במשנה (מכות ג טז) מופיעה אמירה ידועה של רבי חנניא בן עקשיא: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא): ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אבל האם ריבוי המצוות הוא אכן טוב לנו? ואם רבי חנניא אמר זאת, אז כנראה שהוא התווכח עם בעלי עמדה אחרת. עם מי בדיוק?

סביר לפרש שרבי חנניא מתעמת עם הנוצרים דווקא (שכבר היו קיימים בזמן המשנה), שהרי הנוצרים "הוציאו החוצה" מהיהדות את הצורך בקיום המצוות. לא במקרה המהר"ל מפראג – שהיה בקשר עם נוצרים משכילים בני דורו – הקדיש פרק שלם להצדקת ריבוי המצוות בספרו "תפארת ישראל". ב"נצח ישראל" (פרק כה) המהר"ל מתאר כך את עמדות הצדדים: "שאתם [הגויים] אומרים כי יצא השכר בהפסד, ואנחנו אומרים כי מדרך השם יתברך להשפיע השלימות" .ריבוי המצוות הוא שפע עבורנו.

אבל מה נמצא בשורש התפיסה הנוצרית ש"יצא השכר בהפסד", כלומר שהמצוות מזיקות? בפשטות, קושיית הנוצרים היא שריבוי המצוות גורם לריבוי החטאים: הרי מהרגע בו יהודים נצטוו במצוות רבות כל כך, ברור שיקרו גם הרבה חטאים. הנוצרים רואים בכך אסון. אבל היהודים לו מפחדים מאפשרות החטא, מתוך אמונה ביכולתו של אדם לעשות תשובה על חטאיו.

התרנגול והעטלף מופיעים בדרשה של רבי שמלאי בתלמוד הבבלי (סנהדרין צח ב): משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאור. אמר לו תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה?

מה הנמשל? התרנגול הוא החיה של הבוקר, ולכן האור כדאי לו שיופיע. העטלף לעומתו בנוי לחיות בחושך, ולכן היציאה מהחשיכה לאורה אינה לטובתו. בהשלכה לרעיונות המוסר: ברגע שהאפלה נעלמת מן העולם והאור של היושר והצדק מופיע במלואו – הדבר טוב לצדיקים אוהבי האור, אך לא לרשעים שזמנם הוא אפלה וחושך.

ואכן, רבי שמלאי דורש במקור את הפסוק בספר עמוס (ה יח) : הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר. עמוס הנביא מזהיר את החוטאים שיום הדין שהם מצפים לו משום מה – יהפוך להם ליום חושך וצרה, ולא של אור וישועה. ולא במקרה העטלף מוזכר בתורה יחד עם העופות הטמאים.

אפשר לומר בהכללה שהדימוי העצמי שלנו כיהודים הוא של עם שאמנם יודע לעזור לאחים בעת צרה משותפת, אך בשגרה יש לנו נטייה לוויכוחים פנימיים ומריבות. מעניין שהמהר"ל מפראג (המפורסם בסיפור הגולם), שחי במאה ה 16, כבר כתב שיש מידה של אמת בטענה שיהודים מרבים לריב.

בספרו "נצח ישראל" (פרק כה), המהר"ל מביא ויכוח ארוך שהוא מנהל עם גוי משכיל. הגוי טוען שהיהודים עושים רע אחד לשני, או כלשונו "לא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצות, מבקש רעתו ולא טובתו" .הגוי מזכיר את הפסוק "ואהבת ורעך כמוך" ואומר שהיהודים לא עומדים בציווי : "וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר". התנשאות ולא אהבה.

באותו הוויכוח, המהר"ל מנסה לטעון שהסבל של הגלות הוא שגרם לחולשה הזאת. אך הגוי לא מרפה, ומזכיר סיפורים מן התורה: את המריבה בין יוסף לאחיו, ואת המרד של קורח ועדתו נגד משה רבנו! המהר"ל נאלץ להסכים לביקורת, אך בחוכמתו מעיר שלא מדובר ברוע כשלעצמו, אלא בהשתקפות של מידה טובה דווקא: "כי הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא ונולד מן תכונה טובה". לפי ההסבר שלו, העיסוק שלנו בענייני התורה והרוח הוא זה שגורם לנו להיות קשי עורף ובעלי מחלוקת. לאחד שרוצה להגיע לאמת עד לפרט הקטן ביותר – לעיתים קשה לקבל עמדה שונה, וכך מתרבה המחלוקת. מי ייתן ונמצא את האיזון בין ערכי האמת והשלום, כמו שאמר זכריה הנביא: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

לכאורה, התורה מתייחסת לנקמה באופן שלילי ביותר: (יקרא יט יח): לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵֽעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'. מכאן לומדים את המצווה של "לא תיקום" שאוסרת להשיב רעה על רעה (לפחות לבן עמך). אבל מתברר יש גם התייחסות חיובית לנקמה במקורות.

