לא, זה לא יתכן. רבי שלמה יצחקי (רש"י) חי בצרפת במאה ה 11, והוא אפילו לא הכיר את צורת הכתיב שאחר כך קיבל את השם כתב רש"י. אבל יש קשר לרש"י, בכל זאת.
הפירוש המפורסם של רש"י לתורה הודפס לראשונה במאה ה 15 באותיות עבריות בסגנון מיוחד (כתב מרובע) שהיה מקובל אצל הספרדים. מאז קיימת מסורת להדפיס את הפירושים לתנ"ך ולתלמוד בכתב המיוחד הזה, בעוד שהטקסט העיקרי מופיע בכתב העברי ה"רגיל".
וכך נראה כתב רש"י: (תמונה מוויקיפדיה):
ישעיהו הנביא נותן תשובה חד משמעית לשאלה הזאת (ישעיהו מה, ז'): "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". הי הוא גם "בורא רע". בעצם, קשה היה לצפות ממונותאיסט אמתי לתשובה אחרת. הרי אם ה' אינו מקור הרע, העולם הופך לדואליסטי ומאבד את התפיסה האחדותית.
אבל לשם מה הרע קיים? הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטו) מסביר בספרו דרך ה' (פרק ב'), שמטרת הבריאה היא שהאדם יזכה לשלימות ע"י העבודה העצמית ולא בדרך מקרה – כלשונו שם: "מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה". הבחירה בטוב – על מנת שיהיה לה ערך – לא אמורה להיות הכרח. לכן חיוני שיהיו בעולם טוב וגם רע, ושתהיה לנו יכולת לבחור ביניהם: "ועל כן גזר וסידר שיבראו עניני שלימות ועניני חסרון, ותיברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה".
כלומר, קיום הרע הוא הכרחי כדי שנוכל לבחור בטוב באופן מודע. או כמו שאומרת הבדיחה: צריך שיהיו רשעים בעולם, אבל אין חובה להתנדב.
בפשטות, אליהו הנביא נוכח בטקס ברית המילה כי הוא מלאך הברית. הביטוי "מלאך הברית" מופיע בתנ"ך בספר מלאכי, ורבים מזהים את המלאך עם דמותו של אליהו. הרי אליהו הנביא אומר על עצמו (מלכים א יט י): "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כלומר, הוא קנאי לברית בין ה' לעם.
לפי המדרש, אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך". אתן לזה פירוש חיובי: הנשמה של אליהו, הנביא הקנאי – שהרג את נביאי הבעל וגזר על הבצורת – זוכה לראות את עם ישראל מקיים בשמחה את מצוות הברית. מכאן המנהג של כיסא אליהו בטקס הברית, שנקבע גם להלכה.
כך נראה "כיסא אליהו" תוצרת הבינה המלאכותית:
כנראה השיקול המרכזי של דוד היה אחדות ישראל. הוא תחילה מתמנה בחברון למלך על שבט יהודה בלבד. בהמשך הופך למלך על כל ישראל, כובש את ירושלים (שהייתה בגבול שבטי יהודה ובנימין) מידי הייבוסים, ובחוכמתו הוא מעביר לשם את הבירה. אילו במקום זאת היה בוחר בעיר בשטח של שבט מסוים, הדבר היה מצביע על העדפת השבט ההוא. ירושלים הייתה כיבוש טרי בגבול השבטים, ולכן הפיכתה למרכז הממלכה הייתה מעשה ממלכתי ומאחד.
בהמשך, דוד מעביר לירושלים את ארון הברית, והופך את העיר למרכז רוחני ולא רק פוליטי. רש"י בפירושו לתנ"ך מדגיש את החלוקה השוויונית: כשהוא מתייחס לקנית הר הבית ע"י דוד, הוא כותב: "גבה חמשים שקלים כסף מכל שבט ושבט". דוד דאג שכל השבטים ישלמו סכום זהה, כדי שהבעלות על המקום של בית המקדש תתחלק באופן שווה.
לחשש של דוד מהפלגנות בהחלט היה מקום. צאצאיו לא הצליחו להתמיד בדרכו. ספר מלכים מספר שרחבעם בן שלמה (נכדו של דוד) אומר לשבטי הצפון: "אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". תשובת אנשי הצפון הייתה: "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אנשי הצפון לא הסכימו להעדפת שבט יהודה ע"י שלמה ורחבעם, והממלכה התפצלה לשתיים: יהודה וישראל. הקרע לא היה ניתן לאיחוי. כבר אז היה חשוב לשמור על האחדות ולהימנע מהעדפת המקורבים.
