הצירוף "פחד יצחק" מופיע פעמיים בספר בראשית. המקרה הראשון בדברי יעקב ללבן הארמי: (בראשית לא מב) "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ." השני מופיע בהמשך, שם יעקב נשבע לפני הפרידה מלבן (בראשית לא נג): "אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק".

מה פירוש הביטוי? דרך אחת להבין אותו: "פחד יצחק" מתייחס למי שיצחק פחד מפניו, כלומר ליראת ה'. סביר שיעקב העדיף לא להישבע מול לבן בשם ה', אלא לעשות זאת דרך אזכור אביו. פירוש אחר (משלים) הוא שהביטוי מתייחס למעשה עקידת יצחק. אמנם עיקר הדיון בעקידה הוא מסביב לניסיונו של אברהם אבינו, אך נזכור שלפי חלק מהפירושים יצחק לא היה ילד קטן כשנעקד על המזבח, ומעשה זה השאיר בו רושם גדול. מאמרו של יאיר ברקאי מביא עוד מדברי המפרשים.

ויש לפחות 2 ספרים חשובים שנושאים את השם הזה: האינציקלופדיה העברית מהמאה ה-18 של הרב יצחק למפרונטי, וסדרת ספרים במחשבת ישראל פרי עטו הרב יצחק הוטנר, בן המאה ה-20. שמתם לב מה היה שמם הפרטי של שני המחברים הללו?

הבכי של רחל אמנו מוזכר בנבואת ירמיהו (לא יד): "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ." בניגוד לשאר האבות והאימהות, רחל איננה קבורה במערת המכפלה, אלא (בראשית לה) היא קבורה… בדרך. כך מתאר זאת יעקב אבינו (בראשית מח ז): "… מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ …" רש"י בפירושו על הפסוק הזה: "דע לך שעל פי הדבור 'קברתיה שם', שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן [מצביא בצבא בבל] והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים" (ואז מצטט את הפסוק מירמיהו). מכאן שרחל נמצאת על הדרך, ומשם ומבקשת רחמים על בני ישראל שנמצאים בגלות.

אבל בהמשך דברי ירמיהו יש גם תקווה, ולא רק עצב ובכי: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם." (ירמיהו לא טו-טז). נבואת ירמיהו "ושבו בנים לגבולם" מתגשמת בימינו. מסקרן שמקס נורדאו, אחד ממייסדי התנועה הציונית, ציטט "ושבו בנים לגבולם" בנאומו בקונגרס הציוני הראשון, בהשפעת מעשה בכיה של רחל. הסיפור המלא על מקס נורדאו נמצא במאמר באתר של סיון רהב-מאיר.

התורה לא מספרת הרבה על חייו הבוגרים של ישמעאל בן אברהם. במקורות רבים אצל חז"ל ישמעאל מתואר בתור רשע, אך חשוב לזכור שזה לא הכול. על קבורת אברהם אבינו נאמר: "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו…" (בראשית כה ט). על כל מפרש רש"י: "מִכַּאן שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל תְּשׁוּבָה, וְהוֹלִיךְ אֶת יִצְחָק לְפָנָיו". מזה שהפסוק מקדים את יצחק לישמעאל, לומדים שישמעאל נתן ליצחק הצעיר ממנו ללכת לפניו בלוויה, ומכאן שוודאי עשה תשובה. רש"י כדרכו מסתמך על התלמוד: במקרה שלנו, על דברי רבי יוחנן בבבא בתרא טז ב.

אבל כדאי גם לשים לב לפרט חשוב: אין בתורה אף שיחה בין יצחק לישמעאל! בני אברהם לא מדברים ביניהם. זה בולט במיוחד בהשוואה לבניו של יצחק: יעקב ועֵשָׂו. בין יעקב ועשיו יש יריבות מרה, אך יש ביניהם גם שיח ותקשורת, הם רבים אך גם משלימים. לעומתם, יצחק וישמעאל לא מחליפים מילה. בהשלכה לימנו, ניתן לראות את צאצאי ישמעאל בתור עולם הערבי-מוסלמי, ובעוד צאצאי עשנו לפי המסורת הם בני התרבות המערבית (שיונקת מרומי העתיקה). אפשר להבין מהתורה עם מי קל לנו יותר לנהל שיח.

