הביטוי "בטל בשישים" משמעותו "זניח". מקורו בדיני התערובות בהלכה, שם דנים בשאלה מה היחס בין שני חומרים, שמעבר לו ניתן להתעלם מכך שיש בכלל תערובת (למשל, קצת ממאכל אחד התערבב במאכל אחר). התורה עצמה לא דנה בכך, אבל הדיון בתלמוד הבבלי (חולין צח ב) מביא את היחס של 1 : 60 כקובע.
הביטוי "בטל בשישים" לא מופיע ישירות בתלמוד, אך בפרשנות התלמוד כבר מופיע הדין של "בטל בשישים", ומכאן המושג עבר לעברית המודרנית.
מה זה שלוש השְׁבוּעוֹת (נא לא לבלבל עם "שלושת השבועות" בין י"ז בתמוז לט' באב), ואיך הן קשורות לוויכוח על הקמת המדינה? מדובר בדברי אגדה בתלמוד (שלא נפסקו להלכה) המתארים מעין "חוזה" שה' קבע לתקופת הגלות: הגויים ישעבדו את עם ישראל אבל לא יותר מדי, וליהודים אסור להשתחרר מהגלות ("לעלות בחומה") ללא רשות. מהם המקורות?
ב"שיר השירים", בשלושה מקומות שונים, מופיע הפסוק (בשינויים קלים): ”הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”. מה פירוש האיסור לעורר את האהבה לפני הזמן? בתלמוד (כתובות קי"א א) רבי יוסי ברבי חנינא דרש: "שלש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי." – זה ה"חוזה" המדובר.
השבועות הללו לא היו ב"מרכז הבמה", עד ש… בא "הרבי מסאטמר", הרב יואל טייטלבוים. בין הרבנים החרדים שהתנגדו להקמת המדינה, הרבי מסאטמר שייך למעטים שבנו תשתית תיאולוגית מסודרת לאנטי-ציונות, ובמרכזה העניין של "שלוש השבועות". לשיטתו, הציונים עברו על השבועות בכך שהקימו את המדינה בכוח הזרוע.
אבל אולי בעצם הגיע הזמן לצאת מהגלות, ולכן אין תוקף לחוזה? האם היציאה מהגלות אמורה להתרחש בהסכמה של אומות העולם, או נגד רצונן? על כך אפשר לקרוא כאן.
לכאורה, התורה מתייחסת לנקמה באופן שלילי ביותר: (יקרא יט יח): לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵֽעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'. מכאן לומדים את המצווה של "לא תיקום" שאוסרת להשיב רעה על רעה (לפחות לבן עמך). אבל מתברר יש גם התייחסות חיובית לנקמה במקורות.
בתלמוד (סנהדרין צב א) נאמר: "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות דכתיב (תהלים צד, א) "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". הפירוש של "שתי אותיות": המילה "נקמות" מופיעה בפסוק בתהילים באמצע בין שני שמות ה' (המכונים "אותיות"). מההקשר ברור שהתלמוד רואה את הנקמה כדבר חיובי: שם מוזכר שגם המילים "דעה" ו"מקדש" הן מילים שכתובות בפסוקים בין שני שמות ה' בהקשר חיובי.
איך אפשר להסביר את הסתירה? נראה שיש להבחין בין נקמה כנקמנות (שהיא תכונה רעה ולכן אסורה) לבין נקמה שמשמעותה עשיית הצדק עם הרשעים שהיא ודאי דבר ראוי.
רש"י בפירושו המפורסם לתורה מסרב בתוקף לראות בפסוק הראשון בתורה – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – את התיאור של השלב הראשון לפי סדר הזמן, או כלשונו: "ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו'". לפי רש"י, המילה "בראשית" אינה יכולה לשמש לציון סדר הזמנים.
לפסוק הזה רש"י מעדיף את הדרש על הפשט. הוא דורש את האות ב' של "בראשית" במובן של "עבור ראשית", בדומה ל"ברחל בתך הקטנה" במשמעות של "עבור רחל" .וכך הוא מפרש: "בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו". לפי זה, העולם נברא בשביל שיהיו בו תורה ועם ישראל. אלה המטרות האמתיות של הבריאה!
