"דיה לצרה בשעתה" פירושו שאין טעם לדאוג לבעיות לפני שהן מגיעות. הביטוי אינו נמצא בתנ"ך אך מופיע בתלמוד הבבלי (ברכות ט ב). משמעותו שם מאוד דומה לזו של העברית המודרנית. אך באיזו צרה מדובר במקור? מתברר שהשעבוד לעתיד לבוא היא הצרה שנרמזת למשה רבנו בשיחה עם ה' בסנה הבוער, בה משה מתבשר על תפקידו לגאול את ישראל ממצרים. נבחן את הדברים.

ה' אומר למשה בסנה (שמות ג יד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם." הרבה פירושים ניתנו לשם "אהיה אשר אהיה". נשים לב שבחצי השני של הפסוק מופיע רק "אהיה" ללא החזרה. התלמוד בברכות מפרש כך: "אהיה אשר אהיה אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות [לעתיד לבוא], אמר [משה] לפניו: ריבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה! אמר לו הקב"ה לך אמור להם :אהיה שלחני אליכם".

לפי התלמוד, ה' מגלה למשה שלא רק שעליו להוציא את העם ממצרים, אלא שיהיה בהמשך עוד "סיבוב" של גלות וגאולה. משה חושש שהעם במצב של עבדות לא מוכן לשמוע על הבעיות לעתיד ("דיה לצרה בשעתה") – ה' מסכים עם משה, ומורה לו לדבר עם העם רק על הגאולה מעבדות מצרים.

"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" – המשפט קורא לשפוט דברים לפי התוכן הפנימי, ולא המראה החיצוני. אבל איפה זה נאמר, ובאיזה הקשר?

המשפט נאמר ע"י רבי (רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה) במסכת אבות (ד כ). הוויכוח קשור לשאלה מיהם האנשים שמהם ראוי ללמוד תורה. רבי יוסי בר יהודה אומר שם שיש ללמוד מן הזקנים ולא מן הקטנים (צעירים). לעומתו, רבי טוען שלא נכון לבחור את המורה לפי הגיל: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו."

האם רבי צדק בוויכוח? כדאי לעיין בסיפורו של האר"י שחי במאה ה 16 ונחשב לאחד מגדולי הקבלה (תורת הסוד) של כל הזמנים. האר"י מגיע לצפת בגיל 36 – גיל צעיר מאוד לעיסוק בקבלה. למרות זאת, הוא הופך במהירה למנהיג חבורת המקובלים המכובדת של צפת. אחרי כשנתיים מהגעתו לצפת האר"י נפטר, ורוב דבריו נכתבו ע"י תלמידיו הגדולים (כתבתי כאן על התופעה). בהחלט ניתן ללמוד מהצעירים כשהם ראויים.

הביטוי "לעשות נפשות" פירושו לגייס במרץ אנשים למען קידום של רעיון חשוב. הוא מופיע בתנ"ך בפסוק (בראשית יב ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן." – מה המשמעות של "לעשות נפשות" כאן?

רש"י בפירושו לפסוק מביא גם את הפשט ("עבדים ושפחות שקנו להם… – לשון 'קונה וכונס') – כלומר, אברהם יצא עם עבדיו שרכש בחרן. אבל רש"י מתחיל דווקא מההסבר המדרשי: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים , ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". אמנם טקסט התורה לא מספר לנו זאת, אך לפי המדרשים (עיין כאן במאמר של הרב יוסף כרמל) אברהם ושרה עסקו בהפצת אמונת הייחוד כבר בחרן, והיו להם תלמידים שלמדו מהם את אמונת ה'. במובן הזה, אברהם ושרה "עשו נפשות" לרעיון אמונת הייחוד. בהשאלה ניתן לומר שנפש התלמידים האלה "נעשתה מחדש" ע"י אברהם ושרה.

הביטוי "אנו כננסים שעומדים על כתפי הענקים" משמעותו גם הכרה בערך של החכמים הקדמונים, אך גם הבעת הביטחון בכך שמותר לנו לחלוק עליהם. הרי גם אם הם ענקים ממש, אנו הקטנים עומדים על כתפיהם – ולכן בפועל רואים רחוק יותר! הביטוי נפוץ בתרבות המערבית, אבל מה המשמעות שלו במסורת ההלכה?

נדון בשאלה: כשיש מחלוקת בין החכמים של הדורות השונים, לפי איזו דעה יש לפסוק? לכאורה, יש הגיון לומר שצריך ללכת לפי החכם שחי מוקדם יותר, כי התורה ניתנה בסיני והחכם ההוא היה קרוב יותר להתגלות. אך בהלכה במקרים רבים נהוג כלל הפוך: הלכה כבאחרונים! (בארמית: הלכה כבתראי). איך אפשר להצדיק זאת? בזכות ההבנה שהפוסקים שחיו מאוחר יותר למדו את דברי הקדמונים לעומק, ואם בחרו לחלוק עליהם – עשו זאת מסיבות טובות.

וכאן הרבנים נעזרו בדימוי הננסים והענקים שהכירו מהתרבות שמסביבם. רבי ישעיה די טראני שחי באיטליה במאות ה 12-13 כתב כך: ”כך אנו ננסים רוכבים על צווארי ענקים מפני שראינו חכמתם”. גם רבנים נוספים השתמשו בדימוי על מנת להצדיק את דעותיהם.

