הצירוף "פחד יצחק" מופיע פעמיים בספר בראשית. המקרה הראשון בדברי יעקב ללבן הארמי: (בראשית לא מב) "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ." השני מופיע בהמשך, שם יעקב נשבע לפני הפרידה מלבן (בראשית לא נג): "אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק".

מה פירוש הביטוי? דרך אחת להבין אותו: "פחד יצחק" מתייחס למי שיצחק פחד מפניו, כלומר ליראת ה'. סביר שיעקב העדיף לא להישבע מול לבן בשם ה', אלא לעשות זאת דרך אזכור אביו. פירוש אחר (משלים) הוא שהביטוי מתייחס למעשה עקידת יצחק. אמנם עיקר הדיון בעקידה הוא מסביב לניסיונו של אברהם אבינו, אך נזכור שלפי חלק מהפירושים יצחק לא היה ילד קטן כשנעקד על המזבח, ומעשה זה השאיר בו רושם גדול. מאמרו של יאיר ברקאי מביא עוד מדברי המפרשים.

ויש לפחות 2 ספרים חשובים שנושאים את השם הזה: האינציקלופדיה העברית מהמאה ה-18 של הרב יצחק למפרונטי, וסדרת ספרים במחשבת ישראל פרי עטו הרב יצחק הוטנר, בן המאה ה-20. שמתם לב מה היה שמם הפרטי של שני המחברים הללו?

"אֲפִילוּ בְּהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם נִמְצָא הַשֵׁם יִתְבָּרֵךְ" – מילות השיר נכתבו ע"י… רבי נחמן מברסלב. על מנת להבין את פשר המילים, נתחיל במאמר מהתורה: (דברים לא יח): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." הפסוק מתחבר לדרשה המפורסמת בתלמוד (חולין קלט ב) : "אסתר מן התורה מנין?" – כלומר, איפה בתורה נרמז הסיפור של מגילת אסתר? הפסוק שלנו רומז שבעתיד ה' ינהג מנהג "הסתר פנים", וזו בדיוק המציאות של מגילת אסתר שמתרחשת בחשכת הגלות, כשבאופן גלוי המלך אחשוורוש מנהל את העולם, ונוכחות ה' לא נראית לעין.

עמוק בתוך הגלות, וקצת לפני רבי נחמן: סבו, מייסד החסידות הבעל שם טוב, מסביר (וילך ד') שעצם ההסתרה איננה בהכרח דבר רע: אם אדם יודע שה' "מסתתר", "אז הוא נכנע מלפני השם יתברך ומבקש מלפניו"– גם אם אין נוכחות ישירה של ה', מתוך מודעות לקיומו של "משחק המחבואים" הזה יכול אדם לעשות תשובה. הבעיה היא עם ההסתרה הכפולה (הַסְתֵּר אַסְתִּיר) – "פירוש, ההסתרה עצמה אני אסתר, ולא יוודע שהוא הסתרה". הקושי בעולמנו הוא שאדם אפילו לא מודע לכך שה' "מסתתר "מתחבא", ולכן לא מוצא דרך אליו.

ואז בא רבי נחמן… בליקוטי מוהר"ן (תורה נו, ג) הוא חוזר על הרעיון של סבא שלו שההסתרה של ההסתרה מונעת מאדם למצוא את הדרך אל ה', אך ממשיך :"אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת, וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה בְּווַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך, כִּי בְּוַודַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּם יִתְבָּרַך". בגישה הכוללנית של רבי נחמן, לא תיתכן המחשבה שיש מקום בו ה' אינו נמצא כלל, אלא "יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן הִתְלַבְּשׁוּת הַתּוֹרָה אַך שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם וּבְצִמְצוּם גָּדוֹל בִּבְחִינַת הַסְתָּרוֹת." ה' נוכח בכל מקום, ולו בהעלם ובצמצום. על כך השיר.