במבט יותר רחב: התורה לא מנסה להביא תיאור פיזיקלי מדויק של בריאת העולם, אלא להצביע על הכיוון המוסרי של מעשה בראשית.
יש סיפור חסידי שמיוחס לרבי נחמן מברסלב על "הינדיק" (תרנגול הודו ביידיש). בקצרה: היה בן מלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק, אז הוא ישב כל הזמן ערום מתחת לשולחן ואכל פירורים. בא אליו רופא, התיישב גם כן ערום מתחת לשולחן והציג את עצמו בתור הינדיק. אז לבש הרופא בגד, ואמר: "אתה יודע, הינדיק יכול ללבוש בגדים!". בן המלך התלבש. אז הרופא התיישב על כיסא ואמר: "הינדיק יכול גם לשבת בכיסא ולאכול מצלחת". כן עשה גם בן המלך. המשל מספר שבן המלך נתרפא בשיטה הזאת.
יש הרבה פירושים למשל, אבל אני רואה אותו קודם כל כתיאור תפקיד ה"צדיק" בחסידות. הצדיק הוא אדם גדול מבחינה רוחנית, אך על מנת להגיע ליעודו, הוא נדרש "לרדת" לרמה של היהודים הפשוטים, להיות איתם ביחד בחיי היומיום, ומשם להעלות אותם – בדיוק כפי שעשה הרופא עם בן המלך החולה.
וזאת הגרסה של חנן בן ארי לסיפור:
מקובל לראות בתיאור "מעשה בראשית" המופיע בתחילת התורה את הסיבה האמונית לקביעה שהעולם נברא. נשמע פשוט, אך מפתיע שהרמב"ם לא סבר כך! בספרו "מורה הנבוכים" הוא דן בשאלה האם העולם הנו נברא ("מחודש", כלשונו) או שהוא "קדמון" (כהשקפת אריסטו והפילוסופים שסברו שהעולם היה תמיד ולא השתנה, בשונה מההשקפה המדעית המקובלת היום).
וכך כותב הרמב"ם (מורה הנבוכים, ב כה): "דע, שאין בריחתנו מלסבור קדמות העולם מחמת הכתוב אשר נאמר בתורה שהעולם מחודש, לפי שאין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות האלוה גוף. וגם אין דרכי הביאור נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו בעניין חידוש העולם, אלא יכולים היינו לבאר אותם כדרך שעשינו בשלילת הגשמות, וייתכן שזה היה יותר קל בהרבה, והייתה לנו יכולת רבה לבאר אותם הכתובים ונקיים קדמות העולם, כדרך שביארנו הכתובים ושללנו היותו יתעלה גוף".
במילים אחרות: בתורה יש פסוקים שלפי פשוטם מתארים את האל כבעל אברי גוף. אבל אנו יודעים לפרש פסוקים אלה נכונה, מתוך ההבנה העמוקה שהאל אינו גשמי (ועל כך נכתב רבות ב"מורה הנבוכים"). באותו האופן, אילו היינו מחזיקים בהשקפה שהעולם קדמון ולא הייתה בכלל בריאה "יש מאיין", היינו יכולים למצוא פרשנות מתאימה לפסוקי "מעשה בראשית" בתורה!
למעשה, הרמב"ם סבר שאין דרך להכריע האם העולם "מחודש" או "קדמון" לפי השכל בלבד – אבל המסורת של האומה (בדבר קיום הנבואה והניסים) היא זו שמובילה למסקנה שהעולם "מחודש". ואולי מושג הבריאה מתחייב מתוך הסתכלות מוסרית על המציאות? על כך במאמר זה.
יש אומרים שאנשים נוטים להיצמד לדעותיהם הקודמות גם לנוכח מאורעות אדירים שמתרחשים בחייהם. אבל זה לא תמיד נכון, כפי שמוכיח סיפורו הטרגי של הרב יששכר שלמה טייכטל, מחשובי רבני סלובקיה שחווה את השואה על בשרו.