המקור של הביטוי "תלוי על בלימה" הוא בספר איוב, שם איוב מתאר את גדולתו של בורא העולם (איוב כו ז): "נֹטֶה צָפוֹן עַל־תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל־בְּלִי־מָה". רש"י מפרש: "על בלימה" – אין כלום ביסוד כי הם עומדים באויר על חוזק זרועותיו של הקב"ה. הקדוש ברוך הוא בורא את העולם יש מאין, ולא נזקק ליסודות תומכים.

שמעתי פעם הלצה: מי שמכריע את המחלוקת לפי הדעה של רב שיש לו לבוש מהודר יותר – מקיים את הפסוק "תולה ארץ על גלימה".

בספר מלכים א' (יח יט), אליהו הנביא "זוכה" לכינוי הלא מחמיא הזה מפיו של אחאב המלך במפגש ביניהם: "וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב, אֶת-אֵלִיָּהוּ; וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו, הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל." על מה הם רבים, בעצם? אחאב עבד עבודה זרה, ועל כן (כמתואר בתחילת פרק יז) אליהו גוזר גזירת בצורת על הארץ. מניעת הגשמים גרמה לרעב בממלכה של אחאב, ולכן המלך כועס על הנביא כל כך.

כמובן שאליהו לא נשאר חייב, ועונה לאחאב: "וַיֹּאמֶר, לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-אַתָּה, וּבֵית אָבִיךָ–בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְו‍ֹת ה', וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים." לשיטת אליהו, אחאב אשם במשבר בגלל עבודת הבעל. מתי נפסקה הבצורת? זה קרה רק לאחר "מבחן האמונה" בו אליהו ניצח את נביאי הבעל בהר הכרמל, בהמשך הפרק.

"אנשים אחים אנחנו" – מי אמר למי? כמובן, אברהם אמר ללוט בסיפור המריבה שפרצה ביניהם: (בראשית יג, ח): "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". בהמשך אברהם מציע ללוט להיפרד ולחלוק את הארץ. אבל האם זאת הייתה קריאה אמתית לאחווה?

לא בטוח. בהתחשב ברקע של ספר בראשית, מסתבר שאברהם ניסה לומר: "אנשים אחים אנחנו" – המריבה בין האחים היא מסוכנת מאוד! תראה מה קרה לקין והבל שרבו: זה נגמר ברצח. לכן על מנת למנוע אסון – חייבים להיפרד. אין ברירה. האחווה לא עובדת במצבים כאלה.

נהוג להתשמש בביטוי "עם הספר" על מנת לציין את הקשר המיוחד של עם ישראל עם התנ"ך, או להצביע באופן כללי על החיבה של היהודים לספרים.

סביר שהביטוי קשור לאסלאם דווקא. באסלאם, "עמי הספר" הנו כינוי ליהודים ונוצרים ביחד. בגלל שלדתות האלה היה תפקיד בהעברת הנבואה, היחס של החוק האסלאמי אליהם שונה מהיחס לשאר הכופרים: "עמי הספר" רשאים להישאר תחת שלטון האסלאם במעמד של "בני חסות" ולא הייתה עליהם חובה להמיר את דתם.

הביטוי "עם הספר" לא מופיע במקורות הקדומים שלנו, לא בתנ"ך ולא בספרות חז"ל. ואולי יש לכך סיבה מפתיעה. אנו רגילים לחשוב שספר זה דבר חיובי. אך בל נשכח שמהרגע שהספר נחתם, הוא הופך לדבר מוגמר ואינו מתפתח עוד. מה שכתוב – כתוב. הנביאים היו חפצים בקשר הישיר בין ה' לעם ישראל, קשר מן הסוג שלא עובר דרך הטקסט המקובע של הספרים. "התורה שבעל פה" נכתבה (במשנה ובתלמוד) מתוך חשש שהמסורת תלך לאיבוד בגלל גזירות הגויים, ולא כאידאל. לכן הגיוני שהזיהוי של עם ישראל עם הספרים הוא מאוחר יחסית.

הביטוי "בטל בשישים" משמעותו "זניח". מקורו בדיני התערובות בהלכה, שם דנים בשאלה מה היחס בין שני חומרים שמעבר לו ניתן להתעלם מכך שיש בכלל תערובת (למשל, קצת ממאכל אחד התערבב במאכל אחר). התורה עצמה לא דנה בכך, אבל הדיון בתלמוד הבבלי (חולין צח ב) מביא את היחס של 1 : 60 כקובע.

הביטוי "בטל בשישים" לא מופיע ישירות בתלמוד, אך בפרשנות התלמוד כבר מופיע הדין של "בטל בשישים", ומכאן המושג עבר לעברית המודרנית.

הביטוי "אין נביא בעירו" – שמשמעותו שאין אדם זוכה להכרה דווקא במקום ממנו הוא בא – אינו מופיע במקורות ישראל, אלא לקוח מדברי "אותו האיש" בברית החדשה.

אבל זה לא כל הסיפור. כנראה שהביטוי ומשמעותו התאימו גם להלך המחשבה שלנו, כך שהיו רבנים
במהלך הדורות שהשתמשו בו בכתביהם, וחלק (למשל, החתם סופר) אפילו ייחסו אותו בטעות לחז"ל.

ביקשתי מהבינה המלאכותית להדגים את הפתגם בגרסה האנגלית: