בימינו קיימת תפיסה – במיוחד אצל משכילים דתיים – שהדת והמדע הם עולמות נפרדים. או כפי שניסח זאת הרב קוק בכבודו ובעצמו (שמונה קבצים, ב ק"א): "אם יתפאר המדע החדש שהשתחרר מהתיאולוגיה, צריך הוא לדעת, שלעומת זה נשתחררה התיאולוגיה מהמדע, שאסרה בכבלים אנושיים". בפשטות, הרב קוק לא שולל את המדע, אך מבחינתו הכיוון של המדע להתקדם בלי לעסוק בענייני הדת הוא דבר חיובי.

על איזו "השתחררות" מדבר הרב קוק? בעולם העתיק לא הייתה הפרדה בין תחומי הידע, והמלומדים הגדולים עסקו בפילוסופיה, דת, מדעי החברה והטבע במקביל. זה נמשך גם בימי הביניים. אפילו אייזיק ניוטון (שחי במאות ה 17-18) המפורסם בתרומתו לפיזיקה – עסק גם בתיאולוגיה, מתימטיקה, אלכימיה ועוד. אך עם הזמן המדע השתנה: הוא התרכז בדברים שניתן למדוד ולהוכיח. כך הוא התקדם הרבה יותר מהר והגיע להישגים מרשימים. אך היה לכך גם מחיר. המדע נטש את העיסוק בתיאולוגיה ואמונה. נוצרו בו התמחויות רבות, ומדען בודד ככלל היה מסוגל לעסוק רק בתחום מסוים, ללא יכולת לקשור את הידע שלו לעולמות אחרים.

את הקו הזה ניתן לראות גם במחשבה היהודית. רב סעדיה גאון (שחי במאות ה 9-10) טען ב"ספר האמונות והדעות" שבאופן עקרוני ניתן להגיע למסקנות האמוניות הנכונות בכוח השכל. אמנם יש יתרון להתגלות הנבואית ולמסורת הדתית, כי הדרך השכלית הנה ארוכה ולא נגישה לכל אחד – אך באופן עקרוני השכל מסוגל להוכיח אמיתות. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (המאה ה-12) הלך בעקבות המדע העתיק של אריסטו. רמב"ם טען שם שניתן להוכיח באופן לוגי את קיום האל. אך הוא שם סייג: לשיטתו, אין דרך להכריע האם העולם נברא יש מאין, או שהוא קדמון (כלומר, היה תמיד): כאן אנו מגיעים לאמת רק לפי מסורת הנבואה שבידינו.

עד שמגיעים לרב קוק… אגב, לפי המאמר של הרב אורי שרקי בנושא, העמדה של הרב קוק מורכבת. מוזמנים לקרוא. יש העוסקים ברצינות בקשר בין אמונה למדע גם בימינו. הרב ד"ר מיכאל אברהם פועל רבות בתחום וכותב ספרים ומאמרים, מוזמנים לעיין בבלוג שלו.

מה בין ברייתא לתוספתא? בשני המקרים, מדובר באמירות החכמים מתקופת התנאים (חכמי המשנה). רבי יהודה הנשיא – שערך את המשנה לפי המסורת – לא כלל בה את כל החומר שהיה לפניו מפי חכמי הדור. למרות שנאמרו ע"י אותם החכמים כמו המשנה, קטעים רבים נשארו מחוץ לטקסט המשנה הרשמי. אך יש הבדל חשוב בין המושגים.

"תוספתא" היא ממש ספר שניתן לקרוא אותו. בדיוק כמו המשנה, תוספתא מחולקת לשישה סדרים, והסדרים מתחלקים למסכתות. חלק מן התוספתא מרחיב או מבאר את המשנה, וחלקה מביא מסורות מקבילות או שונות. יש ברשותנו מספר כתבי יד (עוד מלפני המצאת הדפוס), אך הם נכתבו מאות שנים לאחר יצירת הטקסט. לכן יש הבדלי גרסאות, והמלומדים עוסקים בחקר הנוסח המדויק ביותר. אך לכל הדעות מדובר בחיבור שלם, בסגנון דומה למשנה.

