האם אבות אבותינו בימי קדם נהגו לעשות מכירת חמץ לפני פסח, בדומה למנהג היום? התשובה היא "לא": הסיפור הוא דוגמא מעולה להתפתחות ההלכה במשך הדורות. אמנם כבר בתוספתא (דברי חז"ל מתקופת המשנה) מופיעה האפשרות ליהודי למכור את החמץ לגוי ולקחת אותו בחזרה אחרי החג – אך שם מדובר במצב שיהודי וגוי נמצאים בספינה! משתמע שיהודי עושה את ה"מכירה" במצב של חוסר ברירה. היו פרשנים שהתירו לא רק בספינה ממש, אך בתקופה הקדומה מדובר היה בפעולה חד פעמית של מכירה לכל דבר: יהודי היה צריך למכור את החמץ ללא תנאים, וגוי היה לוקח פיזית את החמץ אליו.

רק מהמאה ה-15 יש לנו אזכורים של מכירת חמץ כשיטה: הרבנים נתנו היתרים למכור לגוי לאלה שלא היו מעוניינים לבער את חמץ. עם הזמן, היקף ההתעקשות על ביצוע של עסקת מכר אמתית הלך וירד. כך החמץ נשאר במקומו המקורי, ולגוי כבר לא הייתה גישה מעשית למקום האחסון, וגם העברתה תשלום נעשתה באופן פורמלי בלבד. בשלב מסוים, הוכנס שינוי נוסף: על מנת לפשט את העניין עוד יותר – תפקיד ביצוע המכירה עבר לרבנים. יהודי ממלא ייפוי כוח (בימנו עושים זאת גם דיגיטלית) לרב (כגון, רב עיר) למכור את החמץ בשמו לגוי, והרב מתפקד בתור שליח. במצב הזה, היהודי המוכר לא פוגש את הגוי הקונה כלל, ותפקידו מסתיים עם מילוי השם והכתובת בטופס.

האם מדובר בפתרון ראוי לצורך אמתי, או ב"תיחמון"? גם אם אפשר למצוא התנגדויות למנהג בספרות הרבנית בדורות הקודמים, היום אין רבנים שפוסלים את ה"תרגיל" לחלוטין. ובכל זאת: ראיתי הסבר של הרב יובל שרלו (ראו סרטון) שמנגנון מכירת החמץ מתאים למפעל או עסק, ולאדם פרטי ראוי לבער את החמץ (וגם לבטלו) ולא להתעסק במכירה כלל. כך או כך, המנהג ממשיך להתקיים. מי אמר שההלכה לא משתנה עם הזמן?

לכאורה, השאלה קצת "ליצנית": וכי מברכים על המזון בצום? אך כדרכם של היהודים, כמעט לכל סוגיה יש פן רציני. מה אמור לעשות אדם שאסור לא לצום (למשל, מסיבה רפואית) – האם הוא אמור לברך על הסעודה בכיפור, ובאיזה נוסח?

אז מסתבר שמברכים. וכך מופיע ב"פניני הלכה" (לפי דעת רוב הפסוקים): "האוכל לחם כשיעור 'זית', צריך לומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא' ולהזכיר את יום הכיפורים". אז לא רק מברכים, אלא גם מוסיפים בברכה "יעלה ויבוא" כמו בשאר המועדים. העניין הוא שבטקסטים המודפסים של ברכת המזון הנוסח של "יעלה ויבוא" לכיפור אינו מופיע (כי אינו נפוץ שאומרים אותו). לכן יש להעתיק אותו מתפילת העמידה, כגון: "בְּיום (בשבת: הַשַּׁבָּת הַזֶּה. וּבְיום) הַכִּפּוּרִים הַזֶּה. בְּיום סְלִיחַת הֶעָון הַזֶּה. בְּיום מִקְרָא קדֶשׁ הַזֶּה".

יש בדיחה על יהודי שספינתו נטרפה בים, והוא נקלע לאי בודד שם הצליח לשרוד לבד במשך כמה שנים. כשסוף סוף מצאו אותו אנשים, ראו שהוא בנה באי שני בתי כנסת. כנשאל על כך, הסביר: "בבית הכנסת האחד אני מתפלל, אך בבית הכנסת השני – רגלי לא תדרוך שם!".