רוצים להעמיק בהבנת זהות ישמעאל והאסלאם לפי היהדות? מוזמנים לצפות בסרטון של הרב ספי גלדצהלר לפי משנת הרב אשכנזי (מניטו).

לפי המסורת, כל אחד מאבות האומה מייצג מידה אחרת: אברהם – חסד, יצחק – דין, יעקב – רחמים. לכן מוזר לקרוא בתלמוד (שבת פט ב) דברי אגדה בהן יצחק הוא אב האומה שמלמד זכות על ישראל. הנה הסיפור. ה' פונה לאברהם אבינו: "בניך חטאו לי" – לאברהם אין תשובה טובה. ה' מדלג על יצחק, ופונה ליעקב אבינו: "בניך חטאו" – גם יעקב לא מצליח ללמד זכות. ה' אומר (כאילו באכזבה): "לא בזקנים טעם, ולא בצעירים עצה" – ואז פונה ליצחק אבינו: "בניך חטאו לי". וכאן צפויה לנו הפתעה: יצחיק – שהוא מחזיק במידת הדין – הופך לעורך דין מוצלח (לקחתי את הדימוי משיעורו של הרב שלמן ברוך מלמד בנושא), ונותן נאום הגנה מבריק עבור עם ישראל.

מה אומר יצחק? בתחילה, הוא מזכיר לה' שהעם קיבל על עצמו את התורה ב"נעשה ונשמע", ולכן הם בניו של ה' ולא רק בניו של יצחק. ואז יצחק ממשיך לנתח את החטא. אדם ממוצע חי 70 שנה, אבל אם מורידים מזה את שנות הילדות (שאין על זה עונש), זמן של שינה, של אכילה, תפילה ובית הכיסא – האדם למעשה אחראי רק על 12.5 שנים של פעילות. ואז שואל יצחק את ה': ועל מספר השנים המועט הזה לא יכול אתה לסלוח להם?

המהר"ל מפראג מביא את האגדה הזאת ב"נצח ישראל" ( פרק יג) ושואל: "ויש לתמוה על המאמר הזה, כי למה לא היה אברהם ויעקב מלמדים זכות על ישראל, והיה מלמד זכות יצחק". איך הדיין הופך פתאום לסנגור? אביא כאן בקצרה משיעורו בנושא של הרב אורי שרקי : "המהר"ל מסביר שביצחק אבינו בא לידי ביטוי עומק הדין, ולא רק מידת הדין הרגילה… כאשר בוחנים את המציאות בעומק הדין, אזי לוקחים בחשבון את כל הגורמים הקשורים לחטא, ואז רואים שהחטא כלל אינו חטא, ויוצאים זכאים על פי עומק הדין." דווקא יצחק, שהוא מחובר למידת הדין ומסוגל להעמיק בחטא – מצליח מתוך כך לבוא עם טיעוני סנגוריה מוצלחים. וברגע שיצחק אומר את דבריו, הם מתקבלים כי ברור מתוך מידותיו שהוא מייצג את האמת.

כך מסופר בתורה (דברים ל"ד) על מות משה: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ… . וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה." לפיכך ברור שמשה רבנו הלך לעולמו בארץ מואב מול יריחו, ואנו לא יודעים את המקום המדויק בו נקבר.

ואף על פי כן, יש לנו מספר מקורות שממקמים את הקבר של משה… במערכת המכפלה בחברון, הידועה כקבר האבות והאימהות. יש גם ניסיון להתמודד עם הריחוק הגיאוגרפי: המדרש (ספרי דברים שנ"ז) אומר: "מחילה הייתה יוצאה מקבורתו של משה לקבורתם של אבות". אז אולי עצמות משה הגיעו לחברון דרך המחילה הזאת? איך להבין את הדברים?