מלחמת גוג ומגוג מוזכרת בנבואת יחזקאל. מדובר בנבואה על מלחמה גדולה, בה צבאות ענק יתקפו את עם ישראל היושב בארצו, שתסתיים במפלתם הנחרצת של הצבאות הפולשים. פירושים רבים ניתנו לנבואה זו, חלקם קשורים לרעיונות של ביאת משיח ואחרית הימים.
במקור אצל יחזקאל, גוג הוא שם של נשיא (מנהיג), בעוד שמגוג זה שם של ארץ ממנה הוא בא. אך הביטוי "מלחמת גוג ומגוג" קיים כבר אצל חז"ל. וכך מתאר התלמוד את האפשרות שחזקיהו המלך היה יכול להיות משיח: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג". מוזמנים לקרוא בתלמוד למה חזקיהו לא זכה להיות משיח.
ומה עם "ארמגדון"? גם כאן מדובר בנבואה על מלחמה גדולה שתתרחש בארץ, אך המקור אינו בתנ"ך אלא בברית החדשה. השם "ארמגדון" הוא שיבוש של "הר מגידו" שהוא כנראה תל מגידו בעמר יזרעאל.
מנהגי קריאת התורה עברו שינויים רבים במהלך הדורות. לשמחתנו הגענו לאחדות מרשימה: בימנו כמעט כל הקהילות קובעות את הקריאה השבועית לפי אותם הכללים, שמקורם בשיטת רבנו תם בצרפת במאה ה 12. אנו מסיימים את מחזור הקריאה השנתי בשמחת תורה – ואז מתחילים שוב – מבראשית. אבל איך נקבעת החלוקה?
התורה מחולקת היום ל 54 פרשות (בעבר היו שיטות שונות). אך מספר השבתות בשנה אינו קבוע, ובפרט בשנה מעוברת יש יותר שבתות. גם חג שיוצא בשבת משנה את הקטע הנקרא. על מנת להשלים את המחזור של התורה בזמן, היה צורך לקבוע שבשבתות מסוימות יקראו יותר מפרשה אחת.
הפתרון היה לקבוע 7 זוגות של פרשות, שלפי רוח המסורת "מתאימות" לאיחוד ביניהן: ויקהל – פיקודי, תזריע – מצורע, אחרי מות – קדושים, בהר – בחוקתי, מטות – מסעי, חוקת – בלק, ניצבים – וילך. נקבעו כללים הקובעים מתי הזוג "מתאחד" לפי לוח השנה. לכן יש שבתות שקוראים בהן שתי פרשות (שהן תמיד אחד ה"זוגות"), וכך הן גם השבתות מסומנות בלוחות השנה. להרחבה (גם היסטוריה וגם השיטה המקובלת היום) מציע לקרוא מאמר זה.
ספר איוב מביא סיפור של איש צדיק שעובר ייסורים. בסוף הספר ה' מתגלה אל איוב. לא ברור מהטקסט מה בדיוק מבין איוב מתוך ההתגלות שחווה, אך אנו יודעים שמצבו של איוב חוזר לקדמותו ואף יותר מזה. כלשון הכתוב (איוב מב י): וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְּעַד רֵעֵהוּ וַיֹּסֶף יְהוָה אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה.
היה צריך לבוא הרב דוב יוסף סולובייצ'יק (הגרי"ד) – איש המאה ה 20 – שיסביר לנו שהפסוק הנ"ל מתאר את השינוי הפנימי העמוק שבזכותו ובגללו תמו הייסורים של איוב. בתחילת הספר, איוב הוא "צדיק במעיל פרווה" שאמנם נוהג בצדקות ומקריב קרבנות בשיטתיות, אבל לא מצליח "לגעת" באחרים. אחרי ההתגלות, אנו רואים את איוב מתפלל בעד חבריו! וכך מתאר הרב סולובייצ'יק את המהפך של איוב (בספרו "קול דודי דופק"):
הפלא הגדול התרחש; איוב עמד פתאום על טיבה של התפילה היהודית. הוא גילה בשעה אחת את לשון הרבים, את מידת-החסד הסוחפת את האדם מרשות היחיד לרשות הרבים. הוא התחיל לחיות את חיי הכלל; לכאוב את מכאוביו, להתאבל על אסונו ולשמוח בשמחתו. ייסורי-איוב מצאו את תיקונם האמיתי בהחלצו מן ההסגר שהיה נתון בו, וחמת א-להים שככה.