לעומת זאת, "ברייתא" זה כל דברי התנאים שלא נכנס לסידור המשנה. לעיתים, כשאומרים "ברייתא”, הכוונה היא למסורת תנאית שמובאת בתלמודים (הבבלי והירושלמי) ואינה מן המשנה. חכמי התלמוד התייחסו בכבוד רב לאמירות אלה, וראו בהם דברי תנאים לכל דבר ועניין. אך כאן אנו עוסקים באוסף של קטעים שאינם מסודרים למבנה של ספר. במובן הרחב, ברייתות נמצאות לא רק בתלמוד אלא גם בתוספתא שהזכרנו , וכן במדרשים. מקור המילה "ברייתא” הוא בארמית: "בר" הוא "חוץ", והכוונה לדברים שנשארו מחוץ למשנה.

קשה למצוא חג יהודי-לאומי יותר מחנוכה: אנו מציינים את הניצחון המכבים על יוונים, חזרה לעצמאות מדינית ואת הניסים שנעשו לאבותינו בתהליך. האם ניתן לראות בחנוכה גם קשר למועדים של אומות העולם? מתברר שיש רמז לדבר, והוא נצמא במדרש יפהפה על אדם הראשון שמופיע בתלמוד (עבודה זרה, ח א).

לפי המדרש, אחרי שגורש מגן עדן (שזה כנראה קרה בעונת הסתיו), ראה אדם הראשון שהימים הולכים מתקצרים. הוא לא הכיר את תופעת הטבע הזאת, ולכן פחד שבגלל חטאו העולם חוזר לתוהו ובוהו. עד שהגיע ל"נקודת ההיפוך החורפית" – היום הקצר ביותר בשנה, שזה לפי הלוח שלנו בסוף דצמבר. מאז ראה שהימים מתארכים, והבין שניצל. לפיכך הוא קבע שתי תקופות חג: שמונה ימים לפני היום הקצר ביותר, וגם שמונה ימים אחריו.

חשוב לציין שהמדרש לא מזכיר את חנוכה. אך הקשר לא נעלם מהפרשנים: גם בחנוכה מדובר בשמונה ימי החג קרובים מאוד ליום הקצר ביותר בשנה. אז באופן סמלי ניתן לראות הימי החנוכה "התברגו" בלוח השנה בדיוק במקום בו אדם הראשון קבע חג לכל האנושות. אז גם את החג הלאומי ביותר שלנו ניתן לראות בהקשר האוניברסלי. מי שרוצה להעמיק בקשר בין המדרש לחנוכה: כאן אפשר לקרוא מאמרו של הרב יהודה זולדן בנושא (מאתר "ישיבה").

לעיתים בציבור יש תחושה לא נוחה כאשר בן של רב ידוע מתמנה למשרה רבנית. אך מה המסורת ההלכתית אומרת על כך? מתברר שבפוסקים יש אהדה לרעיון שהתפקידים בקהילה (כגון רב, חזן או שוחט) עוברים מאב לבן. חשוב לזכור בהקשר הזה שיסודות ההלכה הונחו בתקופה בא המצב של "בן ממשיך את אביו בעיסוקו" היה לנורמה. וכך כותב הרמב"ם: (הלכות מלכים ומלחמות א ז) "לא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה." כבר כאן ניתן לראות תנאי של חכמה ויראה: הבן הממשיך חייב להיות ראוי לתפקיד מבחינת מידותיו. אבל יש לבן עדיפות, ולכן גם אם יש מעמד טוב אחר לתפקיד, הבן הוא זה שצריך לקבל את המנוי – בתנאי שהוא ראוי.

נוסף על כך, היו פוסקים שאמרו שכלל הירושה לא חל על מנוי של רב דווקא. לפי המסורת, "כתר התורה" פתוח לכל מי שרוצה ליטול אותו, בניגוד לכהונה ומלכות שעוברות בירושה. לפי השיטה הזו, הקריטריון האמתי היחידי למינויו של רב הוא גדלות בתורה: מי שראוי יותר – זוכה, ואין עדיפות ל"בן של". מצד שני, במציאות של קהילות רבות, משרת הרב הרבה פעמים דומה יותר לזו של עסקן: רוב זמנו הרב מבלה בטיפול בענייני בקהילה. במצב זה, שיקול הגדלות התורנית רלוונטי פחות, ויש להתייחס לרבנות כמו לכל משרה אחרת.