בתלמוד (סנהדרין צב א) נאמר: "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות דכתיב (תהלים צד, א) "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". הפירוש של "שתי אותיות": המילה "נקמות" מופיעה בפסוק בתהילים באמצע בין שני שמות ה' (המכונים "אותיות"). מההקשר ברור שהתלמוד רואה את הנקמה כדבר חיובי: שם מוזכר שגם המילים "דעה" ו"מקדש" הן מילים שכתובות בפסוקים בין שני שמות ה' בהקשר חיובי.

איך אפשר להסביר את הסתירה? נראה שיש להבחין בין נקמה כנקמנות (שהיא תכונה רעה ולכן אסורה) לבין נקמה שמשמעותה עשיית הצדק עם הרשעים שהיא ודאי דבר ראוי.

התשובה הפשוטה ביותר: אחשוורוש לא איבד לגמרי את החוש המוסרי!

אחשוורוש מתואר במגילת אסתר כדמות מגוחכת מבחינות רבות. הוא מלך אדיר שמולך על 128 מדינות, אך די מהר מתברר שהבעיות מתחילות מבית, ואשתו עושה ממנו צחוק מול כל האימפריה. בהמשך אחשוורוש מקדם את המן שמחתים את המלך בקלות מפתיעה על "הפתרון הסופי": השמדת כל יהודי האימפריה הפרסית. מה מנע את המשך הפיכתו של אחשוורוש לצורר מחולל השואה? הרמז בתמונה:

המהפך אצל אחשוורוש מתחיל בפרק ו' של המגילה, שם "נדדה שנת המלך" והעוזרים הקריאו לו את הסיפור על מרדכי היהודי שהציל את חיי המלך. אחשוורוש מתעניין האם נעשה הצדק עם מרדכי: (אסתר ו ג) "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר." אחשוורוש מתעקש שהצדק ייעשה, ושואל את המן איך לגמול למרדכי (בלי לציין את שמו). מכאן מרדכי היהודי "עולה על סוס" והמן נופל.

מצוות זכירת מעשה עמלק (כמו גם המצווה של מחיית זכר עמלק, שלא נהוגה למעשה בזמן הזה) מתבססת על הפסוקים מהתורה: (דברים כ"ה, י"ז – י"ט): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".

נשאלת השאלה: למה הפסוקים מתחילים ב"זכור" מסיימים ב"לא תשכח" – הרי הדברים חוזרים את עצמם? הרמב"ם ב"משנה תורה" מפרש ש"זכור" – זה בפה, בעוד ש"לא תשכח" – זה בלב. אבל שמעתי פירוש אחר: המוח שלנו רוצה לשכוח את הזוועה של ניסיון רצח עם. ולכן מי שמתחיל לקרוא את הפסוקים מ"זכור" ומגיע לסוף – כבר החל קצת בתהליך השכחה, ולכן נדרש שיופיע שם "לא תשכח" בתור תזכורת.

ישעיהו הנביא נותן תשובה חד משמעית לשאלה הזאת (ישעיהו מה, ז'): "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". הי הוא גם "בורא רע". בעצם, קשה היה לצפות ממונותאיסט אמתי לתשובה אחרת. הרי אם ה' אינו מקור הרע, העולם הופך לדואליסטי ומאבד את התפיסה האחדותית.

אבל לשם מה הרע קיים? הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטו) מסביר בספרו דרך ה' (פרק ב'), שמטרת הבריאה היא שהאדם יזכה לשלימות ע"י העבודה העצמית ולא בדרך מקרה – כלשונו שם: "מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה". הבחירה בטוב – על מנת שיהיה לה ערך – לא אמורה להיות הכרח. לכן חיוני שיהיו בעולם טוב וגם רע, ושתהיה לנו יכולת לבחור ביניהם: "ועל כן גזר וסידר שיבראו עניני שלימות ועניני חסרון, ותיברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה".

כלומר, קיום הרע הוא הכרחי כדי שנוכל לבחור בטוב באופן מודע. או כמו שאומרת הבדיחה: צריך שיהיו רשעים בעולם, אבל אין חובה להתנדב.

מדובר בשאלה עתיקה: האם צריך לפעול להשמדת הרשעים, או לתיקונם?

