בספר איוב (לא ב) מופיע: "וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים". כך מפרש המלבי"ם את הפסוק: "'מה החלק' שנתן לי בעבור זה 'אלוה ממעל', הזה שכרי, ומה 'הנחלה שהנחיל לי שדי במרומים' במות בני וכריתת בני ביתי". איוב טוען שהוא צדיק ונהג כל חייו ביושר, ולכן הייסורים שבאים בחלקו אינם מוצדקים.

עם התפשטות תפיסות הקבלה והחסידות, הביטוי הפך תיאור הקשר בין נשמת האדם לבוראו. וכך כותב הרב שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד) ב"ספר התניא" (חלק א ב): "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". אבל איך להבין זאת? קשה לקבל את הגישה שנשמה היא "חלק" של הבורא במובן של "חתיכה" ממנו, הרי אחדות האל מחייבת שהוא לא יתחלק לחלקים.

הרב אורי שרקי מסביר שיש לפרש "חלק" מתוך הסתכלות על התקבולת בפסוק: "חלק" – "נחלה". הנשמה היא ה"נחלה" של הבורא בעולמנו, מתוך כל מה שנמצא בעולם – הנשמה היא החלק השייך והקשור ביותר לבורא. מוזמנים להאזין להסבר של הרב שרקי, זה מרתק (הוא מתייחס גם ל"ספר התניא" ולעוד מקורות).

שמתם לב שפסוקי התנ"ך מכילים הרבה ביטויים שבנויים על דמיון, ולעומת זאת יש בהם מעט מילים מופשטות? כמובן, בעברית של היום יש מילים וביטויים גם לדברים המופשטים. אך התנ"ך נוהג להציג את המורכבות דרך מילים מוכרות, או כלשון חז"ל: "דיברה התורה כלשון בני אדם". וכך הפסוק הראשון בתורה (בראשית א א) שמדבר על לא פחות מבריאת העולם: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". העולם מתואר כאן פשוט כשמיים וארץ… רגע, אבל המילה "עולם" היא גם מהתנ"ך? נכון, אבל לפי ההסבר של האקדמיה ללשון העברית, המשמעות שלה שם שונה: היא מתייחסת לזמן ולא למחרב. "מעולם" – מאז ומתמיד, "לעולם" – לנצח בזמן.

רק לאחר חתימת התנ"ך היהודים באו במגע עם תרבות יוון, הם נדרשו להתמודד עם השפה של הפילוסופיה. משם העברית התפתחה להכיל גם מילים וביטויים שמקבילים שאלה שבמדע והפילוסופיה של אומות העולם.

תורת הסוד היהודית ("הקבלה") – שבוודאי עוסקת הדברים מופשטים ומורכבים – הולכת בעקבות התנ"ך. רוב המושגים בהם משתמשים המקובלים הם מילים רגילות (בעברית או בארמית), כאשר הקבלה מייחסת להם משמעות מיוחדת בתוך מבנה העולמות שהיא מתארת. כך הקבלה מדברת על "אור", "כלים", "קליפות", "אדם קדמון", "ניצוצות", "קווים", "עיגולים", "יושר". כמובן, לא מדובר ב"האנשה" אלא בשיטת לימוד. וכך כותב הרב קוק ב"אורות הקודש: "יראה של שטות היא מה שמתייראים מהמשלים הגשמיים שברזי תורה. הלא יודעים אנו ברור, שכל אלה אינם פוגמים מאומה את היסוד המאיר של טהרת אמונת אל אחד, ב"ה, אלא הם מוסיפים בנו אור ובהירות להבנה, וכשרון הסתגלות לאורה האלוהית".

זה מופיע בספר איוב, בפרק ד', פסוקים י-יא (דברי אליפז): "שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ. לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ." אריה, שחל, כפיר, ליש, לביא – חמישה שמות של אריה. האם כל השמות הם של אותה החיה? לפי רש"י בפסוק הראשון ההבדל הוא בגודל: אריה – גדול, שחל -בינוני, כפיר – קטן (צעיר). לפי פירוש זה, ליש ולביא הם סוגים שונים של אריה.

האם יש לאריה עוד שמות בתנ"ך? יש אומרים ש"שחץ" (מוזכר גם באיוב) הוא גם אריה. וכך מובא בתלמוד (סנהדרין צה א) בשמו של רבי יוחנן: "ששה שמות יש לארי אלו הן: ארי כפיר לביא  ליש  שחל שחץ".

מהי דמות האריה בסיפור? נראה שכאן האריות מסמלים את הרשעים דווקא. אליפז רוצה לומר לאיוב שלמרות לעיתים נראה שהרשעים מצליחים, סופם להיענש ללכת לאבדון בוודאות. מוזמנים לקרוא במקור מתחילת פרק ד'.

