בראיה ההיסטורית, מה גורם ליהודים לעשות תשובה ולהתאחד? לצערנו, הרבה פעמים זה קורה בגלל שונאי ישראל. או כמו שאמר התלמוד במסכת מגילה: "אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב".

הדברים כמובן מכוונים למסופר במגילת אסתר, שם המן הרשע מצליח לקבל את אישור המלך אחשוורוש להשמדת היהודים: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (אסתר ג י). אסתר ומרדכי מצליחים להפוך את הגזירה. אך לפי המסורת, היהודים לא רק מתאחדים נגד שונאיהם (כמתואר במגילה) אלא גם עושים תשובה ומקבלים את התורה!

התלמוד במסכת שבת דורש: "אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה [את התורה] בימי אחשורוש. דכתיב "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". כלומר" הפסוק שמתחיל ב"קיימו וקיבלו" מתפרש כקבלת התורה מחדש, לא פחות. רק חבל שהיינו צריכים בשביל זה את המן. האתגר של דורנו: איך מגיעים לאחדות ואמונה אמתיים ללא ה"סיוע" מאנטישמים?

דוד בן גוריון אמר פעם בנאום בו הוא מחה נגד החלטות אנטי ישראליות: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" לכאורה, יש לגישה שלו מקור בתורה, שהרי בלעם (הגוי!) אומר עלינו: (במדבר כג ט): "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

רק שלא בטוח ש"לא יתחשב" היא לשון של התחשבות. אמנם זו משמעות הביטוי בעברית המודרנית, אבל יותר סביר שבשפה של התנ"ך "לא יתחשב" פירושו "לא בא בחשבון אחד" או "לא נספר ביחד". כלומר, עם ישראל עומד בנפרד משאר העמים, ולא נמנה כאחד מהם. לפי פירוש זה אין כאן טענה שאסור לנו להתחשב בשיקולים שקשורים לאומות העולם.

אולי ראוי להביא כאן את הדימוי של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים".

הידעתם? יש מנהג לומר תפילה "מה טובו" בכניסה לבית הכנסת, המתחילה בפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – שלקוח גם מדברי בלעם בתורה (במדבר כד ה).

מצוות זכירת מעשה עמלק (כמו גם המצווה של מחיית זכר עמלק, שלא נהוגה למעשה בזמן הזה) מתבססת על הפסוקים מהתורה: (דברים כ"ה, י"ז – י"ט): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".

נשאלת השאלה: למה הפסוקים מתחילים ב"זכור" מסיימים ב"לא תשכח" – הרי הדברים חוזרים את עצמם? הרמב"ם ב"משנה תורה" מפרש ש"זכור" – זה בפה, בעוד ש"לא תשכח" – זה בלב. אבל שמעתי פירוש אחר: המוח שלנו רוצה לשכוח את הזוועה של ניסיון רצח עם. ולכן מי שמתחיל לקרוא את הפסוקים מ"זכור" ומגיע לסוף – כבר החל קצת בתהליך השכחה, ולכן נדרש שיופיע שם "לא תשכח" בתור תזכורת.

הביטוי "אין נביא בעירו" – שמשמעותו שאין אדם זוכה להכרה דווקא במקום ממנו הוא בא – אינו מופיע במקורות ישראל, אלא לקוח מדברי "אותו האיש" בברית החדשה.

אבל זה לא כל הסיפור. כנראה שהביטוי ומשמעותו התאימו גם להלך המחשבה שלנו, כך שהיו רבנים
במהלך הדורות שהשתמשו בו בכתביהם, וחלק (למשל, החתם סופר) אפילו ייחסו אותו בטעות לחז"ל.

אגב, גם הביטוי "קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי" איננו עברי במקור. מדובר בביטוי לטיני שתורגם לעברית ואומץ ע"י היהודים.



לא, זה לא יתכן. רבי שלמה יצחקי (רש"י) חי בצרפת במאה ה 11, והוא אפילו לא הכיר את צורת הכתיב שאחר כך קיבל את השם כתב רש"י. אבל יש קשר לרש"י, בכל זאת.

הפירוש המפורסם של רש"י לתורה הודפס לראשונה במאה ה 15 באותיות עבריות בסגנון מיוחד (כתב מרובע) שהיה מקובל אצל הספרדים. מאז קיימת מסורת להדפיס את הפירושים לתנ"ך ולתלמוד בכתב המיוחד הזה, בעוד שהטקסט העיקרי מופיע בכתב העברי ה"רגיל".

וכך נראה כתב רש"י: (תמונה מוויקיפדיה):

התשובה: תלוי איך מפרשים את הטקסט. במגילה מופיע הביטוי "צור ישראל" במשפט: מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים בַּחֲתִימַת יָדֵנוּ לְעֵדוּת עַל הַכְרָזָה זוֹ… ניתן להבין את "צור ישראל" כאזכור שם ה' (ויש לכך מקורות), אך גם במובן הפשוט של חוזק ועוצמה.

זה לא נכתב במקרה: הנוסח הזה הוא תוצאה של מחלוקת ופשרה. מגילת העצמאות עברה הרבה טיוטות. הויכוח נמשך עד לגרסה האחרונה: נציגים דתיים רצו ששם אלוקי ישראל יופיע במפורש במגילה, בעוד שנציגים חילונים התנגדו לכל סממן דתי בטקסט. דוד בן גוריון הכריע לכתוב "צור ישראל" כנוסח פשרה, על מנת שכל צד יוכל לפרש את הביטוי כדרכו.

