הביטוי "לעשות נפשות" פירושו לגייס במרץ אנשים למען קידום של רעיון חשוב. הוא מופיע בתנ"ך בפסוק (בראשית יב ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן." – מה המשמעות של "לעשות נפשות" כאן?

רש"י בפירושו לפסוק מביא גם את הפשט ("עבדים ושפחות שקנו להם… – לשון 'קונה וכונס'") – כלומר, אברהם יצא עם עבדיו שרכש בחרן. אבל רש"י מתחיל דווקא מההסבר המדרשי: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים , ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". אמנם טקסט התורה לא מספר לנו זאת, אך לפי המדרשים (עיין כאן במאמר של הרב יוסף כרמל), אברהם ושרה עסקו בהפצת אמונת הייחוד כבר בחרן, והיו להם תלמידים שלמדו מהם את אמונת ה'. במובן הזה, אברהם ושרה "עשו נפשות" לרעיון אמונת הייחוד. בהשאלה ניתן לומר שנפש התלמידים האלה "נעשתה מחדש" ע"י אברהם ושרה.

ירבעם בן נבט, מלכה הראשון של ממלכת ישראל, זוכה לביקורת חריפה אצל חז"ל. נאמר עליו במשנה (אבות ה יח) שהוא "חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים" (בכך שהציב עגלים של זהב לצרכי פולחן), והוא גם נמנה עם שלושת המלכים (סנהדרין י ב) שאין להם חלק לעולם הבא. אבל אולי ניתן למצוא "נסיבות מקלות" בראייה ההיסטורית. ירבעם לא אשם בפיצול הממלכה. אחיה השילוני כבר ניבא את הקרע כעונש על חטאי שלמה המלך. בהמשך, רחבעם בן שלמה מסתכסך עם שבטי הצפון, והפיצול קורה בפועל. הממלכה של ירבעם נותקה מבית המקדש בירושלים, והיה לו צורך להקים מקום פולחן חלופי. סביר לפרש שהעגלים נועדו לעבודת ה' (אמנם לא "לפי ההלכה"), ולא לעבודת האלילים.

אבל יש במקורות גם כיוון אחר של ביקורת על ירבעם. הנה קטע מתלמוד בבלי (סנהדרין קב א) עם התרגום וביאור של הרב שטיינזלץ: נאמר בירבעם "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" (מלכים א' יג, לג) מאי [מהי] משמעות "אחר" שנאמר? מהו אותו מאורע שמרומז לו? אמר ר' אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו כלומר, ששלח נביאים והפציר בו, ואמר לו: חזור בך, ואז אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי יהיה בראש? אמר לו ה': בן ישי ילך בראש. אמר ירבעם: אי הכי, לא בעינא [אם כך, אין אני רוצה], שמפני גאוותו לא רצה לחזור בו.

אתם מבינים מה קורה כאן? ה' באופן ישיר מזמין את ירבעם לעשות תשובה ולטייל בגן עדן. מה התגובה הראשונה? "מי בראש?" – האם אני אוביל ואנווט? כששומע שדוד בן ישי "בראש", ולא הוא – מחליט שהוא לא בא. ירבעם מונע מגאווה יתרה, וזה אכן חטאו. לקח חשוב למנהיגים של היום: אנו מצפים מהם לשתף פעולה למען הכלל, גם אם לא מובטח שתמיד יהיו בראש ויובילו.

היינו אולי מצפים שהאמוראים (חכמי התלמוד) – שראו בגאולה לעתיד לבוא עקרון אמוני חשוב – היו מתלהבים לזכות בעצמם לחיות בימות המשיח. אבל במפתיע, מסכת סנהדרין בתלמוד (צח, ב) מזכירה שלושה אמוראים חשובים – עולא, רבה, ורבי יוחנן – שחתומים על המשפט "ייתי ולא אחמיניה" (תרגום מארמית: יבוא ולא אראה אותו). החכמים הללו מאמינים בבוא המשיח, אך לא רוצים שזה יקרה בחייהם. מה הסיבה?

התלמוד מסביר שהם חששו מחבלי משיח: הייתה בידם מסורת שבתקופת הגאולה יהיו צרות גדולות, והם סברו שצרות אלה יפגעו אף בצדיקים לומדי התורה ושומרי המצוות. במה בדיוק מדובר? הרב אורי שרקי נותן בחוברת יְסוּרֵי גְאֻלָּה פרשנות אקטואלית לסוגיה. מניתוח דברי התלמוד הוא מגיע למסקנה שעולא חשש מתופעת החילון (פריקת עול התורה), רבה מפני השואה העתידה להתרחש, ורבי יוחנן (שחי בארץ ישראל) דואג לבעיה הפלסטינאית (המלחמה מול הגויים על הארץ). מוזמנים לעיין.

