אמנם בתנ"ך יש דמות בשם תימן, ועל שמה נקראת גם ארץ, אך תימן זה גם דרום באופן כללי. כך ה' אומר לאיוב: (איוב לט כו) "הֲ‍מִבִּינָתְךָ יַאֲבֶר נֵץ יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו לְתֵימָן". ובפירוש מצודת דוד על הפסוק: "… יעוף הנץ ויפרוש כנפיו לעוף לפאת הדרום כי שם יחם לו בזמן החורף".

איך המילה "תימן" קשורה לדרום? האדם בעולם העתיק פנה באופן טבעי לכיוון זריחת השמש – למזרח. כשמסתכלים מזרחה, כיוון הדרום נמצא מצד ימין, ולכן תימן זה הכיוון שמצד ימין.

נקפוץ מערבה. הים התיכון נקרא "הים האחרון". בדברים לד ב כך מתואר המראה שראה משה רבנו מהר נבו: "וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן." ההסבר פשוט: "האחרון" לא מתייחס לזמן, אלא לכיוון: כשמביטים מזרחה, המערב נמצא בצד האחורי, ולכן הים התיכון הוא ה"אחרון" כשמסתכלים מארץ ישראל.

ומה אומר הביטוי "השכינה במערב", ואיך זה קשור להסתכלות מזרחה? על כך במאמר אחר.

אז מתברר שהביטוי סלע המחלוקת קשור במקורו לשאלה אקטואלית עד מאוד: האם על מנהיג להעדיף את טובת המדינה על פני טובת המפלגה או הסיעה? הסיפור מתואר בשמואל א בסוף פרק כג. שאול המלך רודף במדבר יהודה אחרי דוד ואנשיו. הצבא של שאול קרוב מאוד לתפוס את דוד. אך בדיוק אז (פסוק כז): "וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ.".

מה שאול אמור לעשות בתור מלך? האם להמשיך לרדוף אחרי דוד אויבו, או לנטוש את המרדף ולהתארגן עם צבאו למלחמה נגד האויב החיצוני (פלישתים)? הבחירה של שאול מופיעה בפסוק הבא (כח): "וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת". שאול מעדיף את טובת הגנת המדינה ועוזב את המרדף אחרי דוד! וזה קרה במקום שנקרא "סלע המחלוקת".

אפשר לתת פירוש ל"מחלוקת" בפשטות בתור סלע שחלק (הפריד) בין מחנה שאול למחנה דוד. אך רש"י בפירושו לפסוק מביא כיוון עמוק יותר :"שהיה לבו של שאול חלוק לשתי דעות אם לשוב להציל את ארצו מיד פלישתים או לרדוף ולתפוש את דוד". המחלוקת שמדובר בה הייתה למעשה בתוך ליבו של שאול: באיזו דרך לבחור.

אדם ששם משפחתו חכם קיבל כנראה את השם בגלל העיסוק של אבות אבותיו ברבנות. במדינות האסלאם המילה "חכם" הייתה תארו של הרב, וזאת (כפי שהוסבר בוויקיפדיה) בגלל שהמילה "אל-רבּ" היא אחד משמותיו של האל, ולכן לא השתמשו בתואר "רב". אז חכם הוא בן למשפחת הרבנים.

אז למעשה שם המשפחה רבינוביץ' אצל האשכנזים מקביל לחכם אצל יוצאי ארצות האסלאם. ואיך נקרא חזן אצל האשכנזים? תקראו כאן.

נאמר בתהלים (קכב ג): "יְרוּשָׁלַ͏ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". בתודעתנו אנו מיד מקשרים את הפסוק עם שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים ואיחוד העיר. אבל רגע, האם לכך התכוון משורר התהילים באומרו "שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו"? האם הוא גם התכוון לאיחוד העיר? לפי הפרשנים המסורתיים, התשובה כנראה שלילית.

למשל, רבי מנחם המאירי מציע פירוש על דרך הפשט: "שאין שם מקום פנוי, אלא הכל בנוי והכל מלא". ויש פירושים שמצביעים על ירושלים כעל מקום בו כולם מתקבצים ומתחברים. כמובן, ישנם גם פירושים יפים על דרך הדרש: רש"י מזהה ב"חיבור" את הקשר בין ירושלים לשִׁילֹה (מקום המשכן), בעוד שרבי יוחנן בתלמוד רואה בפסוק את קשר בין ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה. נשמע רחוק מהמשמעות של איחוד חלקי העיר.