יש בפסיקה גם דעה שמתייחסות לעמדת הציבור, סוג של "דמוקרטיה" אם תרצו. אם דעת הקהל נגד מנוי הבן, לא ניתן לכפות את המנוי על הציבור, גם אם אין במידותיו פגם ברור. אך במקום שרוב הציבור מקבל את מנוי הבן באהדה, יש ללכת לפי המסורת. מי שרוצה להעמיק בנושא, מציע לצפות בסדרה של 4 שיעורי וידאו של הרב אלחנן ניר (קישור לשיעור הראשון).

לכאורה, לפי המקורות, התשובה היא חיובית. לא רק שסיפור מעשיו של שמשון מופיע בספר שופטים: גם הטקסט אומר במפורש – ואפילו בשני מקומות (!) – שהוא שפט את ישראל בימי פלישתים עשרים שנה. אך יש קושי מסוים בפירוש הדברים. אמנם שמשון נלחם בפלישתים בגבורה רבה, אך תמיד עשה זאת לבדו. אין בתנ"ך אזכור של שמשון בתור מנהיג פוליטי או צבאי של הציבור, כיאה לשופט.

אפשר ליישב את הקושיה כך: בתקופת פעולתו של שמשון הפלישתים פחדו ממנו, ולכן הוא היה שופט (מנהיג) במובן שגבורתו נתנה לישראל הגנה. אך קשה להתעלם ממורכבות דמותו, שהיא הרבה מעבר לשיטות הלחימה שלו. הוא נהג מנהגי נזירות מחד, אך הסתבך בקשרים עם נשים נוכריות מאידך. חז"ל אמרו: (משנה סוטה א ח): "שמשון הלך אחר עיניו". האם כך אמור להיראות מנהיג של עם ישראל?

ניתן לראות את הסיפור של שמשון בהקשר רחב יותר של "איש הישר בעיניו יעשה" בימי השופטים : בגלל שלא היה שלטון מרכזי וכל שבט היה לעצמו, הייתה הידרדרות במצב האומה. היא שנעצרה רק בימי שמואל, ובמחיר של המלכת מלך על ישראל. אם מסתכלים מהכיוון הזה, טבעי הדבר ששמשון – השופט האחרון שמוזכר בשמו – אכן מבטא ירידה רוחנית מסוימת.

ואף על פי כן נאמר בתלמוד: (ראש השנה כה ב): "ירובעל בדורו כמשה בדורו, בדן בדורו כאהרן בדורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו". הפרשנים אומרים שבָּדָן הוא… שמשון הגיבור (שהיה כידוע משבט דן). אז אם חז"ל משווים אותו לאהרון הכהן, כנראה שבדור שלו הייתה חשיבות שינהיג את ישראל בדרך הלא שגרתית בה נהג.

חז"ל אמרו שהבית הראשון נחרב בגלל שלושת העבירות החמורות – שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. ואילו בבית המקדש השני לא היו עבירות כאלה – אך הוא נחרב בגלל שנאת חינם: היהודים היו לכאורה צדיקים יותר, אך רבו אחד עם השני. ואכן תקופת בית שני הייתה רוויה במחלוקות ובמלחמות בין קבוצות וכתות שונות בתוך העם. 

אך שמעתי בשיעור של הרב דן בארי גם פירוש פוליטי ל"שנאת חינם": מלחמת אחים ממש שהובילה להשתלטות של האימפריה הרומית על יהודה. במה מדובר? שני הבנים של שלומציון המלכה – אריסטובולוס השני והורקנוס השני – נלחמו על המלוכה. כל אחד מהם ביקש את התמיכה של פומפיוס, המצביא הרומי שכבר הספיק לבצע כיבושים רבים באזור. פומפיוס הסכים להתערב, אך התוצאה הייתה הרסנית. פומפיוס כבש את ירושלים. אריסטובולוס הוגלה, ובהמשך מרד ונהרג. הורקנוס אמנם מונה לשליט-מנהיג מקומי, אך יהודה ירדה ממעמדה הרם. 

כך נגמרה תקופת החשמונאים בה ליהודה הייתה מידה משמעותית של אוטונומיה. החל השלטון הרומי – שהוביל לחורבן בית המקדש כ-130 שנים מאוחר יותר. האם למלחמת אחים הייתה השפעה קריטית? קשה לקבוע. יתכן והרומאים היו כובשים את יהודה בכל מקרה. אך יתכן גם שאילו העם היה מאוחד, התוצאה הייתה טובה יותר. כמובן שהסיפור לא מסתיים כאן, שנאת החינם המשיכה, לצערנו.