שאלת המפתח כאן היא באיה מישור עוסקים דברי חכמים: האם הם מתארים את המציאות הממשית הפיזיקלית, או את המציאות המוסרית? אם נפרש את דבריהם בתור רעיונות מוסריים ולא כתיאור עובדתי, אז הכול נעשה ברור. האמירה שמשה קבור במערת המכפלה מבטאת את הרעיון שמשה רבנו הוא ההמשך הישיר של אבות האומה (אברהם, יצחק ויעקב). שימו לב שגם הפסוקים מספר דברים שהבאנו לעיל מדגישים שמשה הביא את העם עד לכניסה לארץ שהובטחה לאבות! הקשר הרוחני הזה הוא הוא ה"מחילה" שמחברת את קבר משה עם מערת המכפלה בחברון.

כאן ניסינו להסביר למה משה לא נכנס לארץ.

לפני ברית המילה, ה' פונה אל אברהם אבינו ומודיע (בראשית יז ה) לו על שינוי שמו מאברם לאברהם. חז"ל בתלמוד (ברכות יג א) מתוך ניתוח הפסוק הזה גוזרים איסור לקרוא לאברהם בשמו הקודם: "תני  [אמר] בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם עובר ב[מצוות] עשה שנאמר והיה שמך אברהם, רבי אליעזר אומר: עובר ב[מצוות] לאו שנאמר (בראשית יז, ה) ולא יקרא עוד את שמך אברם". היו רבנים שאף קבעו את האיסור כהלכה למעשה! מה הסיבה הפנימית לאיסור?

אברהם אבינו ושרה אשתו עברו שינוי זהות – מזהות פרטית-משפחתית-שבטית לזהות אוניברסלית. כדברי התלמוד (ברכות יג א): "אברם הוא אברהם: בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה: בתחילה נעשית שרי לאומתה ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו". מי שמשתמש בשמו הקודם של אברהם, מתייחס אליו כאל מי ששייך לזהות הקודמת ה"לא רלוונטית". חז"ל אף תוהים מדוע אין איסור דומה לקרוא לשרה בשמה הקודם. התירוץ כאן הוא טכני בעיקרו: שינוי שמה מופיע בפסוק (בבראשית יז טו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ". בגלל שה' פונה ישירות אל אברהם, רק לאברהם אסור לקרוא לאשתו בשמה הקודם.

ומה עם יעקב אבינו? המלאך אומר ליעקב (בראשית לב כט) "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל." – לכאורה, השם מוחלף. אבל חז"ל בתלמוד שמים לב שה' עצמו משתמש בהמשך בשם "יעקב"! ההסבר לכך הוא שאצל יעקב אין צורך בהחלפת הזהות. זהות "ישראל" מתווספת לזהות "יעקב" – ולא מבטלת אותה, ולכן שני השמות מותרים (יש לו עוד שם: "ישורון"). ניתן אכן לומר שליעקב יש זהות מורכבת. אבל זה מה שאפשר לו בסופו של דבר להקים את האומה.

הביטוי "לעשות נפשות" פירושו לגייס במרץ אנשים למען קידום של רעיון חשוב. הוא מופיע בתנ"ך בפסוק (בראשית יב ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן." – מה המשמעות של "לעשות נפשות" כאן?

רש"י בפירושו לפסוק מביא גם את הפשט ("עבדים ושפחות שקנו להם… – לשון 'קונה וכונס'") – כלומר, אברהם יצא עם עבדיו שרכש בחרן. אבל רש"י מתחיל דווקא מההסבר המדרשי: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים , ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". אמנם טקסט התורה לא מספר לנו זאת, אך לפי המדרשים (עיין כאן במאמר של הרב יוסף כרמל), אברהם ושרה עסקו בהפצת אמונת הייחוד כבר בחרן, והיו להם תלמידים שלמדו מהם את אמונת ה'. במובן הזה, אברהם ושרה "עשו נפשות" לרעיון אמונת הייחוד. בהשאלה ניתן לומר שנפש התלמידים האלה "נעשתה מחדש" ע"י אברהם ושרה.

