשונות מופיעות בסדר האלפביתי. כנראה המפורסם ביניהם הוא פרק קמ"ה שהוא הבסיס של "אשרי יושבי ביתך" שגם מופיע בסידור התפילה. שימו לב לסדר. האם חסר משהו?

ואכן, בסדר האותיות חסרה האות נ'! ההסבר הוא שהמשורר דילג על נ' בכוונה, מתוך מחשבה שנ' פירושה "נפילה" (הסבר כאן).

גם ארבעת הפרקים הראשונים של מגילת איכה (שנקראת בתשעה באב) מסודרים לפי האלפבית. רק שיש שם תופעה מעניינת: אות פ' מופיעה לפני האות ע', שלא כפי הסדר. הנה דוגמא מאיכה ב'. כאן ניתן למצוא על כך גם דרשות חז"ל, וגם הסברים לפי המחקר.

ולא רק בתנ"ך… יש גם קטעי תפילה שמחוברים לפי עקרון האלפבית. חשבתם פעם על מה שאומרים בסליחות בימים הנוראיים: אשמנו, בגדנו,… מזהים את הסדר כאן?

וכאן בווידוי? (תתעלמו מהפתיח)

לתופעה הזאת יש שם שבמקורו ביוונית: אקרוסטיכון. לעיונכם: ויקיפדיה על אקרוסטיכון במקרא.