אבל לא כולם באותה הדעה. התלמוד מביא את דברי הרב יוסף (בתרגום): "יבוא, ואזכה לשבת בצל הגללים של חמורו". רב יוסף רוצה לחיות בזמן הגאולה, אך התיאור שלו מאוד לא רומנטי. הוא מבין שימות המשיח לא יהיו קלים, אך הוא רוצה לזכות במעמד ומוכן ולהתמודד עם הקושי. במובן הזה, אנו אולי תלמידיו וממשיכים דרכן של הרב יוסף.

החוקרים סבורים שהמאמר של רב קוק "למהלך האידאות בישראל" נכתב ברוח השיטה הדיאלקטית של הפילוסוף הגרמני הגדול גאורג וילהלם פרידריך הגל. אינני מתיימר להסביר כאן את שיטתו של הגל, כמובן. די לנו בהבנה הפשטנית של הדיאלקטיקה, לפיה העולם מתפקד ומתקדם תוך כדי המאבק בין רעיונות (אידאות) שנמצאים בסוג של קונפליקט. לשם המחשה: ניתן לנתח את התפתחות הכלכלה והחברה דרך המאבק בין האידאה ה"סוציאליסטית" (שוויון וצדק חברתי) ל"קפיטליסטית" (חופש כלכלי ואישי).

איך זה מתחבר ליהדות? "למהלך האידאות" נכתב כתגובה לסופר ש"י איש הורביץ שטען שלדת היהודית אין עוד תפקיד משמעותי בעולם. הרב קוק במאמרו יצא בחריפות נגד התפיסה הזאת. הוא תיאר את ההיסטוריה האנושית כמאבק דיאלקטי בין שתי "אידאות" (רעיונות): האידאה האלוהית שהיא הרעיון של קיום אנושי מוסרי ,מול שהאידאה הלאומית היא הרצון של העמים לקיום חומרי תקין. במציאות יש קונפליקט בין האידאות, ולכן האנושות לא מצליחה לשלב בין רוחני לחומרי באופן ראוי.

וכאן הרב מגיע לתפקידו של עם ישראל: בגלל הדרך המיוחדת בה עם ישראל "נולד" (סיפורי האבות, גלות מצרים, קבלת התורה וכיבוש הארץ) – הרוח והחומר יכולים להתקיים בו באחדות ולא בפירוד. אמנם האחדות הזאת לא תמיד באה לידי ביטוי במרוצת הדורות, אך החזרה של העם לארצו (ציונות!) תוביל לאיחוד מחדש בין ה"אלוהי" ל"מדיני" – והדבר יקרין את האחדות על העולם כולו. נשמע פשוט? ודאי שלא. אבל זה הכיוון.

האם הרב קוק למד את הגל? עד כמה שהצלחתי להבין, אין לנו עדויות ברורות להיקף "לימודי החול" של הרב קוק. יתכן מאוד שהרב קרא את ספרות החול, כולל ספרי מדע ופילוסופיה. כך או כך, הרב היה בקשר עם משכילים בני דורו וספג אל תוך עולמו הדתי גם את הרעיונות הגדולים של זמנו, וביניהם את הדיאלקטיקה.

במשפחות רבות בקידוש ליל שבת נהוגה ברכת הבנים: ההורים (או רק האב) מברכים את הילדים בנוסח ברכת הכוהנים. כשמדובר בבן, לפסוקי ברכת הכוהנים מקדימים משפט מן התורה (בראשית מח כ): "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". זו הברכה בה בירך יעקב אבינו את בניו של יוסף, מנשה ואפרים. אבל למה מזכירים את בני יוסף בברכת הבנים דווקא? הרי שבטי אפרים ומנשה אינם עוד חלק מהעם מאז חורבן ממלכת ישראל לפני אלפי שנים.

תשובה יפה מצאתי במאמרו של הרב יוסף צבי רימון (שם הוא מביא מקורות מן החסידות). בפשטות, זו ברכת האחווה הטובה. ספר בראשית מלא בסיפורים על יחסים לא טובים בין האחים. קין והבל – רצח. יצחק וישמעאל – לא הסתדרו ולא דיברו ביניהם. יעקב ועשיו – תחרות, מריבות ואיום ברצח. יוסף ואחיו – מעשה המכירה המפורסם. ואז מגיעים לדור של אפרים ומשנה: אין לנו שום אזכור לקנאה, שנאה ותחרות ביניהם. אפילו שסבא יעקב בברכתו הקדים את הצעיר (אפרים) לבכור (מנשה) – זה לא גרם לריב בין האחים.