כמובן, יצחק אבינו. אברהם אבינו הגיע לארץ ישראל מחו"ל (המצווה ב"לך לך") וגם ירד למצרים בשנות הרעב. גם יעקב אבינו בילה שנים ארוכות בבית לבן הארמי, ובסוף חייו ירד יחד עם בניו למצרים ושם נפטר. רק יצחק אבינו – שלפי המסורת מייצג את מידת הגבורה דווקא – לא עוזב את גבולות ארץ ישראל.

אמנם גם יצחק תכנן לרדת למצרים בזמן הרעב, והגיע עד ארץ גרר (יתכן ומדובר באזור נחל גרר בחבל הבשור) – עדיין בגבולות ארץ ישראל. שם ה' אומר ליצחק במפורש לא לרדת למצרים ומבטיח לו ברכה. יצחק נשאר בגרר, ובהמשך מצליח לשרוד את שנות הרעב בארץ ישראל. אנו גם רואים את הקשר החזק של יצחק לאדמה: יצחק הוא היחידי שאנו יודעים שממש עסק בזריעה, ולא רק בגידול בהמה כשאר האבות: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. (בראשית כו יב). אגב, הפסוק הוא המקור לשם השכונה הירושלמית "מאה שערים".

בהקבלה לימנו אנו. אברהם מייצג את דור ההורים – אנשים שהחליטו מסיבות ציוניות (או גם פרקטיות?) לעלות לארץ, והביאו או בנו כאן את משפחותיהם. הדור השני (שאני באופן אישי שייך אליו) ככלל זוכר את סיפורי ההורים, מושרש בארץ כמו יצחק. מתעקש להתקיים בה. אבל מה יקרה לדור הבא, רחוק יותר מנקודת ההתחלה? הסיפור של יעקב ובניו (שירדו מצרימה) מלמד שהמשך הנוכחות בארץ לא מובן מאליו: אמנם לאברהם נאמר בנבואה שבניו יעברו שעבוד, אך יתכן ויכול להיות גם פתרון טוב יותר. איך מעבירים את מידת הגבורה של יצחק לדור הבא?

חשוב לדעת שיש שוני מהותי בין הנצרות לאסלאם בנושא.

ספרי התנ"ך שלנו כלולים בכתבי הקודש של הנוצרים, וזאת ללא שינויים משמעותיים בטקסט. ההבדל הגדול הוא כמובן בפרשנות שהנוצרים נותנים לפסוקים. נציין שמושג הנוצרי "הברית הישנה" בד"כ כולל בתוכו גם את התנ"ך שלנו, אך גם את הספרים החיצוניים שאינם חלק מהתנ"ך לפי המסורת.

אסלאם אמנם מכיר באברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, דוד (וגם ישו) בתור נביאים, אך לתפיסתו, היהודים והנוצרים זייפו את כתבי הקודש, ולכן הגרסה הנאמנה של המאורעות נמצאת בקוראן בלבד. לכן המוסלמים לא מקבלים את ספרי התנ"ך כפי שהם.

מעניין להשוות את סיפור העקדה בין התורה לבין הקוראן. התורה אומרת במפורש שיצחק הוא הבן הנעקד. סיפור העקדה הכתוב לא מזכיר את ישמעאל, אך יש ליהודים מסורת בעל פה שישמעאל היה אחד הנערים שליוו את אברהם ואת יצחק בדרכם. לעומת זאת, הקוראן לא אומר במפורש מי היה הבן הנעקד של אברהם. רוב חכמי האסלאם סברו שזה היה ישמעאל, אך חלקם סברו שזה היה יצחק דווקא.