לפי פירוש זה, איוב היה צריך לעבור מעין חוויה מתקנת וגרמה לו לראות את האחר סביבו.
חשוב לדעת שיש שוני מהותי בין הנצרות לאסלאם בנושא.
ספרי התנ"ך שלנו כלולים בכתבי הקודש של הנוצרים, וזאת ללא שינויים משמעותיים בטקסט. ההבדל הגדול הוא כמובן בפרשנות שהנוצרים נותנים לפסוקים. נציין שמושג הנוצרי "הברית הישנה" בד"כ כולל בתוכו גם את התנ"ך שלנו, אך גם את הספרים החיצוניים שאינם חלק מהתנ"ך לפי המסורת.
אסלאם אמנם מכיר באברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, דוד (וגם ישו) בתור נביאים, אך לתפיסתו, היהודים והנוצרים זייפו את כתבי הקודש, ולכן הגרסה הנאמנה של המאורעות נמצאת בקוראן בלבד. לכן המוסלמים לא מקבלים את ספרי התנ"ך כפי שהם.
מעניין להשוות את סיפור העקדה בין התורה לבין הקוראן. התורה אומרת במפורש שיצחק הוא הבן הנעקד. סיפור העקדה הכתוב לא מזכיר את ישמעאל, אך יש ליהודים מסורת בעל פה שישמעאל היה אחד הנערים שליוו את אברהם ואת יצחק בדרכם. לעומת זאת, הקוראן לא אומר במפורש מי היה הבן הנעקד של אברהם. רוב חכמי האסלאם סברו שזה היה ישמעאל, אך חלקם סברו שזה היה יצחק דווקא.
"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" – כולנו מכירים את השיר. הבקשה נאמרת (עם שינויים קלים בין נוסחי העדות) גם בקדיש, בסוף תפילת העמידה ובברכת המזון.
מה שפחות שידוע זה המקור של המשפט בתנ"ך. הפסוק נאמר בספר איוב בדברי בלדד השוחי בשבחו של הקדוש ברוך הוא: "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו"
שמעתי בשמו של הרב אשכנזי ("מניטו") פירוש קצת עצוב. אנו אומרים שהקדוש ברוך הוא יעשה שלום במרומיו, כי לצערנו רק הוא מסוגל לזה, בעוד שאנו בעולם שלנו נמצאים בעולם של מחלוקות ולא מסוגלים להשכין את השלום. רוצים לשמוע?
מדובר בספרים מתקופת הבית השני (אפשר למצוא רשימה כאן) שלא נכללו בתנ"ך ע"י החכמים. דרך אגב, לפי המסורת שבמשנה, היה ויכוח בין החכמים האם לכלול בתנ"ך את שיר השירים ואת קהלת. בין הספרים האלה: ספרי המקבים (מכילים מידע חשוב מתקופת החשמונאית), ספר יהודית (שם מופיע הסיפור על יהודית שערפה את ראשו של הולופרנוס, שר צבא אשור) וספר בן סירא (המשך לספרי החוכמה מהתנ"ך).
האם ההלכה מתירה לקרוא את הספרים האלה? במשנה מובאת דעה שמי שקורא בהם – אין לו חלק לעולם הבא! אך נראה שהחכמים במהלך הדורות היו בקיאים בספרים הללו. בנוסף, הפסוקים מספר בן סירא (שנכלל ב"חיצוניים" לכל הדעות) מצוטטים בתלמוד בדומה לפסוקי התנ"ך. לכן מסתברת יותר הדעה שהאיסור הוא אינו הקריאה עצמה, אלא לא להבחין בין ספרי התנ"ך (שנכתבו ברוח הקודש) לבינם.
אצל הנוצרים, להבדיל, רבים מהספרים החיצוניים נכנסו ל"קנון" של ספרי הקודש. הסיבה לכך פשוטה: הנוצרים היו צריכים את החוליה המקשרת בין תקופת הנבואה העברית (שהיא התנ"ך שלנו) לבין סיפורי מעשיו של "אותו האיש". הספרים החיצוניים סיפקו את הרצף הנדרש.