קשה לדבר בהכללה על כל העולם הנוצרי. מדובר בכמה מיליארדי אנשים שמחולקים להרבה כתות ומפוזרים בין מדינות רבות בעולם. אך יש בהחלט כמה שינויים שכדאי להכיר.

נתחיל מההחלטות הרשמיות של הוותיקן שמחייבות כמובן רק את הענף הקתולי. ב 1965 התקבלה ההחלטה בה נקבע שאין להאשים יהודים שחיים בזמן הזה במותו של ישו. [לקח קצת זמן, אבל מרשים]. 50 שנה אחרי זה, בשנת 2015, התקבל המסמך שמצהיר שאין צורך לפעול להמרת דתם של היהודים לנצרות, ולמעשה מכיר בקיום היהדות לצד הנצרות. לא צריך להיות מומחה לתיאולוגיה הנוצרית על מנת להבין שזו מהפכה של ממש בעולמם.

הענף הנוסף שחשוב להכיר הוא הזרם האוונגליסטי, שרבים מהם (לא כולם) מביעים תמיכה עקבית במדינת ישראל ובציונות. בציבור מסתובב הרעיון שהסיבה הדתית לתמיכתם בישראל קשורה לאסכטולוגיה (תורת אחרית הימים): לפי אמונתם, יש צורך לקבץ את היהודים בארץ ישראל כשלב הכרחי בתסריט "סוף העולם". אבל זה לא הטעם היחידי וגם לא העיקרי, והעיסוק בו נראה יותר כמו ניסיון שלנו לברוח מהאהדה של ציבור נוצרי רב במספר ובהשפעה. למעשה, המחקר מראה ששיעור התמיכה בישראל נמצא ביחס הפוך לחוזק האמונה האסכטולוגית. בואו נעריך ונכבד את מי שאוהד אותנו, יש לנו מספיק שונאים.

העמקה: מוזמנים לצפות בשיחה של הרב חיים נבון עם חוקר האוונגליזם תום זיו:

כן, אבל צריך לדייק ביחס לאיזו חלוקה אנו מדברים.

החלוקה של התורה ל"פרשות השבוע" היא חלק מהמסורת האוטנטית שלנו. המחזור השנתי של קריאת התורה עם החלוקה השבועית נקבע במקור בגלות בבל. אגב, בארץ ישראל היה מנהג אחר, לפיו התורה נקראה כולה במחזור של שלוש שנים ולא בשנה אחת.

אבל כשאנו מציינים את הפרק ואת הפסוק בתנ"ך – כמו למשל יחזקאל ד' ב' – אנו מתכוונים לפסוק ב' בפרק ד' לפי חלוקת הפרקים שמקורה נוצרי, ומיוחסת לכומר האנגלי בשם לנגטון. מטבע הדברים, החלוקה הזאת מבטאת לעיתים את המבט הנוצרי על תוכן התנ"ך, שלא מתיישב עם המסורת שלנו.

אבל קרה מה שקרה, אימצנו את החלוקה הזאת, היא מופיעה בכל ספרי התנ"ך המודפסים ולפיה מצטטים את פסוקי התנ"ך בכל הספרות התורנית. גם אילו היינו רוצים, אין לנו דרך מעשית לנטוש אותה. אפשר לקרוא על זה ביתר פירוט בויקיפדיה.