לפי מילון אבניאון, משמעות הביטוי "מֵסִיחַ לְפִי תומּוֹ" היא "מספר דבר בלי להתכוון, מגלֶה סוד בהיסח-הדעת מתוך תמימות". המקור הוא בתלמוד הבבלי. אבל מה המשמעות שלו שם? הרעיון שהוא מבטא: ניתן במצבים מסוימים לקבל עדות של אדם שנאמרת באופן תמים, גם אם העדות אינה קבילה לפי הכללים המשפטיים הרשמיים.

ההלכה קובעת כללים נוקשים למתן עדות בבית דין: בדרך כלל צריך לפחות שני עדים, הם צריכים להיות "כשרים" ולא מעורבים, ונדרש לחקור אותם לפי הכללים. אך יש מצבים (לצערנו וזה קורה גם בימנו) שחשוב לקבוע עובדה מסוימת מבחינה משפטית – כגון קביעת מותו של אדם – ויש עדויות תומכות, אך הן לא עומדות בכל הכללים. כאן ניתן להקל, לפי הכלל של "מסיח לפי תומו": גם עדותו של עד אחד – ואפילו שלא נחשב "כשר" – מתקבלת, בתנאי שהעד אומר דברים בתמימות.

ההיגיון שבדבר: אם דבריו של עד נאמרו "דרך אגב" מתוך שטף דיבור טבעי, ולא במטרה להעיד ולקבוע תוצאה משפטית – לעד כזה לכאורה לא היה עניין לשקר, ויש סבירות גבוהה ביותר שהוא דובר אמת. זה בדיוק המעשה בתלמוד (יבמות קכב): קבוצה של יהודים נאלצה להשאיר חבר חולה במלון, וכשחזרו למלון – בעלת המלון סיפרה שחברם נפטר: "״זֶה מַקְלוֹ, וְזֶה תַּרְמִילוֹ, וְזֶה קֶבֶר שֶׁקְּבַרְתִּיו בּוֹ״". כיוון ש"וּמְסִיחָה לְפִי תּוּמָּה הָיְתָה", החברים קיבלו את העדות.

כך התחיל רבנו אשר בן יחיאל (רא"ש) פיסקה בה הסביר שמותר לחלוק על דברי הגאונים: "אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן…". [לא קוטלי קָנִים באגם הם]. כוונת המשפט היא שברבנים הם אנשים חכמים, ויש להם היתר בנסיבות מסוימות לחלוק על פסיקת הדורות הקודמים. אך מה מקור הביטוי "קוטלי קנים"?

הביטוי נמצא בשימוש כבר בתלמוד. כנראה שבתקופה ההיא קיצוץ הקנים הייתה עבודה פשוטה ונחותה, ומי שעסק בה שימש כדוגמא לאדם פשוט ושאינו משכיל. בסנהדרין לג א מסופר בדיון בין שני חכמים, רבינא ורב אשי (שהם היו מסדרי התלמוד הבבלי, לפי חלק המסורות). רבינא שואל: האם אתה אני גם נחשבים לחכמים שאסור לטעות בדבריהם? עונה לו רב אשי "אטו אנן קטלי קני באגמא אנן" [וכי אנו קוצצי קנים באגם אנחנו], כלומר, הלא גם אנחנו חכמים, וגם הכרעתנו בעלת משקל. (תרגום מפירוש לפי הרב שטיינזלץ)

אילו עוד דרכים יש לרבנים על מנת לבטא רעיון שמותר להם לחלוק על דברי הקדמונים? מה זה "ננסים עומדים על כתפי ענקים"? מוזמנים לקרוא.

המילה "תיקו" מקורה בתלמוד, שם היא מציינת מצב שבו אין הכרעה בין העמדות של חכמים. יש רק השערות על המקור המדויק של המילה, אך יש לה דרש יפה: "תיקו" זה ראשי התיבות של "תשבי יתרץ קושיות ובעיות". "תשבי" זה כינויו של אליהו הנביא. רגע, איך אליהו קשור ליישוב הקושיות בתלמוד?

ובכן, אליהו הנביא אכן מופיע במסורת בתור מי שבבואו אלינו יתיר את הספקות וייתן הסברים לקושיות. בנבואת מלאכי שמבשרת את בוא אליהו נאמר (מלאכי ג כג-כד): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם…" – בין דור האבות לדור הבנים תמיד יש מחלוקות! אז אליהו יבוא ויפתור אותן. וכך דעת רבי שמעון במשנה (עדויות ח ז): "להשוות המחלוקת." מכאן גם הביטוי "עד שיבוא אליהו" שמשמעותו "עד שהמחלוקת תתברר" (ויתכן וזה ייקח זמן).

