זה נשמע כמו תרגיל בחשבון לבית ספר יסודי: אם ביום הראשון מדליקים נר אחד, וכל יום מוסיפים עוד נר – אז ביום השמיני מדליקים 8 נרות, ובסך יוצא 36 נרות. אהה, לכל יום צריך גם "שמש" אחד, אז יש 44 נרות בקופסה. עד כאן הכל פשוט.

אך כשהולכים למקורות בתלמוד (שבת כא ב), מתברר שלא כולם נהגו כך. לפי התלמוד, בבסיס המצווה מספיק להדליק נר אחד בלבד בכל יום בכל בית! זהו. "המהדרים" במצווה ידליקו כל יום נרות כמספר בני הבית. ורק "המהדרים מן המהדרים" יעשו כמו שאנו נוהגים היום: מתחילים בנר אחד, ומסיימים בשמונה.

האם יש עוד מצווה שבה כל העם – ולא רק יחידי הסגולה – נוהגים קבוע כ"מהדרים מן המהדרים"? כנראה שיש חיבה מיוחדת אצל היהודים כלפי חג החנוכה. אפילו הרמב"ם שלא נוהג להכניס רגש לענייני ההלכה, מציין זאת (הלכות מגילה וחנוכה, ד יב): "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו". בדור שלנו ההסבר לחיבה היתרה נראה פשוט: המכבים הצליחו להביס את היוונים ולהקים מדינה יהודית בארץ ישראל. וזאת בניגוד לפורים, שם אמנם ניצלנו אך נשארנו עבדי אחשוורוש בגלות. העם זוכר ואוהב את גיבוריו.

רוצים לדעת איך האור הגנוז מתגלה בנרות חנוכה? תקראו כאן.

כן. גם גברים מחויבים בהדלקת הנר, ואף מדליקים בפועל. וכך כתוב באתר "פניני הלכה": "מצוות הדלקת נרות שייכת לכל ישראל, גברים ונשים, נשואים ורווקים, שהכל חייבים לכבד ולענג את השבת. אלא שבין בני המשפחה, האישה קודמת במצווה זו, מפני שהיא בעלת הבית והיא האחראית על ניהולו, לפיכך לה הזכות לקיים את המצווה שנועדה ל'שלום בית', ובהדלקתה יוצאים כל בני ביתה. אז גם גבר וגם אישה חייבים במצווה באופן כללי, אך במצב ששניהם יכולים להדליק באותו הבית, אישה קודמת לגבר.

ומה עם נרות חנוכה, אתם שואלים? זה עובד קצת אחרת. ובכן, יש מסורות רבות בעדות השונות לגבי כמה חנוכיות מדליקים ומי מדליק, אך אין שיטה שבה הגברים מנועים מלהדליק. שמעתי רעיון יפה מהרב אוריה פלדמן: בעל ואישה יכולים לעשות מעין חלוקה: אישה מדליקה נרות שבת, בעובד שבעלה מדליק נרות חנוכה.

וכך מברך משה רבנו את השבטים: (דברים לג יח): "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ." מדרש בראשית רבה מפרש אז זה כשיתוף הפעולה בין השבטים: בעוד aזבולון עוסק במחסר ובכלכלה, יששכר יושב אוהלים, כלומר לומד תורה בתמיכה הכלכלית של אנשי זבולון. יש כאן עניין של חלוקת האחריות: מי שמרוויח כסף – תומך גם בתלמיד חכם.

מכאן בא הרעיון (שיש לו ביטוי כבר בתלמוד) של "הסכם זבולון ויששכר": מדובר בחוזה משפטי של ממש, בין נדיב לתלמיד חכם, שעניינו התמיכה הכלכלית בלומד. אבל רגע, להסכם יש שני צדדים, אז מה בעצם מקבל התומך? לכאורה, הדבר היחידי שהלומד מרוויח – זה השכר לעולם הבא. אז קובעים בהסכם שתלמיד חכם מתחלק בשכרו לעתיד לבוא עם הנדיב, ביחס מסוים (למרות שקיימת גם שיטה לפיה הלומד לא מאבד משכרו).