לפי מסורת התפילה, היא מחולקת בין הקטעים שנאמרים ע"י כל ציבור המתפללים, לבין אלה שנאמרים ע"י אדם מסוים שמייצג את הקהל ("שליח ציבור"). היסטורית, בקהילות רבות היה נהוג תפקיד של חזן ,שגם התמצא בתפילה וגם היה בעל קול ערב. בישראל – כשרוב הקהל יודע עברית ובקיא במנהגי התפילה – נהוג שהתפקיד עובר בין המתפללים, ואז מעדיפים להשתמש בשם "שליח ציבור" ולא חזן. יש קהילות שנוהגות לשכור שירותים של חזנים מקצועיים לכבוד חגים ואירועים מיוחדים.

ואיך אומרים את שם המשפחה "חזן" אצל האשכנזים? "חזן" הוא "קנטור" (או "קנטורוביץ") – בדומה למילה הספרדית cantar (לשיר).

בקצרה: בזמנים קדומים אלה היו שני שלבים נפרדים בזמן, אך בימינו הם אוחדו כך שהאבחנה ביניהם פחות משמעותית.

בימי המשנה והתלמוד, לאחר שהזוג החליט להתחתן, היה נערך טקס קידושין (גם אירוסין, בלשון חז"ל) שהוא מעמד משפטי בו נקבעה ההתחייבות של הזוג לחתונה. אך לאחר הקידושין בני הזוג לא היו עוברים לגור יחד במשך חודשים רבים, עד טקס הנישואין. אפשר לקרוא כאן על המנהגים של התקופה ההיא.

עם הזמן ההפרדה בין השלבים גרמה לתקלות, וההלכה השתנתה: למעשה, נערך טקס חופה אחד שכלל קידושין ונישואין ביחד, משם הזוג עובר ישר לחיים המשותפים. במנהגי החופה של היום: טקס הטבעת שייך שלב הקידושין, ו"שבע הברכות" – לנישואין. אך הכול מתקיים ברצף.

בפני כל ישראלי שרוצה לעיין בתלמוד, ניצב מכשול של שפה. בניגוד למשנה שכתובה בעברית, שני התלמודים – הבבלי והירושלמי – כתובים בארמית. קשה להבין את הטקסט. הפתרון הוא להשתמש ב"תלמוד שטיינזלץ": הפירוש שנכתב בעברית מודרנית ע"י תלמיד חכם גדול, הרב עדין שטיינזלץ (נפטר בשנת 2020). במהלך חייו הרב הוציא פירוש עברי לכל המסכתות של התלמוד הבבלי, וחלק מהירושלמי.

כמובן, צריך לקחת בחשבון שכל תרגום הוא גם קצת פירוש. אך כאן מדובר בכתיבה ע"י רב גדול שהכיר היטב את המקור והשקיע רבות במפעל ההוצאה לאור של המהדורה המתורגמת. לכן אין ספק שלומד מתחיל שרוצה להבין את הסוגיות בתלמוד – יתקדם בהבנה באופן משמעותי.

ניתן כמובן לרכוש את הספרים של תלמוד שטיינזלץ (הוצאת "קורן"), אך הטקסט זמין גם ברשת. ב"פורטל הדף היומי" ניתן לראות דפים שלמים עם הפירוש בעברית. באתר "ספריא" ניתן להקליק על המשפט בטקסט התלמוד, ולקרוא את הפירוש העברי המתאים של שטייזלץ. לפניכם דוגמא קטנה ממסכת ברכות: המשפט המסומן מימין זוכה לפירוש וגם לתרגום בצד שמאל.

הביטוי "מַּכֶּה בַפַּטִּישׁ" מציין את גמר המלאכה, את הפעולה האחרונה בתהליך בעשייה של משהו. מקורה בדיון ההלכתי לגבי המלאכות האסורות בשבת: מלאכת "מכה בפטיש" היא אחת מהאסורות. משמעות האיסור היא שגם ביצוע פעולת הסיום נחשב למלאכה בפני עצמה.

רש"י בפירושו לתלמוד (שבת עג א) מסביר כך: "מכה בפטיש – הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה". ההסבר הוא שבתהליך יצירת הכלי, האומן לקראת סוף יצרית הכלי היה נותן מכות פטיש על מנת לתת לכלי את הצורה הסופית. מכאן החיבור בין "מכה בפטיש" למושג סיום המלאכה.

הביטוי "תורתו אֻמָּנותו" – שבעברית של היום מתאר את מי שעוסק בלימוד התורה כמקצוע, ובמדינת ישראל קיימים עבורו הסדרים חוקיים מיוחדים כגון הפטור מגיוס – מופיע בתלמוד הבבלי (שבת יא א). אך לאיזה סוג של לומדי תורה התכוון התלמוד? ננסה לבחון.

