וכך מברך משה רבנו את השבטים: (דברים לג יח): "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ." מדרש בראשית רבה מפרש אז זה כשיתוף הפעולה בין השבטים: בעוד aזבולון עוסק במחסר ובכלכלה, יששכר יושב אוהלים, כלומר לומד תורה בתמיכה הכלכלית של אנשי זבולון. יש כאן עניין של חלוקת האחריות: מי שמרוויח כסף – תומך גם בתלמיד חכם.

מכאן בא הרעיון (שיש לו ביטוי כבר בתלמוד) של "הסכם זבולון ויששכר": מדובר בחוזה משפטי של ממש, בין נדיב לתלמיד חכם, שעניינו התמיכה הכלכלית בלומד. אבל רגע, להסכם יש שני צדדים, אז מה בעצם מקבל התומך? לכאורה, הדבר היחידי שהלומד מרוויח – זה השכר לעולם הבא. אז קובעים בהסכם שתלמיד חכם מתחלק בשכרו לעתיד לבוא עם הנדיב, ביחס מסוים (למרות שקיימת גם שיטה לפיה הלומד לא מאבד משכרו).

האם זה הגיוני? האם יהודי רשאי למסחר את שכרו לעולם הבא, ולהבטיח חלק ממנו לאדם אחר? זה אכן היה נושא למחלוקת, ולמרות זאת הסכמים כאלה נחתמו במציאות. ד"ר בנימין בראון מתאר בספרו שה"חזון איש", מנהיג היהדות החרדית בתקופת קום המדינה, ערך "הסכמי זבולון ויששכר" רבים, ואפילו יצר מספר נוסחים שונים לאורך שנים.

קצת בכיוון המחשבה הקיומית: אולי הדרך הנכונה היא שכל אדם יעשה הסכם מעין זה בתוך עצמו? כל אחת ואחד מחליט כמה מאמץ להשקיע בפרנסה, ומה המאמץ שניתן להקדיש לרוח וללימוד.

התלמוד (פסחים כב ב) מספר על תלמיד חכם בשם שמעון העמסוני, שהייתה לו שיטה מיוחדת לדרוש את פסוקי התורה: כל פסוק שהייתה בו מילה "אֶת" – היה דורש במשמעות של ריבוי. הרי אין מילה מיותרת בתורה, אז גם ל"את" אמורה להיות משמעות משלה, מעבר לצרכי הדקדוק. האמת שדרשות אלה לא הגיעו לידנו, אך יש לנו דוגמא ממדרש בראשית רבה: ""בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – "אֶת הַשָּׁמַיִם" – לרבות חמה ולבנה ומזלות, "וְאֶת הָאָרֶץ" – לרבות אילנות ודשאים וגן עדן.

זה עבד יפה, עד שהגיע לפסוק (דברים ו יג): "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". כאן התקשה שמעון העמסוני: הרי לא הגיוני לייחס ריבוי לה' שהוא אחד! מה עשה החכם? נטש את הדרשות הקודמות על ריבוי למילה "את"! כשאלו אותו תלמידיו על כך, הסביר להם: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה [של הפסוקים], כך אני מקבל שכר על הפרישה [משיטתי]". יש שכר ללימוד התורה, אך יש גם שכר להליכה בדרך האמת.

בהמשך, התלמוד מספר שאפשר היה אולי לעקוף את המכשול המחשבתי. בא רבי עקיבא, ומצא את דרישת ה"ריבוי" לפסוק: "את" אפשר לפרש כציווי להתיירא לא רק מה' בעצמו, אלא גם לרבות תלמיד חכם. אנו לא יודעים למה שמעון העמסוני לא הלך בדרך הזו. מה שחשוב הוא שברגע שראה כשל בשיטתו, בחר לחזור בו ולא להתעקש.

לזה קוראים בימנו "יושר אינטלקטואלי". כאן מסופר איך ביטא את זה הרבי מקוצק.

במשנה (אבות ד ה) אומר רבי צדוק על לימוד התורה: "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם", ובהמשך מובאים דברי הילל: "כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם". זה המקור היסודי לקביעה שהתורה איננה כלי פרנסה – קביעה שגרמה וגורמת מחלוקות רבות. הרמב"ם נחשב לגדול התומכים באיסור, וכתב דברים נוקבים בפירושו למשנה זו, ועוד יותר ב"משנה תורה":

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות…"

דברים אלה מובאים תדיר ע"י המתנגדים למימון הישיבות ע"י המדינה. חשוב רק לציין שדעת הרמב"ם איננה היחידה בסוגיה. קמו לה מתנגדים רבים בעולם הרבני ונתנו "היתרים" למיניהם. סקירה היסטורית מעניינת של ההסתייגויות מעמדת הרמב"ם אפשר למצוא בשיעורו של הרב שרקי בנושא.