האם זה הגיוני? האם יהודי רשאי למסחר את שכרו לעולם הבא, ולהבטיח חלק ממנו לאדם אחר? זה אכן היה נושא למחלוקת, ולמרות זאת הסכמים כאלה נחתמו במציאות. ד"ר בנימין בראון מתאר בספרו שה"חזון איש", מנהיג היהדות החרדית בתקופת קום המדינה, ערך "הסכמי זבולון ויששכר" רבים, ואפילו יצר מספר נוסחים שונים לאורך שנים.

קצת בכיוון המחשבה הקיומית: אולי הדרך הנכונה היא שכל אדם יעשה הסכם מעין זה בתוך עצמו? כל אחת ואחד מחליט כמה מאמץ להשקיע בפרנסה, ומה המאמץ שניתן להקדיש לרוח וללימוד.

תשובה: תלוי בחודש. היום הראשון (א') של חודש עברי הוא תמיד "ראש חודש". אך גם היום האחרון של חודש של 30 יום (אך לא של 29!) – שהוא ל' (30) לחודש – נחשב גם ל"ראש חודש", ונוהגים בו תוספות ושינויים בתפילה בהתאם. בחודש העברי יש או 29 או 30 יום. באיזה חודש הוא של 30 יום? זה כבר מסובך: יש חודשים שהם תמיד 29 יום, יש תמיד של 30, אך יש גם חודשים שארכם משתנה משנה לשנה. הפרטים כאן בטבלה.

למה נוהגים יומיים? התורה מצווה להקריב בראש חודש קורבנות נוספים. כתבנו כאן על קביעת לוח השנה בבית דין, לפי עדות על הופעת ירח. בתקופה שנהגו כך, ביום ה-30 של חודש מסוים, הייתה אפשרות שיבואו עדים שראו את הירח, ומתחילת היום נהגו כך שיהיה אפשר להכריז ראש חודש אם אכן יופיעו עדים. אמנם בבית המקדש לא הקריבו קרבנות ראש חודש פעמיים, ואם לא הספיקו ביום ה-30, היו מקריבים למחרת. אך נשאר להלכה לציין את יום ה-30 כראש חודש, עם כל המנהגים של המועד.

הביטוי הזה מופיע במספר מקומות בתלמוד (ניתן לראות סקירה כאן), והמשמעות שלו היא שכיוון התורה ניתנה לבני אדם (ולא למלאכים), יש גבול לרמת ההקפדה בקיום המצוות שניתן לדרוש מהם, ולכן בקביעת ההלכה צריך להתחשב בכך ולא להחמיר מעבר למידה. נביא דוגמא לשימוש בכלל זה בדורות האחרונים בעניין הלכות התפילה.

תפילת האדם היא כעמידה בפני המלך. לכן המתפלל חייב להתייחס לתפילתו בכובד ראש ולבוא עם כוונה כנה לעמוד בפני בוראו. באופן קיצוני, מי שהתפלל כשהוא שיכור – תפילתו לא נחשבת כלל, ועליו להתפלל מחדש כשיתפקח. אך מעבר לעניין האלכוהול, אולי גם כל בלבול או חוסר ריכוז בזמן התפילה פוגם בכוונתה הנשגבה, ומצריך התחלה מחדש? על כך כותב הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין בספרו "ערוך השולחן" שנכתב בסוף המאה ה-19 (בהתייחס לאורח חיים צד ב"שולחן ערוך"):

"…הנה כבר נתבאר שתפילה הוא כעומד לפני המלך, ולפי זה צריך להכין עצמו על כוונה נאותה לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. ועם כל זה, אם בעמדו בתפילה נתבלבלה כוונתו – לא ניתנה תורה למלאכי השרת. ומה יוכל לעשות? ולכן אין חוזרים בשביל חסרון כוונה. אבל העומד עצמו מקודם להתפלל בלא כוונה – אין לך העזה גדולה מזו". כלומר, נכון לדרוש מהמתפלל שיבוא עם כוונה להתפלל כראוי, אך אין לפסול תפילתו של אדם רק בגלל בלבול רגעי, כי "לא ניתנה התורה למלאכי השרת", ולא הגיוני לבוא בדרישה כה גבוהה כנורמה מחייבת.

האם המלאכים בכלל רצו שהאדם ייברא? מישהו שאל אותם? כאן תקראו מה אומר המדרש על כך.