לא תמיד התקיים מצב בו באותו היישוב היה מותר לבנות בתי כנסת עם נוסחי תפילה ומנהגים שונים. בעבר נהגו בכך איסור. המצווה מן התורה לֹא תִתְגֹּדְדוּ קיבלה בתלמוד פירוש של "איסור לעשות אגודות אגודות". וכך כתב הרמב"ם במשנה תורה: "ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות." יהודי שעבר ממקום למקום – היה מקבל על עצמו את מנהגי הקהילה החדשה שלו.

גירוש יהודי ספרד ב 1492 "טרף את הקלפים". קהילות שלמות נעקרו והועתקו בחלקים למקומות חדשים. נוצר מצב מאתגר: ציבור עצום שהיו לו מנהגים מגובשים עבר לגור בישובים של הקהילות הוותיקות. לא היה הגיון לכפות על העקורים לקבל את מנהגי המקומות שאליהם עברו. הרבנים השלימו עם המצב והתירו לקיים קהילות מקבילות, וכך זה נמשך עד ליום הזה.

ומה התרחש עם ראשית התנועה הציונית, העלייה ההמונית והקמת המדינה? היו אז ויכוחים עזים גם על איחוד נוסח התפילה וגם על ההגייה הראויה. כתבנו על כך כאן.

מסכת אבות במשנה מתחילה במשפט: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". יש לנו מסורת על העברת התורה מרב לתלמיד, בדרך של "סמיכת חכמים" שמתחילה במשה רבנו: חכם שהוא בעצמו קיבל "סמיכה" מרבו – מעביר אותה באופן רשמי לתלמידיו הראויים. וכך נמשכה השרשרת… עד היא נחתכה בתקופת הכיבוש הרומאי. למרות מסירות הנפש של החכמים, הרדיפות הצליחו לגרום להפסקת הסמיכה. וכך במצב בו כבר לא היו חכמים "סמוכים", לא היה ניתן להמשיך הלאה. יש לכך גם השלכות משפטיות-הלכתיות: אמנם ניתן למנות דיינים "לא סמוכים" לבתי דינים, אך סמכותם לדון מוגבלת. האם יש תקווה לתיקון?

אמנם התלמוד רק מתאר את המצב של הפסקת הסמיכה, ולא מביא פתרון. אך הרמב"ם בפירושו למשנה מציע רעיון מהפכני ולכאורה גם מעשי: "ויראה לי, כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהא זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה." כלומר, אם כל הרבנים בארץ ישראל ימנו ראש ישיבה מוסכם, אז ניתן לראות בו "סמוך" שיסמוך אחרים, באופן הזה שרשרת הסמיכה תבוא על תיקונה. רק "דבר קטן" נדרש: שהרבנים יגיעו להסכמה. נשמע לכם קל לביצוע?

ההצעה של הרמב"ם לא נשארה בתיאוריה. במאה ה-16, קבוצה חשובה של רבני צפת מינו את רבי יעקב בירב בתור ה"סמוך", והוא בתורו העניק סמיכה למספר חכמים גדולים. שלא במפתיע, קמה התנגדות למהלך, בעיקר מצד רבה של ירושלים באותה התקופה, רבי לוי בן חביב. בגלל שלא הייתה הסכמה כאמור, מהלך הסמיכה דעך, גם אם נמשך עוד כמה דורות. מאז ועד היום היו עוד מספר ניסיונות (כולל לאחר הקמת מדינת ישראל), אך אף אחד מהם לא הצליח להביא את הרבנים להסכמה. ואולי זה עוד יקרה?

האם היהודים הם באמת בעלי ריב ומחלוקת? כתבתי כאן על דעת המהר"ל מפראג בעניין.

זה נשמע כמו תרגיל בחשבון לבית ספר יסודי: אם ביום הראשון מדליקים נר אחד, וכל יום מוסיפים עוד נר – אז ביום השמיני מדליקים 8 נרות, ובסך יוצא 36 נרות. אהה, לכל יום צריך גם "שמש" אחד, אז יש 44 נרות בקופסה. עד כאן הכל פשוט.