לפיכך "כאפרים וכמנשה" זו קריאה לאחווה ואחדות. שנזכה!

אמרו חז"ל : "אין מים אלא תורה". מדרש שיר השירים רבה מביא דרשות שמשוות בין תורה למים. "מה מים חיים לעולם" – "כך תורה חיים לעולם". "מה מים מן השמים" – "כך התורה מן השמים". "ומה המים מטהרים הגוף" – "כך תורה מטהרת הגוף". אבל אז נשאלת השאלה: איך המשל הזה מסתדר עם סיפור המבול? הרי לכאורה מי המבול גורמים להשמדה של כמעט כל האנושות – האם ניתן לדמות זאת לדרכה של תורה?

האמת שיש הרבה הקבלות בין מעשה המבול בפרשת נוח למתן התורה! אפילו מבחינת הזמן, המבול נמשך בדיוק כמו הזמן שמשה היה על הר סיני: (בראשית ז יב): "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.". בסוף המבול ניתנו מצוות ("שבע מצוות בני נוח"), ונכרתה ברית הקשת בענן.

בואו ניזכר ברקע: דור המבול היה מלא בשחיתות וחמס, ונוח אמנם היה צדיק אך לא במדרגת משה רבנו ולכן לא הצליח לתקן את הדור. רבי צדוק מלובלין ("רסיסי לילה") מביא רעיון עמוק ואמיץ: "ראוי להיות מתן תורה בדור המבול" – כלומר, גם אז היה "חלון הזדמנויות" שההתגלות תביא את התורה לעולם! "רק שבחטאם נתהפך שפע מי התורה למי המבול" – אכן התורה משולה למים, רק שהדור לא היה ראוי לקבל את התורה, ולכן בפועל העולם התמלא במים שגרמו להרס. התורה האמתית "נאלצה" להמתין למנהיג ולדור ראויים יותר. מאמר זה מרחיב את הרעיון.

ויש גם קשר למנהגי התפילה. בתלמוד (בבא קמא פב א) "אין מים אלא תורה" דורשים על הפסוק (שמות טו כב) "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם." בתלמוד מפרשים את שלושת ימי הצמא כהליכה ללא תורה: "כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו". לכן בתקנות של עזרא הסופר נקבע שהקריאה בתורה תהיה בבתי הכנסת לא רק בשבת, אלא גם בימי שני וחמישי. כך לא יעברו על אף יהודי שלושה ימים ללא תורה!

במילה אחת: לא. התשובה המדויקת יותר: האמונה בעולם הבא (ובפרט בהישארות הנפש ותחיית במתים) היא חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. אך אין פסוק בתנ"ך שמדבר על כך באופן ישיר. אמנם ניתן לפרש פסוקים רבים ברוח האמונות הללו, אך מדובר בדרשות חכמים וניתן למצוא גם פירוש חלופי. וכך כותב רבי יהודה הלוי (כוזרי, מאמר ראשון, קטו): "וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ עַד עַתָּה עַל מַה שֶּׁבָּא בַּמִּקְרָא בְדִבְרֵי הַנְּבִיאִים [תנ"ך], כִּי לֹא נִזְכַּר בָּהֶם, יִעוּדֵי הָעוֹלָם הַבָּא הַרְבֵּה בְּבֵאוּר, כַּאֲשֶׁר נִזְכַּר הַרְבֵּה בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים."

מעניין שחכמי התלמוד (שבזמנם קיומו של עולם הבא הפך לחלק מיסודות אמונתנו) שואלים בדיוק את השאלה הזאת במסכת סנהדרין: "מניין לתחיית המתים מן התורה?" – איזה פסוק בתנ"ך ניתן להביא כהוכחה? התלמוד מכיל מספר דרשות, ואנו נביא את הדרשה של רבי מאיר על שירת הים. משה אומר (שמות טו א): "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'". לכאורה, המשפט מוזר דקדוקית: "אז" הוא לשון עבר, אך "ישיר" – לשון עתיד. מכאן רבי מאיר מסיק שמשה "ישיר" את השירה גם לעתיד לבוא, או כלשונו: "שר לא נאמר אלא ישיר – מכאן לתחיית המתים מן התורה". יש בתלמוד עוד דרשות רבות ברוח זו.

נשמע לכם משכנע? יש מקום למחשבה שהעיסוק בהרבה דרשות מפותלות חושף דווקא את הקושי לבסס את הטענה באופן פשוט וישיר.