ובכן, הרב אלחנן סמט במאמרו מצליח לראות את איחוד העיר ממש גם בטקסט המקורי. הכוונה היא לחיבור בין "עיר דוד" (הגבעה המזרחית) עם הגבעה המערבית (שכוללת את הר ציון ואת הרובע היהודי של היום). בהנחה שהחיבור בין שתי הגבעות התרחש כבר בתקופת כתיבת ספר תהילים, המזמור משבח את ירושלים מנקודת המבט של הצופה המתפלא מעיר גדולה שמאחדת את שני החלקים: המזרחי והמערבי. ממש כמו בימנו.

התמונה מתפרסמת לפי תנאי רישיון קריאייטיב קומונז ייחוס 2.5 כללי.
ייחוס: התמונה צולמה ונערכה על ידי עמי אביאל (רמת גן, 2010)

עם תהליך קיבוץ והגלויות והקמת מדינת ישראל בעקבותיו, עלו לא מעט הצעות לאיחוד נוסחי התפילה של העדות השונות. מעבר לבעיה הטכנית של "איך לקבוע את הנוסח המאוחד", נשאלת השאלה: האם הדבר ראוי? לכאורה, אחדות העם היא דבר טוב ורצוי, ומולה עומדת רק השמרנות של חשש של סטייה שמנהגי אבותיו של כל אחד. אך ניתן לראות את הדברים גם ממבט שונה.

בתקופת התנ"ך העם היה מחולק לשנים עשר שבטים, וכך היה ראוי. בשם האר"י הקדוש נאמר שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ותפילת כל שבט ושבט עולה דרך שער אחד המיוחד לו. ברוח זו כתב גם הרב קוק (אגרות הראיה, ב תקסו): "אין חילוקי ההוראות והמנהגים השונים פוגמים את האחווה, בזמן שכל אחד מכבד את המסורת של חברו, ועוד יש בחילופי הגוונים משום עושר רוח, המתקבץ בצורה הרמונית בכללות האומה." השוני בין הנוסחים איננו תקלה, אלא לכל שבט יש דרך משלו, והעושר של האומה בא לידי ביטוי דרך הריבוי, ולא באמצעות האחדה מלאכותית.

אם לא הנוסח עצמו, אז יש נושא בו העדות הצליחו להתקרב אחת לשנייה, וזה עניין הגיית העברית של מילות התפילה. במסורת התפילה ההגייה של המילים הייתה שונה מאוד בין אשכנזים, ספרדים ותימנים. אותן המילים נשמעו שונה לגמרי אצל העדות השונות. חידוש השפה העברית המדובר אימץ בגדול את ההגייה הספרדית, אך קהילות רבות המשיכו להתפלל במסורות ההגייה המקוריות. בימנו יותר ויותר מניינים מתפללים בהגייה של העברית המדוברת (בלי קשר לנוסח).

בספר איוב (לא ב) מופיע: "וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים". כך מפרש המלבי"ם את הפסוק: "'מה החלק' שנתן לי בעבור זה 'אלוה ממעל', הזה שכרי, ומה 'הנחלה שהנחיל לי שדי במרומים' במות בני וכריתת בני ביתי". איוב טוען שהוא צדיק ונהג כל חייו ביושר, ולכן הייסורים שבאים בחלקו אינם מוצדקים.

עם התפשטות תפיסות הקבלה והחסידות, הביטוי הפך תיאור הקשר בין נשמת האדם לבוראו. וכך כותב הרב שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד) ב"ספר התניא" (חלק א ב): "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". אבל איך להבין זאת? קשה לקבל את הגישה שנשמה היא "חלק" של הבורא במובן של "חתיכה" ממנו, הרי אחדות האל מחייבת שהוא לא יתחלק לחלקים.

הרב אורי שרקי מסביר שיש לפרש "חלק" מתוך הסתכלות על התקבולת בפסוק: "חלק" – "נחלה". הנשמה היא ה"נחלה" של הבורא בעולמנו, מתוך כל מה שנמצא בעולם – הנשמה היא החלק השייך והקשור ביותר לבורא. מוזמנים להאזין להסבר של הרב שרקי, זה מרתק (הוא מתייחס גם ל"ספר התניא" ולעוד מקורות).

שמתם לב שפסוקי התנ"ך מכילים הרבה ביטויים שבנויים על דמיון, ולעומת זאת יש בהם מעט מילים מופשטות? כמובן, בעברית של היום יש מילים וביטויים גם לדברים המופשטים. אך התנ"ך נוהג להציג את המורכבות דרך מילים מוכרות, או כלשון חז"ל: "דיברה התורה כלשון בני אדם". וכך הפסוק הראשון בתורה (בראשית א א) שמדבר על לא פחות מבריאת העולם: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". העולם מתואר כאן פשוט כשמיים וארץ… רגע, אבל המילה "עולם" היא גם מהתנ"ך? נכון, אבל לפי ההסבר של האקדמיה ללשון העברית, המשמעות שלה שם שונה: היא מתייחסת לזמן ולא למחרב. "מעולם" – מאז ומתמיד, "לעולם" – לנצח בזמן.