במשך רוב שנות חייו הרב טייכטל החזיק בעמדה חרדית אנטי-ציונית. מאורעות השואה גרמו לא להעמיק בסוגיות של הגאולה וארץ ישראל (שלדבריו לא מצא זמן לעסוק בהן בלימוד הישיבתי המסורתי), והביאו אותו לתמיכה נלהבת בציונות. את הרעיונות החדשים הוא כתב בספר בשם "אם הבנים שמחה". בין השאר, כתב שיהודים רבים היו יכולים להינצל, אילו הרבנים היו משכילים לתמוך ברעיון הציוני ולקרוא להמוני היהודים לעלות לארץ. הספר נכתב בתנאים קשים בזמם השואה, לרשות הרב לא עמדה ספריה תורנית – אך הוא הצליח להביא את המקורות בזכות הזיכרון המדהים שלו.
הרב טייכטל נרצח בשואה בשנת 1945. תמונתו (מאתר ויקיפדיה):
התשובה הפשוטה ביותר: אחשוורוש לא איבד לגמרי את החוש המוסרי!
אחשוורוש מתואר במגילת אסתר כדמות מגוחכת מבחינות רבות. הוא מלך אדיר שמולך על 128 מדינות, אך די מהר מתברר שהבעיות מתחילות מבית, ואשתו עושה ממנו צחוק מול כל האימפריה. בהמשך אחשוורוש מקדם את המן שמחתים את המלך בקלות מפתיעה על "הפתרון הסופי": השמדת כל יהודי האימפריה הפרסית. מה מנע את המשך הפיכתו של אחשוורוש לצורר מחולל השואה? הרמז בתמונה:
המהפך אצל אחשוורוש מתחיל בפרק ו' של המגילה, שם "נדדה שנת המלך" והעוזרים הקריאו לו את הסיפור על מרדכי היהודי שהציל את חיי המלך. אחשוורוש מתעניין האם נעשה הצדק עם מרדכי: (אסתר ו ג) "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר." אחשוורוש מתעקש שהצדק ייעשה, ושואל את המן איך לגמול למרדכי (בלי לציין את שמו). מכאן מרדכי היהודי "עולה על סוס" והמן נופל.
בראיה ההיסטורית, מה גורם ליהודים לעשות תשובה ולהתאחד? לצערנו, הרבה פעמים זה קורה בגלל שונאי ישראל. או כמו שאמר התלמוד במסכת מגילה: "אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב".
הדברים כמובן מכוונים למסופר במגילת אסתר, שם המן הרשע מצליח לקבל את אישור המלך אחשוורוש להשמדת היהודים: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (אסתר ג י). אסתר ומרדכי מצליחים להפוך את הגזירה. אך לפי המסורת, היהודים לא רק מתאחדים נגד שונאיהם (כמתואר במגילה) אלא גם עושים תשובה ומקבלים את התורה!
התלמוד במסכת שבת דורש: "אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה [את התורה] בימי אחשורוש. דכתיב "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". כלומר" הפסוק שמתחיל ב"קיימו וקיבלו" מתפרש כקבלת התורה מחדש, לא פחות. רק חבל שהיינו צריכים בשביל זה את המן. האתגר של דורנו: איך מגיעים לאחדות ואמונה אמתיים ללא ה"סיוע" מאנטישמים?
דוד בן גוריון אמר פעם בנאום בו הוא מחה נגד החלטות אנטי ישראליות: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" לכאורה, יש לגישה שלו מקור בתורה, שהרי בלעם (הגוי!) אומר עלינו: (במדבר כג ט): "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".
רק שלא בטוח ש"לא יתחשב" היא לשון של התחשבות. אמנם זו משמעות הביטוי בעברית המודרנית, אבל יותר סביר שבשפה של התנ"ך "לא יתחשב" פירושו "לא בא בחשבון אחד" או "לא נספר ביחד". כלומר, עם ישראל עומד בנפרד משאר העמים, ולא נמנה כאחד מהם. לפי פירוש זה אין כאן טענה שאסור לנו להתחשב בשיקולים שקשורים לאומות העולם.
אולי ראוי להביא כאן את הדימוי של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים".
הידעתם? יש מנהג לומר תפילה "מה טובו" בכניסה לבית הכנסת, המתחילה בפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – שלקוח גם מדברי בלעם בתורה (במדבר כד ה).