מעשה שמסופר בתלמוד (ברכות י"א א'): בשכונה של רבי מאיר היו בריונים (פושעים) שהציקו מאוד, ורבי מאיר התפלל שימותו. ברוריה אשתו (שהייתה חכמה בזכות עצמה) אמרה לו שהוא טועה: צריך להתפלל שהרשעים יחזרו בתשובה! היא דרשה את הפסוק בתהילים: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם". לפי הפירוש של ברוריה: יתמו חטאים – לא חוטאים. אם הפושעים יפסיקו לחטוא ויחזרו בתשובה, אז לא יהיו רשעים ("ורשעים עוד אינם").

האם ברוריה צדקה? לפחות לפי מסורת הניקוד, הפירוש של ברוריה אינו הפשט של הפסוק. המילה חַטָּאִים מופיעה עם דגש באות ט', מה שמצביע על כך שמדובר באנשים חוטאים ש"יתמו", וההמשך "ורשעים עוד אינם" – חוזר על הרעיון. אבל לפי המסופר בתלמוד, השיטה של ברוריה עבדה: רבי מאיר קיבל את דעת אשתו, ביקש רחמים על הפושעים בתפילתו – והם אכן עשו תשובה ועזבו אץ דרך הרשע.

כנראה שיש רשעים שניתן לתקנם ויש כאלה שלא.

ספר איוב מביא סיפור של איש צדיק שעובר ייסורים. בסוף הספר ה' מתגלה אל איוב. לא ברור מהטקסט מה בדיוק מבין איוב מתוך ההתגלות שחווה, אך אנו יודעים שמצבו של איוב חוזר לקדמותו ואף יותר מזה. כלשון הכתוב (איוב מב י): וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה.

היה צריך לבוא הרב דוב יוסף סולובייצ'יק (הגרי"ד) – איש המאה ה 20 – שיסביר לנו שהפסוק הנ"ל מתאר את השינוי הפנימי העמוק שבזכותו ובגללו תמו הייסורים של איוב. בתחילת הספר, איוב הוא "צדיק במעיל פרווה" שאמנם נוהג בצדקות ומקריב קרבנות בשיטתיות, אבל לא מצליח "לגעת" באחרים. אחרי ההתגלות, אנו רואים את איוב מתפלל בעד חבריו! וכך מתאר הרב סולובייצ'יק את המהפך של איוב (בספרו "קול דודי דופק"):

הפלא הגדול התרחש; איוב עמד פתאום על טיבה של התפילה היהודית. הוא גילה בשעה אחת את לשון הרבים, את מידת-החסד הסוחפת את האדם מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא התחיל לחיות את חיי הכלל; לכאוב את מכאוביו, להתאבל על אסונו ולשמוח בשמחתו. ייסורי-איוב מצאו את תיקונם האמיתי בהחלצו מן ההסגר שהיה נתון בו, וחמת א-להים שככה. 

לפי פירוש זה, איוב היה צריך לעבור מעין חוויה מתקנת וגרמה לו לראות את האחר סביבו.

בעולם המשפט של היום קיים ויכוח: האם נכון לסיים סכסוכים בדרך של פשרה? לכאורה, פשרה זה דבר טוב, היא מאפשרת לסיים את המחלוקת יותר מהר, חוסכת זמן ואמצעים ומונעת עוגמת נפש. אבל לה גם צד אפל: לעיתים הפשרה לא מאשפרת את בירור האמת, וגם הצדיק וגם הרשע נאלצים להתפשר בתהליך. אז אולי לעדיף לברר את הדין עד הסוף? מתברר שהדילמה הזאת מופיעה כבר בתלמוד, והולכת אחורה עד למחלוקת בין משה רבנו לאהרון הכהן.

בתלמוד סנהדרין דף ו' עמ' ב' נאמר: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר "בֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" (תהלים, י', ג'); אלא יקוב הדין את ההר , שנאמר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים, א', י"ז); וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר. ["לבצוע" כאן במשמעות "לפשר"].

ההתנגדות לפשרה (המיוחסת למשה רבנו) מבוססת על ההנחה שהיא מסתירה את גילוי האמת בעולם. אבל המשך הסוגיה בתלמוד מביא גישה גמישה יותר המיוחדת לאהרון שדווקא כן היה איש של פשרה: אבל אהרן אוהב שלום, ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן" (מלאכי, ב', ו').

בדיוק כמו שיש מקום גם לתורת משה וגם לתורת אהרון: כנראה שבמשפט יש מקום לשתי הגישות, והכל תלוי במקרה הנידון: לעיתים גילוי האמת עדיף, אך יש מצבים בהם הפשרה עדיפה.