הנה משנה (בבא מציעא ג ד) שעוסקת בדיני ממונות שמשתמשת בביטוי הזה. מעשה בשני אנשים שהפקידו כסף אצל מישהו, ועכשיו יש ריב על הסכום: "שנים שהפקידו אצל אחד, זה מָנֶה [סכום כסף] וזה מאתים [מָנֶה] , זה אומר "שלי מאתים" וזה אומר "שלי מאתים", נותן [מחזיק הפיקדון] לזה מָנֶה ולזה מָנֶה , והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי, אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו."

אמנם בתנ"ך יש דמות בשם תימן, ועל שמה נקראת גם ארץ, אך תימן זה גם דרום באופן כללי. כך ה' אומר לאיוב: (איוב לט כו) "הֲ‍מִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו לְתֵימָן". ובפירוש מצודת דוד על הפסוק: "… יעוף הנץ ויפרוש כנפיו לעוף לפאת הדרום כי שם יחם לו בזמן החורף".

איך המילה "תימן" קשורה לדרום? האדם בעולם העתיק פנה באופן טבעי לכיוון זריחת השמש – למזרח. לא במקרה מזרח נקרא גם "קדם", לשון הסתכלות קדימה. כשמביטים מזרחה, כיוון הדרום נמצא מצד ימין, ולכן תימן זה הכיוון שמצד ימין.

נקפוץ מערבה. הים התיכון נקרא "הים האחרון". בדברים לד ב כך מתואר המראה שראה משה רבנו מהר נבו: "וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן." ההסבר פשוט: "האחרון" לא מתייחס לזמן, אלא לכיוון: כשמביטים מזרחה, המערב נמצא בצד האחורי, ולכן הים התיכון הוא ה"אחרון" כשמסתכלים מארץ ישראל.

ומה אומר הביטוי "השכינה במערב", ואיך זה קשור להסתכלות מזרחה? על כך במאמר אחר. והאם הרעה באמת נפתחת מצפון?

אז מתברר שהביטוי סלע המחלוקת קשור במקורו לשאלה אקטואלית עד מאוד: האם על מנהיג להעדיף את טובת המדינה על פני טובת המפלגה או הסיעה? הסיפור מתואר בשמואל א בסוף פרק כג. שאול המלך רודף במדבר יהודה אחרי דוד ואנשיו. הצבא של שאול קרוב מאוד לתפוס את דוד. אך בדיוק אז (פסוק כז): "וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ.".

מה שאול אמור לעשות בתור מלך? האם להמשיך לרדוף אחרי דוד אויבו, או לנטוש את המרדף ולהתארגן עם צבאו למלחמה נגד האויב החיצוני (פלישתים)? הבחירה של שאול מופיעה בפסוק הבא (כח): "וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת". שאול מעדיף את טובת הגנת המדינה ועוזב את המרדף אחרי דוד! וזה קרה במקום שנקרא "סלע המחלוקת".

אפשר לתת פירוש ל"מחלוקת" בפשטות בתור סלע שחלק (הפריד) בין מחנה שאול למחנה דוד. אך רש"י בפירושו לפסוק מביא כיוון עמוק יותר :"שהיה לבו של שאול חלוק לשתי דעות אם לשוב להציל את ארצו מיד פלישתים או לרדוף ולתפוש את דוד". המחלוקת שמדובר בה הייתה למעשה בתוך ליבו של שאול: באיזו דרך לבחור.

אדם ששם משפחתו חכם קיבל כנראה את השם בגלל העיסוק של אבות אבותיו ברבנות. במדינות האסלאם המילה "חכם" הייתה תארו של הרב, וזאת (כפי שהוסבר בוויקיפדיה) בגלל שהמילה "אל-רבּ" היא אחד משמותיו של האל, ולכן לא השתמשו בתואר "רב". אז חכם הוא בן למשפחת הרבנים.