אך כשהולכים למקורות בתלמוד (שבת כא ב), מתברר שלא כולם נהגו כך. לפי התלמוד, בבסיס המצווה מספיק להדליק נר אחד בלבד בכל יום בכל בית! זהו. "המהדרים" במצווה ידליקו כל יום נרות כמספר בני הבית. ורק "המהדרים מן המהדרים" יעשו כמו שאנו נוהגים היום: מתחילים בנר אחד, ומסיימים בשמונה.

האם יש עוד מצווה שבה כל העם – ולא רק יחידי הסגולה – נוהגים קבוע כ"מהדרים מן המהדרים"? כנראה שיש חיבה מיוחדת אצל היהודים כלפי חג החנוכה. אפילו הרמב"ם שלא נוהג להכניס רגש לענייני ההלכה, מציין זאת (הלכות מגילה וחנוכה, ד יב): "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו". בדור שלנו ההסבר לחיבה היתרה נראה פשוט: המכבים הצליחו להביס את היוונים ולהקים מדינה יהודית בארץ ישראל. וזאת בניגוד לפורים, שם אמנם ניצלנו אך נשארנו עבדי אחשוורוש בגלות. העם זוכר ואוהב את גיבוריו.

רוצים לדעת איך האור הגנוז מתגלה בנרות חנוכה? תקראו כאן.

כן. גם גברים מחויבים בהדלקת הנר, ואף מדליקים בפועל. וכך כתוב באתר "פניני הלכה": "מצוות הדלקת נרות שייכת לכל ישראל, גברים ונשים, נשואים ורווקים, שהכל חייבים לכבד ולענג את השבת. אלא שבין בני המשפחה, האישה קודמת במצווה זו, מפני שהיא בעלת הבית והיא האחראית על ניהולו, לפיכך לה הזכות לקיים את המצווה שנועדה ל'שלום בית', ובהדלקתה יוצאים כל בני ביתה. אז גם גבר וגם אישה חייבים במצווה באופן כללי, אך במצב ששניהם יכולים להדליק באותו הבית, אישה קודמת לגבר.

ומה עם נרות חנוכה, אתם שואלים? זה עובד קצת אחרת. ובכן, יש מסורות רבות בעדות השונות לגבי כמה חנוכיות מדליקים ומי מדליק, אך אין שיטה שבה הגברים מנועים מלהדליק. שמעתי רעיון יפה מהרב אוריה פלדמן: בעל ואישה יכולים לעשות מעין חלוקה: אישה מדליקה נרות שבת, בעובד שבעלה מדליק נרות חנוכה.

וכך מברך משה רבנו את השבטים: (דברים לג יח): "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ." מדרש בראשית רבה מפרש אז זה כשיתוף הפעולה בין השבטים: בעוד aזבולון עוסק במחסר ובכלכלה, יששכר יושב אוהלים, כלומר לומד תורה בתמיכה הכלכלית של אנשי זבולון. יש כאן עניין של חלוקת האחריות: מי שמרוויח כסף – תומך גם בתלמיד חכם.

מכאן בא הרעיון (שיש לו ביטוי כבר בתלמוד) של "הסכם זבולון ויששכר": מדובר בחוזה משפטי של ממש, בין נדיב לתלמיד חכם, שעניינו התמיכה הכלכלית בלומד. אבל רגע, להסכם יש שני צדדים, אז מה בעצם מקבל התומך? לכאורה, הדבר היחידי שהלומד מרוויח – זה השכר לעולם הבא. אז קובעים בהסכם שתלמיד חכם מתחלק בשכרו לעתיד לבוא עם הנדיב, ביחס מסוים (למרות שקיימת גם שיטה לפיה הלומד לא מאבד משכרו).

האם זה הגיוני? האם יהודי רשאי למסחר את שכרו לעולם הבא, ולהבטיח חלק ממנו לאדם אחר? זה אכן היה נושא למחלוקת, ולמרות זאת הסכמים כאלה נחתמו במציאות. ד"ר בנימין בראון מתאר בספרו שה"חזון איש", מנהיג היהדות החרדית בתקופת קום המדינה, ערך "הסכמי זבולון ויששכר" רבים, ואפילו יצר מספר נוסחים שונים לאורך שנים.