נאמר בתלמוד (ברכות ח א): "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". נדמה שהמשפט הזה הוא הבסיס לטענה (שהיום נהוג לייחס אותה לעולם החרדי) שעיקר היהדות הוא עולם ההלכה. ואם כך הדבר – לימוד התורה החשוב ביותר הוא מסביב לסוגיות בהלכה. רק כדאי שנשים לב לתחילת המאמר: "מאז שחרב בית המקדש…". אז נשמע שהמצב הזה הוא סוג של חסרון זמני הכרחי, ולא הדבר הרצוי. היסטורית, אנו רואים שהעיסוק בהלכה הפך למרכזי בתקופת בית שני, ולא לפני זה.

מעניין שהרמב"ם (שהוא בין הרבנים המשפיעים ביותר על תכני ההלכה מאז ומעולם!) לא הסכים לקבל את עקרון העליונות של ההלכה. בהקדמתו למשנה הוא מצטט את מאמר התלמוד הנ"ל, ומפרש: "שאם תסתכל אותו על פשוטו תמצאנו רחוק מאד מן האמת, כאילו ארבע אמות של הלכה בלבד היה התכונה הנדרשת, ושאר החכמות והדעות מושלכות אחר גוו, ובזמן שֵׁם וְעֵבֶר ואחריו שלא הייתה שם הלכה, הנוכל לומר שאין להקדוש ברוך הוא חלק בעולם כלל". הטיעון כאן הוא גם היסטורי: הרי יש מסורת שעוד לפני אברהם אבינו, שֵׁם וְעֵבֶר עסקו בתורה, למרות שעולם של מצוות והלכה לא היה קיים. אך יש כאן גם זעקה שההלכה לא מכילה את הכל: מה עם "שאר החכמות והדעות", זה לא חלק מעולם הקב"ה?

מעבר לעושר העצום שנוצר במהלך הדורות בעולם ההלכתי, יש עוד סיבה להתייחס אליו בכבוד: כבר כתבנו שבניגוד לכישלון הנבואה לתקן את העולם, עיסוק החכמים בפרטי קיום המצוות דווקא הצליח הרבה יותר לחנך יהודים להיות מוסריים. אך בעולם של היום קשה שלא לקבל את הטענה של "מניטו" (הרב אשכנזי): "אלוהים ברא את העולם ורצה שיהיו בו ישיבות ובתי כנסת, ולא שהוא ברא קודם את הישיבה ושם את העולם סביבה" (מוזמנים להקשיב להקלטה). קשה ולא כדאי לדחוס את היהדות לתוך שני מטר = ארבע אמות.

במשנה (אבות ד ה) אומר רבי צדוק על לימוד התורה: "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם", ובהמשך מובאים דברי הילל: "כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם". זה המקור היסודי לקביעה שהתורה איננה כלי פרנסה – קביעה שגרמה וגורמת מחלוקות רבות. הרמב"ם נחשב לגדול התומכים באיסור, וכתב דברים נוקבים בפירושו למשנה זו, ועוד יותר ב"משנה תורה":

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות…"

דברים אלה מובאים תדיר ע"י המתנגדים למימון הישיבות ע"י המדינה. חשוב רק לציין שדעת הרמב"ם איננה היחידה בסוגיה. קמו לה מתנגדים רבים בעולם הרבני ונתנו "היתרים" למיניהם. סקירה היסטורית מעניינת של ההסתייגויות מעמדת הרמב"ם אפשר למצוא בשיעורו של הרב שרקי בנושא.

ומה נכון לימנו? קשה להתעלם מכך שבמבחן התוצאה, דברי הרמב"ם על ביזוי התורה והדת נכונים: חלקים גדולים בציבור לא מכבדים את תלמידי חכמים ועיסוקם, בעיקר בגלל ההבנה שהם סוג של "אוכלי חינם". אך יתכן ובחברה המודרנית אפשר להפעיל שיקולים אחרים, הרי יש לא מעט תחומים שלא תורמים ישירות לפרנסה או לקיום שהמדינה מממנת, והכל תלוי בהסכמה בתוך החברה?

מצוות השמחה בחג נאמרת בתורה בהקשר של חג הסוכות דווקא: (דברים טז יג-יד): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ." אמנם חז"ל הרחיבו את המצווה לחגים נוספים מן התורה, אך רק בסוכות מדובר ב 7 ימים שלמים בהם "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".
מספרים בשמו של הגאון מווילנה שהמצווה הזאת היא הקשה ביותר בתורה, כי באמת קשה להיות בשמחה 7 ימים ברצף. האם אנו מסוגלים לשמוח כי שאנו מצווים על לכך? היש לאדם דרך לינוק את השמחה מחוויית החג? או שזה מבחן כמעט בלתי אפשרי?