אז למעשה שם המשפחה רבינוביץ' אצל האשכנזים מקביל לחכם אצל יוצאי ארצות האסלאם. ואיך נקרא חזן אצל האשכנזים? תקראו כאן.

נאמר בתהלים (קכב ג): "יְרוּשָׁלַ͏ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". בתודעתנו אנו מיד מקשרים את הפסוק עם שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים ואיחוד העיר. אבל רגע, האם לכך התכוון משורר התהילים באומרו "שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו"? האם הוא גם התכוון לאיחוד העיר? לפי הפרשנים המסורתיים, התשובה כנראה שלילית.

למשל, רבי מנחם המאירי מציע פירוש על דרך הפשט: "שאין שם מקום פנוי, אלא הכל בנוי והכל מלא". ויש פירושים שמצביעים על ירושלים כעל מקום בו כולם מתקבצים ומתחברים. כמובן, ישנם גם פירושים יפים על דרך הדרש: רש"י מזהה ב"חיבור" את הקשר בין ירושלים לשִׁילֹה (מקום המשכן), בעוד שרבי יוחנן בתלמוד רואה בפסוק את קשר בין ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה. נשמע רחוק מהמשמעות של איחוד חלקי העיר.

ובכן, הרב אלחנן סמט במאמרו מצליח לראות את איחוד העיר ממש גם בטקסט המקורי. הכוונה היא לחיבור בין "עיר דוד" (הגבעה המזרחית) עם הגבעה המערבית (שכוללת את הר ציון ואת הרובע היהודי של היום). בהנחה שהחיבור בין שתי הגבעות התרחש כבר בתקופת כתיבת ספר תהילים, המזמור משבח את ירושלים מנקודת המבט של הצופה המתפלא מעיר גדולה שמאחדת את שני החלקים: המזרחי והמערבי. ממש כמו בימנו.

התמונה מתפרסמת לפי תנאי רישיון קריאייטיב קומונז ייחוס 2.5 כללי.
ייחוס: התמונה צולמה ונערכה על ידי עמי אביאל (רמת גן, 2010)

עם תהליך קיבוץ והגלויות והקמת מדינת ישראל בעקבותיו, עלו לא מעט הצעות לאיחוד נוסחי התפילה של העדות השונות. מעבר לבעיה הטכנית של "איך לקבוע את הנוסח המאוחד", נשאלת השאלה: האם הדבר ראוי? לכאורה, אחדות העם היא דבר טוב ורצוי, ומולה עומדת רק השמרנות של חשש של סטייה שמנהגי אבותיו של כל אחד. אך ניתן לראות את הדברים גם ממבט שונה.

בתקופת התנ"ך העם היה מחולק לשנים עשר שבטים, וכך היה ראוי. בשם האר"י הקדוש נאמר שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ותפילת כל שבט ושבט עולה דרך שער אחד המיוחד לו. ברוח זו כתב גם הרב קוק (אגרות הראיה, ב תקסו): "אין חילוקי ההוראות והמנהגים השונים פוגמים את האחווה, בזמן שכל אחד מכבד את המסורת של חברו, ועוד יש בחילופי הגוונים משום עושר רוח, המתקבץ בצורה הרמונית בכללות האומה." השוני בין הנוסחים איננו תקלה, אלא לכל שבט יש דרך משלו, והעושר של האומה בא לידי ביטוי דרך הריבוי, ולא באמצעות האחדה מלאכותית.

אם לא הנוסח עצמו, אז יש נושא בו העדות הצליחו להתקרב אחת לשנייה, וזה עניין הגיית העברית של מילות התפילה. במסורת התפילה ההגייה של המילים הייתה שונה מאוד בין אשכנזים, ספרדים ותימנים. אותן המילים נשמעו שונה לגמרי אצל העדות השונות. חידוש השפה העברית המדובר אימץ בגדול את ההגייה הספרדית, אך קהילות רבות המשיכו להתפלל במסורות ההגייה המקוריות. בימנו יותר ויותר מניינים מתפללים בהגייה של העברית המדוברת (בלי קשר לנוסח).