בתלמוד שם מובאת דעה שאנשים שלומדים תורה לא צריכים לעצור את לימודם על מנת להתפלל. על כך עונה רבי יוחנן: "לא שנו [את ההלכה הזאת] אלא כגון [עבור] רבי שמעון בר יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה". רבי יוחנן, ראש ישיבה וגדול חכמי התלמוד בדור הראשון בארץ ישראל, לא רואה את עצמו כמי ששייך לקטגוריה של "תורתו אמנותו", כי שי לו עוד עיסוקים! אלא רק אנשים מיוחדים כגון החבורה של רבי שמעון בר יוחאי (שנחשב לאבי תורת הסוד) נמצאים במדרגה הגבוהה שבה הם כל כולם בתוך הלימוד, ולכן אינם רשאים להפסיקו אפילו כשמגיע זמן התפילה.

במהלך הדורות חל "פיחות זוחל" בהגדרה, אך כדאי לזכור שהכוונה המקורית הייתה ליחידי סגולה כגון רבי שמעון בר יוחאי.

המשמעות של "כָּלוּ כָּל הַקִּצִּים" בעברית המדוברת: אבדה התקווה. מקור הביטוי בתלמוד הבבלי, בדברי רב האמורא. אך באיזה הקשר זה נאמר? האם רב התכוון גם למשמעות של אבדן התקווה? כפי שנראה, זה לא בדיוק כך.

במסכת סנהדרין בתלמוד (צז דף ב) מובאות אמרות של חכמים שעוסקות ב"חישוב הקץ": על בסיס ניתוח פסוקים מהתנ"ך, הם מנסים לחזות את זמני הגלות והגאולה. על כך רב האמורא אומר שם: "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים". "כלו כל הקצין" – המשמעות היא שלפי דעתו, כל ה"קיצים" שהחכמים האחרים חישבו לפי הפסוקים – כבר עברו! לכן מצד אחד הגאולה אפשרית בכל רגע, אך מצד שני אין לה מועד ידוע מראש, והכל תלוי ב"תשובה ומעשים טובים" של ישראל.

רב האמורא לא התייאש חלילה מאפשרות הגאולה. שיטתו שמה במרכז את התפיסה המוסרית: הגאולה תלויה אך ורק בתיקון המוסרי של האדם והחברה, אך לא יכולה לבוא בלעדי התיקון. לא אבדה תקוותנו.

רבים חושבים שהאורתודוקסים חייבים להתפלל בעברית, בעוד שהרפורמים דוגלים בתפילה בלשון המדינה בה הם נמצאים. הדבר לא מדויק. בהתבסס על המשנה (סוטה ז) ועל התלמוד, ההלכה מכירה באפשרות לומר חלקים גדולים מהתפילה "בכל לשון", ולאו דווקא ב"לשון הקודש" (עברית). מכאן ההלכה המקובלת שמי שאינו יודע עברית, רשאי להתפלל בשפה שהוא מבין.

אבל זה רק כפתרון מתוך אילוץ, ועדיף שכל יהודי ילמד עברית ויתפלל בנוסח העברי שחובר (לפי המסורת) ע"י אנשי הכנסת הגדולה. למשל, אתר "פניני הלכה" אומר מן הטעם הזה: "מצווה מן המובחר להתפלל בעברית". כשהחלה הרפורמה, הרבנים הבינו שיש כוונה לנטוש לגמרי את השימוש בלשון הקודש ולמסד את התפילה בשפת המדינה דרך קבע ולא כפשרה. הדבר גרם כצפוי להחמרה בפסיקה ההאורתודוקסית.

וכך כותב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין ב"משנה ברורה" (קא יג): "שאיסור גמור הוא לעשות כן ולאפוקי [להוציא] מכתות חדשות שנתפרצו מחוץ למדינה בזה והעתיקו את כל נוסח התפלה ללשון העמים ועבירה גוררת עבירה שדלגו הברכה של קבוץ גליות וברכת ולירושלים עירך וכשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים כן רוצים להשכיח לשון הקודש מישראל". בבירור רואים שהמחבר קושר את עזיבת העברית בתפילה עם המגמה הכללית הרפורמים ("כתות חדשות" בלשונו) של נטישת המסורת, כגון ויתור על אזכור הרעיונות של "קיבוץ הגלויות" ו"בניין ירושלים".

אז ניתן לומר שהופעת הקבוצות הרפורמים גרמה להחמרה בפסיקה ההלכה אצל הרבנים האורתודוקסיים. מכירים עוד דוגמאות?