בין מנחה של שישי לערבית של שבת, בבתי הכנסת נהוג לשיר "לך דודי" ולומר פרקי תהילים. מנהג זה מזוהה מאוד עם טקס קבלת השבת, אך מבחינה היסטורית הוא התעצב רק במאה ה 16 ע"י מקובלי צפת.

אמנם הדימוי של שבת בתור כלה והצורך לצאת לקראתה מוזכרים כבר בתלמוד הבבלי. אך מקובלי צפת העמיקו את הרעיון ונתנו לו פאן מיסטי. בפשט הפיוט "לְכָה דוֹדִי" – שחובר ע"י הרב שלמה אלקבץ במאה ה 16 – מדבר על עם ישראל שמקבל את הכלה (שבת). אך יש לו משמעות בעולמות הנסתר, בעניין האיחוד בין הקדוש ברוך הוא לבין השכינה שמתרחש עם כניסת השבת. כפי שכתבנו, הפיוט מבוסס כולו על פסוקי התנ"ך.

גם סדר התפילה נקבע בצפת של המאה ה 16. מאז המנהג התפשט לכמעט כל קהילות ישראל, ויהודים נוהגים לשיר "לכה דודי", לומר פרקי תהילים ולקבל את השבת בבגדי לבן בציפייה לבוא ה"כלה".

נושא חם בימינו הוא בשר מתורבת. מדובר בגידול בתהליכי מעבדה של ריקמת בשר הראויה למאכל, מתוך תאים שנלקחו מייצור חי. (לא לבלבל עם תחליפי הבשר ממקור שאינו בעל חיים, שם מנסים רק לחקות את הטעם). נכון לעכשיו, רובנו מכירים בשר מתורבת רק ממאמרים וכתבות, ולא מסופרמרקטים ומסעדות. אך יש לטכנולוגיה הזאת פוטנציאל רב, הן בהיבט הכלכלי הטהור, והן בראיה הערכית של מניעת סבל בעלי החיים ושיפור איכות הסביבה. יתכן וגידול בעלי החיים לצורך שחיטה ייעלם או יצטמצם דרמטית, אם וכאשר הטכנולוגיה תהיה בשלה לשוק.

מהם האתגרים ביחס לעולם ההלכה? קודם כל, צריך להכריע האם בכלל מדובר במאכל כשר. או ליתר דיוק, מהם התנאים מבחינת סוג בעל החיים, סוג התא ותהליך ה"ייצור" שמבטיחים את כשרות התוצר. אם נפסוק שאינו כשר, כאן נעצר הדיון ההלכתי. אך אם הוא כשר, האם מדובר במאכל בשרי?

לכאורה, יש הגיון לחשוב שהתוצר הנו בשרי, הרי המקור שלו הוא תא של בעל חיים. אם כך נפסוק, דיני המאכל יהיו בהתאם לסיווגו כ"בשרי". אך יש גם מקום לסברה שלא מדובר בבשר, כי מקורו בגידול במעבדה ולא בשחיטת בעל חיים ממש. הריקמה הזאת לא נוצרה בדרך הטבעית. כך, נייר העמדה של "צוהר" קובע (בהנחות מסוימות) שבשר מתורבת הוא פרווה. אם נאמץ דרך זו עד הסוף, אז ניתן לערבב בשר מתורבת עם מוצרי חלב ללא מגבלה. יש גם גישות ביניים שאמנם מכירות בכך שלא מדובר בבשר ממש מבחינה הלכתית, אך מטילות מגבלות על השימוש בו יחד עם מוצרי חלב, מסיבות של מראית עין או אחרות.

מדובר כאמור בנושא "חם" (מי אמר שההלכה לא מתפתחת?) שכבר היום יש לרבנים דעות שונות, ואני לא מתיימר להכריע ביניהן אלא רק להביא את הסוגיות למודעות. מי שרוצה להרחיב, מציע לצפות בשיעור הווידאו של הרב אורי ליפשיץ (אגב, גם הוא לא מכריע!) יתכן גם שהטכנולוגיה ש"תכבוש" את השוק תהיה שונה מאלו שהיו מונחות מפני הפוסקים עד עכשיו, והכרעות יהיו שונות. כך או כך, מדובר בסוגיה שיש לה פוטנציאל לשינוי משמעותי בעולם בכלל ובתחום הכשרות בפרט. Stay tuned.