רוצים לשמוע סיפור חסידי על השמחה בסוכות?

בקיצור: בארץ ישראל מציינים את שמיני עצרת ואת שמחת תורה באותו היום (היום השמיני אחרי חג הסוכות). בחו"ל נוהגים שני ימי חג, אז הראשון הוא שמיני עצרת, והשני שמחת תורה.

בתורה כתוב (במדבר כט לה): "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ." מכאן שם החג "שמיני עצרת", שהוא מצווה מן התורה. "שמחת תורה" קשורה לציון סיום ותחילת המחזור השנתי של קריאת התורה, שהוא מנהג מאוחר יותר (מנהג ארץ ישראל המקורי היה לקרוא את כל התורה בשלוש שנים, והחלוקה השנתית היא מנהג בבלי שהיום התקבל על כולם). אך בחו"ל נהגו "יום טוב שני של גלויות" וחגגו את רוב המועדים יומיים. ולכן נקבע הפיצול: היום הראשון של החג בגלות נקרא "שמיני עצרת", והשני "שמחת תורה". בארץ ישראל יש יום חג אחד, וכך יש לו שני שמות, ורבים מכנים אותו "שמחת תורה" כי השם הזה יותר קליט.

כמובן, הימים האלה אינם ימי חג הסוכות שהם שבעה ימים בלבד: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת." (ויקרא כג מב). לכן בשמיני עצרת / שמחת תורה לא יושבים בסוכה. היום האחרון (השביעי) של חול המועד סוכות נקרא "הושענא רבה".

"

ידוע שבימים עברו ראשי החודשים נקבעו לפי ראית הירח בשמיים, כאשר העדים שראו את הירח הצעיר היו מגיעים לבית הדין, והדיינים היו שומעים את העדויות ומכריזים על ראש החודש. כמובן, החלטה זו קובעת גם את ימי החגים, כולל יום כיפור (שהוא העשירי בחודש תשרי). ומה אם בית הדין טועה? מעשה כזה תואר במשנה (ראש השנה ב ח): שרבן גמליאל (שהיה נשיא בית הדין) קיבל עדות שלא תיתכן מבחינה אסטרונומית. רבי יהושע חלק על הקביעה של הנשיא, אך רבן גמליאל כפה את דעתו על רבי יהושע.

מה ההסבר לכך? בתורה (ויקרא כג ד) נאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם." והחכמים דרשו: במקום אֹתָם תקראו אַתֶּם (שינוי בניקוד). אַתֶּם תקראו את המועדים! לבית הדין ניתנת הרשות לקבוע את לוח השנה, וגם אם טעו – חייבים לקבל את הסמכות של בית הדין בנושא.

בימנו כבר לא נוהגים את מנהג קידוש החודש לפי הלבנה, אלא משתמשים בלוחות שנה "מוכנים מראש", כאשר יש כללים לקביעת יום ראש השנה (א' בתשרי) לפי מולד הירח האסטרונומי. אגב, הבעיות לא נגמרו בכך: במאה ה-10 בזמנו של הרב סעדיה גאון הייתה מחלוקת בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל על קביעת ראש השנה. כך או כך, בשורה התחתונה בני האדם הם שקובעים את לוח השנה הסופי.

איך אפשר להבין זאת מבחינה אמונית? ניתן לעשות השוואה בין קביעת השבת למועדים. שבת היא זכר למעשה בראשית בו אדם כמובן לא היה שותף, ולכן אין לנו "מילה" בקביעת יום השבת. לעומת זאת, החגים הם זכר למאורעות בהם האדם נטל חלק (גם ביציאת מצרים עם ישראל ומנהיגיו עשו מעשים!). אז אמנם נצטווינו בתורת ה' על ה"מסגרת" של המועדים, אך מתוך השותפות במעשה ניתנה לנו הזכות לקבוע את המועד המדויק בעצמנו.

כתבנו כאן על משימת האדם בעולם. ואיך יום העצמאות משתלב בתפיסה הזאת?