ומה נכון לימנו? קשה להתעלם מכך שבמבחן התוצאה, דברי הרמב"ם על ביזוי התורה והדת נכונים: חלקים גדולים בציבור לא מכבדים את תלמידי חכמים ועיסוקם, בעיקר בגלל ההבנה שהם סוג של "אוכלי חינם". אך יתכן ובחברה המודרנית אפשר להפעיל שיקולים אחרים, הרי יש לא מעט תחומים שלא תורמים ישירות לפרנסה או לקיום שהמדינה מממנת, והכל תלוי בהסכמה בתוך החברה?

כמעט כל החומר העיוני שקשור ללימוד היהדות זמין היום בספרים או בטקסטים ברשת. אך כבודם של הספרים במקומם מונח… אם לרגע חושבים על תורתנו באופן רחב, לא כעל אוסף ידע – אלא נכיר בה בתור מסר נבואי שעובר במסורת ובלימוד מרב לתלמיד… אז יש חשיבות לקבל את התורה מרב באופן בלתי אמצעי. כך צריך להבין את הביטוי "שימוש תלמידי חכמים": עיקר הכוונה היא לא לשרת את הרב, אלא ללמוד ממנו באופן ישיר איך הוא ניגש לדברים. יש משהו בתקשורת בין אנשים שאי אפשר להעביר דרך הטקסט הכתוב. מסכימים?

אז הכי טוב כמובן להגיע לשיעורים של הרב שבחרתם ללמוד ממנו. אך לדעתי גם בלימוד דרך סרטונים, ואפילו הקלטות – יש אלמנט של "שימוש תלמידי חכמים": הלומד רואה את הבעת הפנים של הרב, שומע את קולו, מבחין בדרך בה הרב עונה לשאלות של תלמידים. אז הטכנולוגיה כן יכולה לעזור.

אגב, לא חייבים להבין את הביטוי "עֲשֵׂה לְךָ רַב" (שמקורו במשנה, אבות א ו) בתור חובה של אדם לקבוע לעצמו רב מסוים ללכת אחרי פסיקתו בכל מצב. הרב רפאל דלויה מביא בסרטון מעניין גישה אחרת: לטענתו, השאיפה היא בדיוק הפוכה – שאדם יבין את הדברים ויגיע למסקנה עצמאית. אך איך תבין ותפסוק, אם לא למדת? לכן צריך ללמוד מרב, ובתחילת הלימוד כדאי לבחור ברב מסוים, על מנת ללכת באופן עקבי לפי שיטתו.

רש"י נחשב בצדק לגדול מפרשי התורה. אך איך הוא הגיע לדברים שכתב בפירושו? האם הוא המציא אותם בעצמו? מה היו מקורותיו? ניתן לומר שרוב כתיבתו מבוססת על דברי חז"ל בתלמוד ומדרשי האגדה. מדובר בהיקף עצום של חומר. גאוניותו של רש"י בכך ידע לזהות את השאלה שלומד הפסוקים היה שואל, ולמצוא את המאמר מדברי חז"ל ש[בלשון הלמדנים] "מתרץ את הקושיה", כלומר, נותן מענה לשאלה. נביא דוגמא.

בתחילת פרק מ"ט בספר בראשית יעקב אבינו מכנס את בניו לפני פטירתו. שני הפסוקים הראשונים: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם." לכאורה, הפסוק השני לא ממשיך את הראשון, אלא מתחיל מחדש. זאת ועוד, אנו יודעים מההמשך שיעקב לא מגלה לבניו מה יקרה באחרית הימים.

פירוש רש"י אומר שאכן היה כאן סיפור בהמשכים: "בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, וְהִתְחִיל אוֹמֵר דְּבָרִים אֲחֵרִים". יש פער בין מה שיעקב רצה לבין מה שהצליח לעשות בפועל. דברי רש"י מבוססים על הדרשה של ר' שמעון בן לקי בתלמוד הבבלי (פסחים נו א). בתלמוד הדברים ארוכים יותר. רש"י מתמקד בפירושו במתן הסבר לשאלת הלומד.

האם רש"י כתב בכתב רש"י? תקראו כאן.