לפי המסורת, התורה היא נצחית. אך מתן התורה הוא גם אירוע היסטורי. התורה ניתנה בזמן מסוים לדור של יוצאי מצרים. אנו ודאי לא יכולים לקרוא ולהבין את התורה בצורה זהה לדור ההוא. אז האם נכון גם לפרש את הטקסט של התורה בהקשר ההיסטורי בו הם נאמרו? או שאין לדברי התורה תלות בזמן? זה נושא מרתק בפני עצמו, אך אני מרשה לעצמי רק להביא שיר "מַעֲשֵׂה הָרַב וּבַעַל־הָעֲגָלָה" של שמשון מלצר שעוסק בסוגיה באופן קצת היתולי. קודם כל מציע לכם לקראו את השיר הנפלא, הטקסט כאן. אך לאלה שמחפשים קיצורי דרך, להלן הסיכום שנעשה באמצעות הבינה המלאכותית של Claude (עם קצת עריכה):

השיר מספר על עגלון שנשכר להוביל חבית יין. העגלון התכונן היטב לנסיעה – בדק את הסוסים, תיקן את העגלה ויצא לדרך. באמצע הנסיעה עם החבית, החל גשם עז לרדת. העגלון החליט להסתובב ולחזור, אך תוך כדי התנועה הזאת העגלה התהפכה, החבית נשברה וכל היין נשפך.

המוזג (בעל החבית) תבע את העגלון לדין תורה על הנזק. הרב פסק שהעגלון אכן חייב לשלם פיצויים. העגלון בהתחלה קיבל את הפסיקה, אך החל לחקור את מקורות ההלכה אצל הרב: הרב פסק על פי השך – הש”ך לקח מהרמב"ם – הרמב"ם מהגמרא – הגמרא מהתורה – התורה ניתנה מהשמיים.

כאן העגלון שאל: "מתי ניתנה התורה?". כשנענה שב-6 בחודש סיון (קיץ), הוא פיתח טיעון מקורי: בקיץ, כשהמזג נאה והדרכים טובות, יש הגיון לפסוק שהוא חייב. אבל אילו התורה ניתנה בסתיו, בזמן גשמים, ודאי שהדין היה אחר! לכן, למרות כל שרשרת הסמכויות ההלכתית, הוא מחליט שלא לשלם "אפילו פרוטה אחת שבורה".

האם לדעתכם הטיעון של העגלון תקף? כתבו לנו.

האם יתכן שמשפט מנוסח התפילה הקבוע משנה את משמעותו במהלך הדורות? אנו אומרים בתפילה בברכת העבודה: "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים". הפירוש המקובל, כפי שמופיע באתר הספרייה הלאומית: אנחנו בעצמנו נראה את הגאולה בשוב ה' לציון כמו שנתנבא ישעיהו (נב, ח) "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן".

אז היהודים התפללו דורות רבים על כך שהגאולה של שיבת ציון תקרה בזמנם. אבל אנו שזכינו לראות במו עינינו את הקמת המדינה היהודית ושיבת יהודים לארץ ישראל, על מה נבקש? כמובן, אפשר לומר שהגאולה אינה שלמה: יש מלחמות ופיגועים, בית מקדש לא הוקם. אך נראה שהגיוני לפרש אחרת: בימנו, "תֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ" היא בקשה שה' ייתן לנו כוח להכיר בכך ששיבת ציון אכן מתרחשת, ולא לעצום עיניים ולחפש מה לא טוב. אני מביא את דבריו של הרב אורי שרקי משיעורו על התפילה:

על כן אנו גם מוסיפים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", כי הקב"ה פועל נפלאות וישועות בכל יום ויום, ובמיוחד במהלך ההיסטוריה הישראלית, בין אם אנו רואים, אותם בין אם אנו לא רואים. אלא שאנחנו מתפללים שבשעה שהקב"ה שב לציון, שנהיה מאלה היודעים לראות את זה, ולא מאלה שלצערנו רבים הם, שאינם מצליחים לראות את יד ה' במהלך ההיסטוריה שלנו.

האם חכמי התלמוד רצו לחיות בזמן הגאולה? מוזמנים לקרוא כאן.