קצת בכיוון המחשבה הקיומית: אולי הדרך הנכונה היא שכל אדם יעשה הסכם מעין זה בתוך עצמו? כל אחת ואחד מחליט כמה מאמץ להשקיע בפרנסה, ומה המאמץ שניתן להקדיש לרוח וללימוד.

תשובה: תלוי בחודש. היום הראשון (א') של חודש עברי הוא תמיד "ראש חודש". אך גם היום האחרון של חודש של 30 יום (אך לא של 29!) – שהוא ל' (30) לחודש – נחשב גם ל"ראש חודש", ונוהגים בו תוספות ושינויים בתפילה בהתאם. בחודש העברי יש או 29 או 30 יום. באיזה חודש הוא של 30 יום? זה כבר מסובך: יש חודשים שהם תמיד 29 יום, יש תמיד של 30, אך יש גם חודשים שארכם משתנה משנה לשנה. הפרטים כאן בטבלה.

למה נוהגים יומיים? התורה מצווה להקריב בראש חודש קורבנות נוספים. כתבנו כאן על קביעת לוח השנה בבית דין, לפי עדות על הופעת ירח. בתקופה שנהגו כך, ביום ה-30 של חודש מסוים, הייתה אפשרות שיבואו עדים שראו את הירח, ומתחילת היום נהגו כך שיהיה אפשר להכריז ראש חודש אם אכן יופיעו עדים. אמנם בבית המקדש לא הקריבו קרבנות ראש חודש פעמיים, ואם לא הספיקו ביום ה-30, היו מקריבים למחרת. אך נשאר להלכה לציין את יום ה-30 כראש חודש, עם כל המנהגים של המועד.

הביטוי הזה מופיע במספר מקומות בתלמוד (ניתן לראות סקירה כאן), והמשמעות שלו היא שכיוון התורה ניתנה לבני אדם (ולא למלאכים), יש גבול לרמת ההקפדה בקיום המצוות שניתן לדרוש מהם, ולכן בקביעת ההלכה צריך להתחשב בכך ולא להחמיר מעבר למידה. נביא דוגמא לשימוש בכלל זה בדורות האחרונים בעניין הלכות התפילה.

תפילת האדם היא כעמידה בפני המלך. לכן המתפלל חייב להתייחס לתפילתו בכובד ראש ולבוא עם כוונה כנה לעמוד בפני בוראו. באופן קיצוני, מי שהתפלל כשהוא שיכור – תפילתו לא נחשבת כלל, ועליו להתפלל מחדש כשיתפקח. אך מעבר לעניין האלכוהול, אולי גם כל בלבול או חוסר ריכוז בזמן התפילה פוגם בכוונתה הנשגבה, ומצריך התחלה מחדש? על כך כותב הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין בספרו "ערוך השולחן" שנכתב בסוף המאה ה-19 (בהתייחס לאורח חיים צד ב"שולחן ערוך"):

"…הנה כבר נתבאר שתפילה הוא כעומד לפני המלך, ולפי זה צריך להכין עצמו על כוונה נאותה לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. ועם כל זה, אם בעמדו בתפילה נתבלבלה כוונתו – לא ניתנה תורה למלאכי השרת. ומה יוכל לעשות? ולכן אין חוזרים בשביל חסרון כוונה. אבל העומד עצמו מקודם להתפלל בלא כוונה – אין לך העזה גדולה מזו". כלומר, נכון לדרוש מהמתפלל שיבוא עם כוונה להתפלל כראוי, אך אין לפסול תפילתו של אדם רק בגלל בלבול רגעי, כי "לא ניתנה התורה למלאכי השרת", ולא הגיוני לבוא בדרישה כה גבוהה כנורמה מחייבת.

האם המלאכים בכלל רצו שהאדם ייברא? מישהו שאל אותם? כאן תקראו מה אומר המדרש על כך.