חשוב להדגיש שאי הזכרת עולם הבא בתנ"ך עוד לא מוכיחה שהאמונה הזאת לא הייתה קיימת אז. אפשר בקלות לחשוב על המצבים בהם נושאים כאלה או אחרים לא מוזכרים בטקסטים מסוימים, ולא בגלל שלא היו קיימים. אבל לעניות דעתי כן ניתן להסיק שהעיסוק בעולם הבא לא היה במרכז התודעה של תקופת התנ"ך.

אלכסנדר מוקדון היה מצביא דגול שכבש במהירות שטח עצום שכלל גם את ארץ ישראל, והקים בו אימפריה אדירה. התלמוד (סנהדרין צא א) מביא כמה סיפורים בהם היהודים נתבעים בבית דינו של אלכסנדר הגדול. באחד מהם, המצרים תובעים את היהודים על… הרכוש אותו הוציאו בני ישראל ביציאת מצרים. הרי התורה מספרת (שמות יב, לה-לו): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם." – אכן היהודים עוזבים ברכוש גדול.

מה ניתן להשיב? מי שנבחר לייצג את היהודים במשפט היה החכם בשם גביהא בן פסיסא. הוא אמר: אם אתם התובעים מביאים ראיה מתורת ישראל, גם אני מביא ראיה משם. התורה אומרת (שמות יב מ): "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה." – היהודים היו עבדים אצלכם מאות שנים! אם כן, אתם חייבים לנו את שכר על העבודה שעשינו כעבדים בשבילכם בכל התקופה הזאת!

אז איך נגמר המשפט? מסופר שאלכסנדר הגדול נתן למצרים שלושה ימים להשיב לטענה, המצרים לא מצאו תשובה וברחו מהמשפט. הסיפור הבא? בני ישמעאל (יחד עם בני קטורה) תובעים את היהודים על חלקם בארץ ישראל! נשמע אקטואלי? רוצים לדעת איך זה הסתיים? תקראו בהמשך הדברים בתלמוד.

רבי מאיר נמנה עם התנאים (חכמי המשנה) החשובים ביותר, ויש לנו סיפורים רבים על צדיקותו וחכמתו. אבל עמדותיו לא קיבלו עדיפות בקביעת ההלכה. התלמוד (עירובין מו ב) אומר: "[מחלוקת] רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי." כלומר, במקרה של מחלוקת בין רבי מאיר ובני דורו התנאים, לא פוסקים כרבי מאיר! מה הסיבה לכך?

התלמוד נותן תשובה במקום אחר (עירובין יג ב) בשמו של רבי אחא בר חנינא: "גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁאֵין בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? שֶׁלֹּא יָכְלוּ חֲבֵירָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ." לרבי מאיר ודאי הייתה שיטה גדולה בהלכה. אך החכמים שבאו לא הצליחו להבין את שיטתו ("לעמוד על סוף דעתו"), ואי אפשר לקבוע הלכה לדורות על בסיס משהו שלא ממש מבינים.

אז בעצם יש לנו עסק עם גאון אדיר שאמנם זכה לכבוד רב בזיכרון האומה, אך לא להשפעה על עולם ההלכה המעשי – בגלל שגאוניותו הייתה קשה להבנה. כנראה צריך גם להיות מובן על מנת להטביע חותם. נשמע מוכר? מזדהים?

במסורת תמיד נספרים שנים עשר שבטים, אבל זה נעשה בשתי שיטות שונות. ליעקב אבינו היו כידוע שנים עשר בנים. אך בהמשך נוצרו שני סיבוכים:

א. אפרים ומנשה – בניו של יוסף – מקבלים מיעקב ברכה מיוחדת (ראה בראשית מ"ח), וכל אחד מהם זוכה להיות ראש שבט עצמאי.

ב. שבט לוי כולו זוכה לכבוד מיוחד ומקבל תפקיד של שירות במקדש (ולפני הכניסה לארץ, בטיפול במשכן). אך יש לכך מחיר: השבט לא זוכה לנחלה משלו בארץ: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן." (דברים יח א).

לכן באופן טכני ניתן למנות 13 שבטים. אך המסורת שלנו "אוהבת" את המספר 12, ולכן יש 2 שיטות ספירה: דרך אחת היא לספור את כל בני יעקב כשבטים (ולאחד את אפרים ומנשה ל"יוסף"), ובשיטה השניה שבט לוי לא נספר (כי הוא לא נוחל) אך אפרים ומנשה נמנים בנפרד. בכל אחת מהדרכים מגיעים ל 12 בדיוק.