כמובן, יצחק אבינו. אברהם אבינו הגיע לארץ ישראל מחו"ל (כשנאמר לו "לך לך") וגם ירד למצרים בשנות הרעב. גם יעקב אבינו בילה שנים ארוכות בבית לבן הארמי, ובסוף חייו ירד יחד עם בניו למצרים ושם נפטר. רק יצחק אבינו – שלפי המסורת מייצג את מידת הגבורה דווקא – לא עוזב את גבולות ארץ ישראל.

אמנם גם יצחק תכנן לרדת למצרים בזמן הרעב, והגיע עד ארץ גרר (יתכן ומדובר באזור נחל גרר בחבל הבשור) – עדיין בגבולות ארץ ישראל. שם ה' אומר ליצחק במפורש לא לרדת למצרים ומבטיח לו ברכה. יצחק נשאר בגרר, ובהמשך מצליח לשרוד את שנות הרעב בארץ ישראל. אנו גם רואים את הקשר החזק של יצחק לאדמה: יצחק הוא היחידי שאנו יודעים שממש עסק בזריעה ולא רק בגידול בהמה כשאר האבות: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'. (בראשית כו יב). אגב, הפסוק הוא המקור לשם השכונה הירושלמית "מאה שערים".

בהקבלה לימנו אנו. אברהם מייצג את דור ההורים – אנשים שהחליטו מסיבות ציוניות (או גם פרקטיות?) לעלות לארץ, והביאו או בנו כאן את משפחותיהם. הדור השני (שאני באופן אישי שייך אליו) ככלל זוכר את סיפורי ההורים, מושרש בארץ כמו יצחק. מתעקש להתקיים בה. אבל מה יקרה לדור הבא, רחוק יותר מנקודת ההתחלה? הסיפור של יעקב ובניו (שירדו מצרימה) מלמד שהמשך הנוכחות בארץ לא מובן מאליו: אמנם לאברהם נאמר בנבואה שבניו יעברו שעבוד, אך יתכן ויכול להיות גם פתרון טוב יותר. איך מעבירים את מידת הגבורה של יצחק לדור הבא?

במסורת, גלות אדום זה השם של הגלות האחרונה של עם ישראל, שמתחילה מכיבוש ירושלים ודיכוי המרד ע"י הרומאים, ומסתיימת עם הקמת מדינת ישראל. אבל למה היא נקראת על שם "אדום" – ארץ מגוריו של עשיו אחי יעקב שנמצאת בדרום ירדן של היום?

חשוב להבין שחז"ל (והפרשנים שבאו אחריהם) ראו ברומי את ההמשך הישיר של ממלכת אדום שהוקמה ע"י צאצאיו של עשיו. כיוון שרומי קיבלה את הנצרות, כל העולם הנוצרי והתרבות המערבית בכללותה נתפסים כ"אדום". האם מדובר בעובדה היסטורית? רב יצחק אברבאנל (שחי בדור גירוש ספרד) סבר שכן, וכתב רשימה ארוכה של הוכחות בפירושו לתנ"ך. כך או כך, הפרשנים לאורך הדורות הניחו את קיום הקשר, וראו בגלות האחרונה את המשך היריבות בין יעקב לעשיו המתוארת בתורה.

מה הגורל של היריבות הזו? האם לנצח "עשיו שונא ליעקב" (כפי שמובא במדרש?). אולי יש תקווה: כאן כתבתי על השינויים בעולם הנוצרי ביחס לישראל מאז הקמת מדינתנו.

חג החנוכה מתחבר אצלנו עם הניצחון של המכבים על היוונים, חנוכת המקדש ונס פח השמן. אבל חשוב לזכור בראש ובראשונה את התוצאה המדינית של הניצחון, והיא הקמת המדינה החשמונאית לתקופה משמעותית. הרמב"ם (בהלכות מגילה וחנוכה ג) מדגיש כבר בהלכה א' את ההישג המדיני: "והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני." – החג נקבע לזכר הניצחון והקמת המדינה! רק בהלכה ב' הרמב"ם ממשיך ומתאר את נס פך השמן, על מנת להסביר למה מציינים את חנוכה שמונה ימים דווקא.

הממלכה החשמונאית לא הייתה מדינה אידאלית, מכל הבחינות. השלטון היה מושחת. מלחמות וסכסוכים בין קבוצות פוליטיות ודתיות של יהודים נמשכו בעוצמה, והם גרמו בסופו של דבר לנפילת הממלכה לידי הרומאים. אמנם גזירות היוונים נגד היהדות בטלו ובית המקדש המשיך להתקיים, אך תהליך ההתייוונות לא נעצר. ניתן לראות את זה בשמות של המנהיגים: למכבים מקימי המדינה היו שמות עבריים טהורים, אך במרוצת הזמן נוספו יותר ויותר שמות יווניים. (תמונה מוויקיפדיה)

ואף על פי כן, יהודים דתיים ולא דתיים כאחד ממשיכים בדבקות לחגוג את הקמת המדינה היהודית הלא מושלמת הזאת. מכירים עוד מדינה יהודית לא מושלמת?

הביטוי "קמעא קמעא" – בתרגום חופשי מארמית "לאט לאט" – הפך לאבן יסוד מרכזית בתפיסה הרוחנית של הציונות הדתית בישראל. הרעיון הוא שהגאולה המצופה ע"י עם ישראל איננה אירוע ניסי חד פעמי (כגון יציאת מצרים) – אלא תהליך ארוך ומתמשך שיש לו לשלבים רבים, סיבוכים ואולי גם נסיגות.

מקור הביטוי הוא בתלמוד הירושלמי (ברכות ד ב), שם מסופר על שני חכמים שהולכים בלילה בבקעת ארבל ורואים את אורה של איילת השחר (כוכב נגה) מבצבץ. אחד אומר לשני: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". בהמשך, התלמוד מציין שגם הגאולה של חג הפורים הייתה בשלבים, כמסופר במגילת אסתר: "כך בתחילה (אסתר ב) ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך (אסתר ו) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס ואחר כך (שם) וישב מרדכי אל שער המלך ואחר כך (אסתר ח) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח"כ (שם) ליהודים היתה אורה ושמחה." צעד צעד.

הרעיון של הגאולה כתהליך מתמשך לא הומצא בתקופה המודרנית, ואפשר למצוא אותו כבר בכתביו של המהר"ל מפראג. יש בו עוצמה רבה כי הוא מייחס משמעות רוחנית לשלבי ההתפתחות של מדינת ישראל. ואולי הוא חוטא באופטימיות יתר?

כדאי לשים לב למוטיב שחוזר בהיסטוריה של עם ישראל: כל פעם שאנו יוצאים מן הגלות, זה מתרחש בצורה זו או אחרת בהסכמת אומות העולם. אבל אז זה מסתבך.

נתחיל בסיפור יעקב אצל לבן הארמי: יעקב מבקש מלבן לעזוב לאחר שסיים את חובותיו, לבן מסכים והם מגיעים להסכם. בהמשך זה מסתבך: יעקב נאלץ לברוח, לבן רודף אחרי יעקב, הם נפגשים – ומגיעים להסכם חדש.

נעבור ליציאת מצרים: אחרי מאמצי שכנוע אדירים שכללו את עשר המכות, פרעה אכן משתכנע (!) ומחליט לתת לעבדיו בני ישראל לצאת. בהמשך זה מסתבך כידוע, חיל פרעה רודף אחרי עם ישראל וטובע בים סוף. בהמשך המסע, משה מבקש ממלך אדום רשות לעבור בשטחו, וכשלא מקבל רשות – מורה ללכת בדרך אחרת.

גם היציאה מגלות פרס מתחילה ב"הכרזת כורש" המלך – שמרשה ליהודי הממלכה לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש שם. כורש אף מבטיח מימון וסיוע. ספר נחמיה מספר לנו שבהמשך הדברים כרגיל הסתבכו: פקידי המלך עצרו את בניית המקדש כך שהיה צורך במסע שתדלנות אצל יורשו של כורש, והיו לישראל צרים ואויבים רבים.

כך גם התהליך של הקמת מדינת ישראל. הוא החל בהכרה של הגויים בזכות היהודים להקים מדינה בארץ ישראל: הצהרת בלפור, ועידת סן רמו ואישור תכנית החלוקה באו"ם (כ"ט בנובמבר). בהמשך הדברים לא הלכו חלק, וקמה התנגדות צבאית ופוליטית להקמת מדינת ישראל – שנמשכת עד עצם היום הזה. ומה עם הפסוק "בגויים לא יתחשב"? – כתבתי על זה כאן.

בהיסטוריה האנושית היו הרבה אנשים חדשניים שידעו לנסח את הרעיונות הגדולים שלהם בעצמם. לעומתם, היו כאלה שלא העלו על הכתב את החידושים שהגו, ואז לעיתים עבודת הכתיבה נעשתה ע"י תלמידים ממשיכי דרכם. כך תורת הקבלה של האר"י מצפת נכתבה ע"י תלמידו הגדול רב חיים ויטאל, חיבוריו של רבי נחמן מברסלב נכתבו ע"י תלמידו וממשיכו רבי נתן.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב כמות עצומה של אגרות, מאמרים ודרשות – חלקם בשפה בהירה ומובנת. אבל ההגות המרכזית של הרב נכתבה ביומנים – בשיטה שהרב יובל שרלו מכנה אותה "כתיבה בהשראה": כל פעם הרב כתב קטע בנושא אחר, ללא סדר מובנה הדומה למבנה שיטתי של ספר עיון.

על מנת להוציא את ההגות הרב קוק לאור, נדרשה העריכה של התלמידים. כך, ספר "אורות" נערך (חלקית עוד בחייו של הרב) ע"י בנו ותלמידו הרב צבי יהודה. ספר "אורות הקודש" נערך ע"י תלמיד גדול אחר של הרב, הרב דוד כהן ("הנזיר"). יצוין שהספרים הללו אינם קלים לקריאה.

מה זה שלוש השְׁבוּעוֹת (נא לא לבלבל עם "שלושת השבועות" בין י"ז בתמוז לט' באב), ואיך הן קשורות לוויכוח על הקמת המדינה? מדובר בדברי אגדה בתלמוד (שלא נפסקו להלכה) המתארים מעין "חוזה" שה' קבע לתקופת הגלות: הגויים ישעבדו את עם ישראל אבל לא יותר מדי, וליהודים אסור להשתחרר מהגלות ("לעלות בחומה") ללא רשות. מהם המקורות?

ב"שיר השירים" בשלושה מקומות שונים מופיע הפסוק (בשינויים קלים): ”הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”. מה פירוש האיסור לעורר את האהבה לפני הזמן? בתלמוד (כתובות קי"א א) רבי יוסי ברבי חנינא דרש: "שלש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי." – זה ה"חוזה" המדובר.

השבועות הללו לא היו במרכז הבמה, עד ש… בא "הרבי מסאטמר", הרב יואל טייטלבוים. בין הרבנים החרדים שהתנגדו להקמת המדינה, הרבי מסאטמר שייך למעטים שבנו תשתית תיאולוגית מסודרת לאנטי-ציונות, ובמרכזה העניין של "שלוש השבועות". לשיטתו, הציונים עברו על השבועות בכך שהקימו את המדינה בכוח הזרוע.

אבל אולי בעצם הגיע הזמן לצאת מהגלות, ולכן אין תוקף לחוזה? האם היציאה מהגלות אמורה להתרחש בהסכמה של אומות העולם, או נגד רצונן? על כך אפשר לקרוא כאן.

יש אומרים שאנשים נוטים להיצמד לדעותיהם הקודמות גם לנוכח מאורעות אדירים שמתרחשים בחייהם. אבל זה לא תמיד נכון, כפי שמוכיח סיפורו הטרגי של הרב יששכר שלמה טייכטל, מחשובי רבני סלובקיה שחווה את השואה על בשרו.

במשך רוב שנות חייו הרב טייכטל החזיק בעמדה חרדית אנטי-ציונית. מאורעות השואה גרמו לא להעמיק בסוגיות של הגאולה וארץ ישראל (שלדבריו לא מצא זמן לעסוק בהן בלימוד הישיבתי המסורתי), והביאו אותו לתמיכה נלהבת בציונות. את הרעיונות החדשים הוא כתב בספר בשם "אם הבנים שמחה". בין השאר, כתב שיהודים רבים היו יכולים להינצל, אילו הרבנים היו משכילים לתמוך ברעיון הציוני ולקרוא להמוני היהודים לעלות לארץ.

הרב טייכטל נרצח בשואה בשנת 1945.

בראיה ההיסטורית, מה גורם ליהודים לעשות תשובה ולהתאחד? לצערנו, הרבה פעמים זה קורה בגלל שונאי ישראל. או כמו שאמר התלמוד במסכת מגילה: "אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב".

הדברים כמובן מכוונים למסופר במגילת אסתר, שם המן הרשע מצליח לקבל את אישור המלך אחשוורוש להשמדת היהודים: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (אסתר ג י). אסתר ומרדכי מצליחים להפוך את הגזירה. אך לפי המסורת, היהודים לא רק מתאחדים נגד שונאיהם (כמתואר במגילה) אלא גם עושים תשובה ומקבלים את התורה!

התלמוד במסכת שבת דורש: "אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה [את התורה] בימי אחשורוש. דכתיב "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". כלומר" הפסוק שמתחיל ב"קיימו וקיבלו" מתפרש כקבלת התורה מחדש, לא פחות. רק חבל שהיינו צריכים בשביל זה את המן. האתגר של דורנו: איך מגיעים לאחדות ואמונה אמתיים ללא ה"סיוע" מאנטישמים?

דוד בן גוריון אמר פעם בנאום בו הוא מחה נגד החלטות אנטי ישראליות: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" לכאורה, יש לגישה שלו מקור בתורה, שהרי בלעם (הגוי!) אומר עלינו: (במדבר כג ט): "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

רק שלא בטוח ש"לא יתחשב" היא לשון של התחשבות. אמנם זו משמעות הביטוי בעברית המודרנית, אבל יותר סביר שבשפה של התנ"ך "לא יתחשב" פירושו "לא בא בחשבון אחד" או "לא נספר ביחד". כלומר, עם ישראל עומד בנפרד משאר העמים, ולא נמנה כאחד מהם. לפי פירוש זה אין כאן טענה שאסור לנו להתחשב בשיקולים שקשורים לאומות העולם.

אולי ראוי להביא כאן את הדימוי של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים".

הידעתם? יש מנהג לומר תפילה "מה טובו" בכניסה לבית הכנסת, המתחילה בפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – שלקוח גם מדברי בלעם בתורה (במדבר כד ה).