רק לאחר חתימת התנ"ך היהודים באו במגע עם תרבות יוון, הם נדרשו להתמודד עם השפה של הפילוסופיה. משם העברית התפתחה להכיל גם מילים וביטויים שמקבילים שאלה שבמדע והפילוסופיה של אומות העולם.

תורת הסוד היהודית ("הקבלה") – שבוודאי עוסקת הדברים מופשטים ומורכבים – הולכת בעקבות התנ"ך. רוב המושגים בהם משתמשים המקובלים הם מילים רגילות (בעברית או בארמית), כאשר הקבלה מייחסת להם משמעות מיוחדת בתוך מבנה העולמות שהיא מתארת. כך הקבלה מדברת על "אור", "כלים", "קליפות", "אדם קדמון", "ניצוצות", "קווים", "עיגולים", "יושר". כמובן, לא מדובר ב"האנשה" אלא בשיטת לימוד. וכך כותב הרב קוק ב"אורות הקודש: "יראה של שטות היא מה שמתייראים מהמשלים הגשמיים שברזי תורה. הלא יודעים אנו ברור, שכל אלה אינם פוגמים מאומה את היסוד המאיר של טהרת אמונת אל אחד, ב"ה, אלא הם מוסיפים בנו אור ובהירות להבנה, וכשרון הסתגלות לאורה האלוהית".

זה מופיע בספר איוב, בפרק ד', פסוקים י-יא (דברי אליפז): "שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ. לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ." אריה, שחל, כפיר, ליש, לביא – חמישה שמות של אריה. האם כל השמות הם של אותה החיה? לפי רש"י בפסוק הראשון ההבדל הוא בגודל: אריה – גדול, שחל -בינוני, כפיר – קטן (צעיר). לפי פירוש זה, ליש ולביא הם סוגים שונים של אריה.

האם יש לאריה עוד שמות בתנ"ך? יש אומרים ש"שחץ" (מוזכר גם באיוב) הוא גם אריה. וכך מובא בתלמוד (סנהדרין צה א) בשמו של רבי יוחנן: "ששה שמות יש לארי אלו הן: ארי כפיר לביא  ליש  שחל שחץ".

מהי דמות האריה בסיפור? נראה שכאן האריות מסמלים את הרשעים דווקא. אליפז רוצה לומר לאיוב שלמרות לעיתים נראה שהרשעים מצליחים, סופם להיענש ללכת לאבדון בוודאות. מוזמנים לקרוא במקור מתחילת פרק ד'.

לפי מסורת התפילה, היא מחולקת בין הקטעים שנאמרים ע"י כל ציבור המתפללים, לבין אלה שנאמרים ע"י אדם מסוים שמייצג את הקהל ("שליח ציבור"). היסטורית, בקהילות רבות היה נהוג תפקיד של חזן ,שגם התמצא בתפילה וגם היה בעל קול ערב. בישראל – כשרוב הקהל יודע עברית ובקיא במנהגי התפילה – נהוג שהתפקיד עובר בין המתפללים, ואז מעדיפים להשתמש בשם "שליח ציבור" ולא חזן. יש קהילות שנוהגות לשכור שירותים של חזנים מקצועיים לכבוד חגים ואירועים מיוחדים.

ואיך אומרים את שם המשפחה "חזן" אצל האשכנזים? "חזן" הוא "קנטור" (או "קנטורוביץ") – בדומה למילה הספרדית cantar (לשיר).

בקצרה: בזמנים קדומים אלה היו שני שלבים נפרדים בזמן, אך בימינו הם אוחדו כך שהאבחנה ביניהם פחות משמעותית.

בימי המשנה והתלמוד, לאחר שהזוג החליט להתחתן, היה נערך טקס קידושין (גם אירוסין, בלשון חז"ל) שהוא מעמד משפטי בו נקבעה ההתחייבות של הזוג לחתונה. אך לאחר הקידושין בני הזוג לא היו עוברים לגור יחד במשך חודשים רבים, עד טקס הנישואין. אפשר לקרוא כאן על המנהגים של התקופה ההיא.

עם הזמן ההפרדה בין השלבים גרמה לתקלות, וההלכה השתנתה: למעשה, נערך טקס חופה אחד שכלל קידושין ונישואין ביחד, משם הזוג עובר ישר לחיים המשותפים. במנהגי החופה של היום: טקס הטבעת שייך שלב הקידושין, ו"שבע הברכות" – לנישואין. אך הכול מתקיים ברצף.