מאמר זה של הרב חנן פורת ז"ל מנתח אתך המושג "צור ישראל" (גם בהקשר של מגילת העצמאות).

ישעיהו הנביא נותן תשובה חד משמעית לשאלה הזאת (ישעיהו מה, ז'): "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". הי הוא גם "בורא רע". בעצם, קשה היה לצפות ממונותאיסט אמתי לתשובה אחרת. הרי אם ה' אינו מקור הרע, העולם הופך לדואליסטי ומאבד את התפיסה האחדותית.

אבל לשם מה הרע קיים? הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטו) מסביר בספרו דרך ה' (פרק ב'), שמטרת הבריאה היא שהאדם יזכה לשלימות ע"י העבודה העצמית ולא בדרך מקרה – כלשונו שם: "מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה". הבחירה בטוב – על מנת שיהיה לה ערך – לא אמורה להיות הכרח. לכן חיוני שיהיו בעולם טוב וגם רע, ושתהיה לנו יכולת לבחור ביניהם: "ועל כן גזר וסידר שיבראו עניני שלימות ועניני חסרון, ותיברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה".

כלומר, קיום הרע הוא הכרחי כדי שנוכל לבחור בטוב באופן מודע. או כמו שאומרת הבדיחה: צריך שיהיו רשעים בעולם, אבל אין חובה להתנדב.

מדובר בשאלה עתיקה: האם צריך לפעול להשמדת הרשעים, או לתיקונם?

מעשה שמסופר בתלמוד (ברכות י"א א'): בשכונה של רבי מאיר היו בריונים (פושעים) שהציקו מאוד, ורבי מאיר התפלל שימותו. ברוריה אשתו (שהייתה חכמה בזכות עצמה) אמרה לו שהוא טועה: צריך להתפלל שהרשעים יחזרו בתשובה! היא דרשה את הפסוק בתהילים: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם". לפי הפירוש של ברוריה: יתמו חטאים – לא חוטאים. אם הפושעים יפסיקו לחטוא ויחזרו בתשובה, אז לא יהיו רשעים ("ורשעים עוד אינם").

האם ברוריה צדקה? לפחות לפי מסורת הניקוד, הפירוש של ברוריה אינו הפשט של הפסוק. המילה חַטָּאִים מופיעה עם דגש באות ט', מה שמצביע על כך שמדובר באנשים חוטאים ש"יתמו", וההמשך "ורשעים עוד אינם" – חוזר על הרעיון. אבל לפי המסופר בתלמוד, השיטה של ברוריה עבדה: רבי מאיר קיבל את דעת אשתו, ביקש רחמים על הפושעים בתפילתו – והם אכן עשו תשובה ועזבו אץ דרך הרשע.

כנראה שיש רשעים שניתן לתקנם ויש כאלה שלא.

הביטוי "משיח בן דוד" שגור בפינו, אך מיהו משיח בן יוסף? משיח בן יוסף מוזכר כבר בתלמוד. קיימת מסורת לפיה יהיו שני שלבים בתהליך המשיחי. משיח בן יוסף יוביל את השלב הראשון, שבמרכזו נמצאות הפעולות המעשיות (מדיניות וכלכליות) של הגאולה. יש דעה שמשיח בן יוסף ייהרג, אך זה לא הכרחי, והגאון מווילנה חיבר תפילה מיוחדת על הצלתו מהגזירה. בשלב השני, ההובלה תעבור למשיח בן דוד, שישלים את תהליך הגאולה מבחינה רוחנית.

למה "בן יוסף" דווקא? מתוך שבטי ישראל, יוסף ויהודה נחשבים למייצגים של שתי גישות שונות (ואף יריבות): יוסף הצדיק הוא איש מעשי שמשתלב באנושות בכללותה (והופך בדרך למשנה למלך מצרים), בעוד שיהודה מייצג גישה יותר יהודית-מתבדלת ויותר דתית-רוחנית. לכן צאצא של יוסף דווקא מופקד על השלב החומרי, בעוד שצאצא של דוד המלך (שהוא משבט יהודה) אחראי על הצד הרוחני.

איך זה קשור לציונות? ביולי 1904 נפטר בנימין זאב הרצל. הרב קוק, שהיה אז "עולה חדש" (חודשיים בארץ), נשא נאום הספד להרצל, המכונה "המספד בירושלים". הרב קוק אמר שם: "והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו", וכך קשר באופן ישיר בין התהליך המשיחי לתנועה הציונית שהרצל הנהיג עד לפטירתו.

בפשטות, אליהו הנביא נוכח בטקס ברית המילה כי הוא מלאך הברית. הביטוי "מלאך הברית" מופיע בתנ"ך בספר מלאכי, ורבים מזהים את המלאך עם דמותו של אליהו. הרי אליהו הנביא אומר על עצמו (מלכים א יט י): "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כלומר, הוא קנאי לברית בין ה' לעם.

לפי המדרש, אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך". אתן לזה פירוש חיובי: הנשמה של אליהו, הנביא הקנאי – שהרג את נביאי הבעל וגזר על הבצורת – זוכה לראות את עם ישראל מקיים בשמחה את מצוות הברית. מכאן המנהג של כיסא אליהו בטקס הברית, שנקבע גם להלכה.

כך נראה "כיסא אליהו" תוצרת הבינה המלאכותית: