התשובה: תלוי איך מפרשים את הטקסט. במגילה מופיע הביטוי "צור ישראל" במשפט: מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים בַּחֲתִימַת יָדֵנוּ לְעֵדוּת עַל הַכְרָזָה זוֹ… ניתן להבין את "צור ישראל" כאזכור שם ה' (ויש לכך מקורות), אך גם במובן הפשוט של חוזק ועוצמה.

זה לא נכתב במקרה: הנוסח הזה הוא תוצאה של מחלוקת ופשרה. מגילת העצמאות עברה הרבה טיוטות. הויכוח נמשך עד לגרסה האחרונה: נציגים דתיים רצו ששם אלוקי ישראל יופיע במפורש במגילה, בעוד שנציגים חילונים התנגדו לכל סממן דתי בטקסט. דוד בן גוריון הכריע לכתוב "צור ישראל" כנוסח פשרה, על מנת שכל צד יוכל לפרש את הביטוי כדרכו.

מאמר זה של הרב חנן פורת ז"ל מנתח אתך המושג "צור ישראל" (גם בהקשר של מגילת העצמאות).

הביטוי "משיח בן דוד" שגור בפינו, אך מיהו משיח בן יוסף? משיח בן יוסף מוזכר כבר בתלמוד. קיימת מסורת לפיה יהיו שני שלבים בתהליך המשיחי. משיח בן יוסף יוביל את השלב הראשון, שבמרכזו נמצאות הפעולות המעשיות (מדיניות וכלכליות) של הגאולה. יש דעה שמשיח בן יוסף ייהרג, אך זה לא הכרחי, והגאון מווילנה חיבר תפילה מיוחדת על הצלתו מהגזירה. בשלב השני, ההובלה תעבור למשיח בן דוד, שישלים את תהליך הגאולה מבחינה רוחנית.

למה "בן יוסף" דווקא? מתוך שבטי ישראל, יוסף ויהודה נחשבים למייצגים של שתי גישות שונות (ואף יריבות): יוסף הצדיק הוא איש מעשי שמשתלב באנושות בכללותה (והופך בדרך למשנה למלך מצרים), בעוד שיהודה מייצג גישה יותר יהודית-מתבדלת ויותר דתית-רוחנית. לכן צאצא של יוסף דווקא מופקד על השלב החומרי, בעוד שצאצא של דוד המלך (שהוא משבט יהודה) אחראי על הצד הרוחני.

איך זה קשור לציונות? ביולי 1904 נפטר בנימין זאב הרצל. הרב קוק, שהיה אז "עולה חדש" (חודשיים בארץ), נשא נאום הספד להרצל, המכונה "המספד בירושלים". הרב קוק אמר שם: "והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו", וכך קשר באופן ישיר בין התהליך המשיחי לתנועה הציונית שהרצל הנהיג עד לפטירתו.

אכן הרב קוק בתור הרב הראשי התנגד משיקולי הלכה לעליה להר הבית, ואף דאג להפיץ כרוז המודיע על כך. אך לממשיכי דרכו יש דעות שונות בסוגיה. על מה מסתמכים המתירים?

מעבר לשיקולים הפוליטיים של ריבונות (שכמובן לא היו בתקופת הרב קוק), יש גם טענה שהמחקר התקדם מאז. ולכן' על בסיס המחקר והמיפוי, יש לנו הבנה שהמסלול שנקבע עבור עליית היהודים אינו חוצה את התחום האסור, ולכן אין כל עבירה בהליכה במסלול זה.

מהו מקור של הדימוי (המקובל אצל החרדים) שממשיל את עולם החילוני לעגלה הריקה? מדובר בזיכרון מהמפגש ההיסטורי שהתקיים בשנת 1952 בין דוד בן גוריון לחזון אי"ש, מנהיג החרדים דאז. לבן גוריון היו סיבות פוליטיות לנסוע לבני ברק לפגוש את הרב. בן גוריון שאל בפגישה, איך לדעת החזון אי"ש הדתיים והחילונים יכולים לחיות ביחד.

כנראה שחזון אי"ש לא הזכיר בתשובתו את העגלות כלל. הרב הביא משל מהתלמוד על גמלים (גרסה אחרת: על ספינות): במקום צר, יש לתת לגמל העמוס לעבור לפני הגמל הריק. יש עדות על כך שהרב לא התכוון בתשובתו לזלזל בחילונים, אלא בעיקר להדגיש שהציבור הדתי "עמוס" במחויבות לשמירת תרי"ג המצוות – ועל זה הוא אינו יכול לוותר. כמובן, בן גוריון לא הסכים לגישת הרב, וטען במפגש שהציבור החילוני נושא בנטל רב במדינה.

הידעתם:

1. פרופ' בנימין בראון כתב עבודת דוקטורת על החזון אי"ש, שהפכה גם לספר של מאות עמודים על תולדות הרב והשפעתו.
2. יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, היה האיש היחיד שנכח בפגישה המדוברת (בתור מזכירו האישי של בן גוריון). יש לא מעט גרסאות על מה בדיוק נאמר שם.

כשרבי חיים מוולוז'ין (תלמידו של ה"גאון מווילנה") הקים את "ישיבת וולוז'ין" בשנת 1802, זה היה מוסד מסוג חדש בעולם היהודי. הישיבה הפכה לדוגמא לישיבות נוספות שקמו אחריה במזרח אירופה, וסדרי הלימוד בה במידה רבה דומים לאלה הנהוגים בעולם הישיבות של היום. הישיבה תפקדה עד שנת 1892, ונסגרה בעיקר בגלל התנגדות ראשיה להכניס את לימודי החול כדרישת השלטונות.

במהלך השנים עברו דרך הישיבה הרבה תלמידים, וביניהם רבים שהטביעו חותם על ההיסטוריה של העם היהודי. בהתאם לרוח התקופה, לא כולם בחרו בתחום העיסוק התורני. נציין כמה שמות מוכרים:

• הרב אברהם יצחק הכוהן קוק – הרב הראשי האשכנזי הראשון, הוגה דעות ואבי הציונות הדתית.
• הרב מאיר בר-אילן (ברלין) – רב ומנהיג תנועת "מזרחי" הציונית. על שמו נקראת אוניברסיטת בר-אילן.
• חיים נחמן ביאליק – גדול משוררי ישראל בעת החדשה
• מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – סופר והוגה דעות.
• קלונימוס זאב ויסוצקי – הבעלים של אימפריית התה (משם "תה ויסוצקי") ועסקן ציוני.
• הרב נתן מיליקובסקי – איש חינוך ופעיל ציוני, סבו של בנימין נתניהו. הוא עיברת את שם משפחתו ל"נתניהו" לאחר עלייתו לארץ.

קשה לדבר בהכללה על כל העולם הנוצרי. מדובר בכמה מיליארדי אנשים שמחולקים להרבה כתות ומפוזרים בין מדינות רבות בעולם. אך יש בהחלט כמה שינויים שכדאי להכיר.

נתחיל מההחלטות הרשמיות של הוותיקן שמחייבות כמובן רק את הענף הקתולי. ב 1965 התקבלה ההחלטה בה נקבע שאין להאשים יהודים שחיים בזמן הזה במותו של ישו. [לקח קצת זמן, אבל מרשים]. 50 שנה אחרי זה, בשנת 2015, התקבל המסמך שמצהיר שאין צורך לפעול להמרת דתם של היהודים לנצרות, ולמעשה מכיר בקיום היהדות לצד הנצרות. לא צריך להיות מומחה לתיאולוגיה הנוצרית על מנת להבין שזו מהפכה של ממש בעולמם.

הענף הנוסף שחשוב להכיר הוא הזרם האוונגליסטי, שרבים מהם (לא כולם) מביעים תמיכה עקבית במדינת ישראל ובציונות. בציבור מסתובב הרעיון שהסיבה הדתית לתמיכתם בישראל קשורה לאסכטולוגיה (תורת אחרית הימים): לפי אמונתם, יש צורך לקבץ את היהודים בארץ ישראל כשלב הכרחי בתסריט "סוף העולם". אבל זה לא הטעם היחידי וגם לא העיקרי, והעיסוק בו נראה יותר כמו ניסיון שלנו לברוח מהאהדה של ציבור נוצרי רב במספר ובהשפעה. למעשה, המחקר מראה ששיעור התמיכה בישראל נמצא ביחס הפוך לחוזק האמונה האסכטולוגית. בואו נעריך ונכבד את מי שאוהד אותנו, יש לנו מספיק שונאים.

העמקה: מוזמנים לצפות בשיחה של הרב חיים נבון עם חוקר האוונגליזם תום זיו:

אכן. כינויו של הרב יהודא לאון אשכנזי היה "מָנִיטוּ" שפירושו באינדיאנית "הרוח הגדולה". "מניטו" היה רב ציוני ומקובל חשוב. תולדות חייו מרתקות: ילדות ונעורים באלג'יר, השתתפות במלחמת העולם השנייה כחייל בצבא הצרפתי, עיסוק בשיקום יהדות צרפת לאחר השואה, המפגש עם הרב צבי יהודה קוק בירושלים והשינוי הרעיוני בעקבותיו, העלייה לארץ לאחר מלחמת ששת הימים והמשך היצירה התורנית בארץ.

"מניטו" הצליח לשלב בין המסורת של הרבנים והמקובלים של צפון אפריקה לבין תורת הרב קוק והציונות. ל"מניטו" יש תלמידים רבים בישראל שממשיכים להפיץ את תורתו.

כאן כתבנו על פירושו למעשה בראשית שמדגיש את אחריות האדם על עולמנו.