ספר איוב מביא סיפור של איש צדיק שעובר ייסורים. בסוף הספר ה' מתגלה אל איוב. לא ברור מהטקסט מה בדיוק מבין איוב מתוך ההתגלות שחווה, אך אנו יודעים שמצבו של איוב חוזר לקדמותו ואף יותר מזה. כלשון הכתוב (איוב מב י): וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה.

היה צריך לבוא הרב דוב יוסף סולובייצ'יק (הגרי"ד) – איש המאה ה 20 – שיסביר לנו שהפסוק הנ"ל מתאר את השינוי הפנימי העמוק שבזכותו ובגללו תמו הייסורים של איוב. בתחילת הספר, איוב הוא "צדיק במעיל פרווה" שאמנם נוהג בצדקות ומקריב קרבנות בשיטתיות, אבל לא מצליח "לגעת" באחרים. אחרי ההתגלות, אנו רואים את איוב מתפלל בעד חבריו! וכך מתאר הרב סולובייצ'יק את המהפך של איוב (בספרו "קול דודי דופק"):

הפלא הגדול התרחש; איוב עמד פתאום על טיבה של התפילה היהודית. הוא גילה בשעה אחת את לשון הרבים, את מידת-החסד הסוחפת את האדם מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא התחיל לחיות את חיי הכלל; לכאוב את מכאוביו, להתאבל על אסונו ולשמוח בשמחתו. ייסורי-איוב מצאו את תיקונם האמיתי בהחלצו מן ההסגר שהיה נתון בו, וחמת א-להים שככה. 

לפי פירוש זה, איוב היה צריך לעבור מעין חוויה מתקנת וגרמה לו לראות את האחר סביבו.

בעולם המשפט של היום קיים ויכוח: האם נכון לסיים סכסוכים בדרך של פשרה? לכאורה, פשרה זה דבר טוב, היא מאפשרת לסיים את המחלוקת יותר מהר, חוסכת זמן ואמצעים ומונעת עוגמת נפש. אבל לה גם צד אפל: לעיתים הפשרה לא מאשפרת את בירור האמת, וגם הצדיק וגם הרשע נאלצים להתפשר בתהליך. אז אולי לעדיף לברר את הדין עד הסוף? מתברר שהדילמה הזאת מופיעה כבר בתלמוד, והולכת אחורה עד למחלוקת בין משה רבנו לאהרון הכהן.

בתלמוד סנהדרין דף ו' עמ' ב' נאמר: רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע, וכל הבוצע – הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע – הרי זה מנאץ. ועל זה נאמר "בֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" (תהלים, י', ג'); אלא יקוב הדין את ההר , שנאמר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים, א', י"ז); וכן משה היה אומר: יקוב הדין את ההר. ["לבצוע" כאן במשמעות "לפשר"].

ההתנגדות לפשרה (המיוחסת למשה רבנו) מבוססת על ההנחה שהיא מסתירה את גילוי האמת בעולם. אבל המשך הסוגיה בתלמוד מביא גישה גמישה יותר המיוחדת לאהרון שדווקא כן היה איש של פשרה: אבל אהרן אוהב שלום, ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן" (מלאכי, ב', ו').

בדיוק כמו שיש מקום גם לתורת משה וגם לתורת אהרון: כנראה שבמשפט יש מקום לשתי הגישות, והכל תלוי במקרה הנידון: לעיתים גילוי האמת עדיף, אך יש מצבים בהם הפשרה עדיפה.

שני סיפורים על חשיבות ההודאה והכרת הטוב.

הראשון קשור לחזקיהו מלך יהודה. חזקיהו מתואר כמלך צדיק. אם כך, התלמוד שואל מדוע חזקיהו לא נעשה משיח? לפי המתואר בתנ"ך נעשו לו ניסים גדולים, במיוחד בזמן המצור האשורי על ירושלים, שם המפלה של הצבא האשורי הייתה בדרך נס. תשובת התלמוד מפתיעה: הוא לא נעשה משיח כי לא אמר שירה! (סנהדרין צ"ד עמ' א, ראה כאן להרחבה). כנראה שהיכולת להודות היא משמעותית ביותר לתפקיד המשיחי.

הסיפור השני מתייחס למנהגי התפילה. בתפילות בהן נהוג ששליח הציבור חוזר על התפילה, הקהל מאזין ולא מקריא את הברכות. זאת פרט מקום אחד שהוא ברכת ההודאה: שם הקהל מחויב לומר בקולו קטע קצר שנקרא "מודים דרבנן". הרב יונתן זאקס שואל: למה דווקא בקטע הזה של ההודאה? ומביא תשובה בשם הרב אליה שפירא: אמירת התודה היא הדבר היחידי שלא ניתן לתת לאחר לעשות במקומך, ולכן שליח הציבור לא מועיל לעניין זה וכל אחד חייב לומר בפיו. לכן גם חזקיהו המלך היה מחויב לומר בעצמו ובכבודו שירה והודאה על הצלתו המופלאה.

נעשה סדר. יש פסוק בתהילים (לד יג) שהפשט שלו עוסק בהימנעות מלשון הרע ומדברי השקר: ”מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.”

בניגוד לתחומים אחרים בהלכה שלובנו לפרטי הפרטים במקורות, דיני לשון הרע לא הובאו באופן מסודר במשנה, בתלמוד ובספרות ההלכתית של ה"ראשונים". מי שהרים את הכפפה היה הרב ישראל מאיר הכהן. ספרו "חפץ חיים" הפך לחיבור ה"קלאסי" בנושא, בו הוא פירט מה אסור ומה מותר. וכמו שקרה להרבה רבנים שנקראו על שם ספריהם החשובים: הרב ישראל מאיר הכהן נודע בכינויו "החפץ חיים".

לא לשכוח לעיין וליישם בעידן של שיימינג ו fake news.

למה ספר יונה נבחר להפטרה (קריאה בנביא) ביום כיפור דווקא? בפשטות, נראה שמדובר בכוחה של התשובה שאנו רוצים להעצים ביום המיוחד הזה.

קודם כל, התשובה של אנשי נינווה, שלפי הפשט הם שבו מדרכם הרעה. אמנם חז"ל טענו שהם לא ממש הפכו לצדיקים אלא עשו קצת "הצגה": הרי אין סיבה לגרום לבהמות לצום, חוץ מליצור רעש ומהומה. אבל מבחן התוצאה מראה שאפילו תשובה לא מושלמת שכזאת – מתקבלת בשמיים.

וכמובן, יונה הנביא עצמו: (פרק ב') וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְהוָה אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה. ג וַיֹּאמֶר קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי", וגם תפילתו נענתה: "וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה" .אז אין דבר יותר ראוי ליום כיפור מלהזכיר התפילות שנענו למעלה.

א