כדאי לשים לב למוטיב שחוזר בהיסטוריה של עם ישראל: כל פעם שאנו יוצאים מן הגלות, זה מתרחש בצורה זו או אחרת בהסכמת אומות העולם. אבל אז זה מסתבך. נתחיל בסיפור יעקב אצל לבן הארמי: יעקב מבקש מלבן לעזוב לאחר שסיים את חובותיו, לבן מסכים והם מגיעים להסכם. בהמשך זה מסתבך: יעקב נאלץ לברוח, לבן רודף אחרי יעקב, הם נפגשים – ומגיעים להסכם חדש.

נעבור ליציאת מצרים: אחרי מאמצי שכנוע אדירים שכללו את "עשר המכות", פרעה אכן משתכנע (!) ומחליט לתת לעבדיו בני ישראל לצאת. בהמשך זה מסתבך כידוע, חיל פרעה רודף אחרי עם ישראל, וטובע בים סוף. בהמשך המסע, משה מבקש ממלך אדום רשות לעבור בשטחו, וכשלא מקבל רשות – מורה ללכת בדרך אחרת.

גם היציאה מגלות פרס מתחילה ב"הכרזת כורש" המלך – שמרשה ליהודי הממלכה לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש שם. כורש אף מבטיח מימון וסיוע. ספר נחמיה מספר לנו שבהמשך הדברים (כרגיל) הסתבכו: פקידי המלך עצרו את בניית המקדש, כך שהיה צורך במסע שתדלנות אצל יורשו של כורש, והיו לישראל צרים ואויבים רבים.

כך גם התהליך של הקמת מדינת ישראל. הוא החל בהכרה של הגויים בזכות היהודים להקים מדינה בארץ ישראל: הצהרת בלפור, ועידת סן רמו ואישור תכנית החלוקה באו"ם (כ"ט בנובמבר). בהמשך הדברים לא הלכו חלק, וקמה התנגדות צבאית ופוליטית להקמת מדינת ישראל – שנמשכת עד עצם היום הזה. ומה עם הפסוק "בגויים לא יתחשב"? – כתבתי על זה כאן.

בהיסטוריה האנושית היו הרבה אנשים חדשניים שידעו לנסח את הרעיונות הגדולים שלהם בעצמם. לעומתם, היו כאלה שלא העלו על הכתב את החידושים שהגו, ואז לעיתים עבודת הכתיבה נעשתה ע"י תלמידים ממשיכי דרכם. כך תורת הקבלה של האר"י מצפת נכתבה ע"י תלמידו הגדול רב חיים ויטאל, חיבוריו של רבי נחמן מברסלב נכתבו ע"י תלמידו וממשיכו רבי נתן.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב כמות עצומה של אגרות, מאמרים ודרשות – חלקם בשפה בהירה ומובנת. אבל ההגות המרכזית של הרב נכתבה ביומנים – בשיטה שהרב יובל שרלו מכנה אותה "כתיבה בהשראה": כל פעם הרב כתב קטע בנושא אחר, ללא סדר מובנה הדומה למבנה שיטתי של ספר עיון.

על מנת להוציא את ההגות הרב קוק לאור, נדרשה העריכה של התלמידים. כך, ספר "אורות" נערך (חלקית עוד בחייו של הרב) ע"י בנו ותלמידו הרב צבי יהודה. ספר "אורות הקודש" נערך ע"י תלמיד גדול אחר של הרב, הרב דוד כהן ("הנזיר"). יצוין שהספרים הללו אינם קלים לקריאה.

מה זה שלוש השְׁבוּעוֹת (נא לא לבלבל עם "שלושת השבועות" בין י"ז בתמוז לט' באב), ואיך הן קשורות לוויכוח על הקמת המדינה? מדובר בדברי אגדה בתלמוד (שלא נפסקו להלכה) המתארים מעין "חוזה" שה' קבע לתקופת הגלות: הגויים ישעבדו את עם ישראל אבל לא יותר מדי, וליהודים אסור להשתחרר מהגלות ("לעלות בחומה") ללא רשות. מהם המקורות?

ב"שיר השירים", בשלושה מקומות שונים, מופיע הפסוק (בשינויים קלים): ”הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”. מה פירוש האיסור לעורר את האהבה לפני הזמן? בתלמוד (כתובות קי"א א) רבי יוסי ברבי חנינא דרש: "שלש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי." – זה ה"חוזה" המדובר.

השבועות הללו לא היו ב"מרכז הבמה", עד ש… בא "הרבי מסאטמר", הרב יואל טייטלבוים. בין הרבנים החרדים שהתנגדו להקמת המדינה, הרבי מסאטמר שייך למעטים שבנו תשתית תיאולוגית מסודרת לאנטי-ציונות, ובמרכזה העניין של "שלוש השבועות". לשיטתו, הציונים עברו על השבועות בכך שהקימו את המדינה בכוח הזרוע.

אבל אולי בעצם הגיע הזמן לצאת מהגלות, ולכן אין תוקף לחוזה? האם היציאה מהגלות אמורה להתרחש בהסכמה של אומות העולם, או נגד רצונן? על כך אפשר לקרוא כאן.

יש אומרים שאנשים נוטים להיצמד לדעותיהם הקודמות גם לנוכח מאורעות אדירים שמתרחשים בחייהם. אבל זה לא תמיד נכון, כפי שמוכיח סיפורו הטרגי של הרב יששכר שלמה טייכטל, מחשובי רבני סלובקיה שחווה את השואה על בשרו.

במשך רוב שנות חייו הרב טייכטל החזיק בעמדה חרדית אנטי-ציונית. מאורעות השואה גרמו לא להעמיק בסוגיות של הגאולה וארץ ישראל (שלדבריו לא מצא זמן לעסוק בהן בלימוד הישיבתי המסורתי), והביאו אותו לתמיכה נלהבת בציונות. את הרעיונות החדשים הוא כתב בספר בשם "אם הבנים שמחה". בין השאר, כתב שיהודים רבים היו יכולים להינצל, אילו הרבנים היו משכילים לתמוך ברעיון הציוני ולקרוא להמוני היהודים לעלות לארץ. הספר נכתב בתנאים קשים בזמם השואה, לרשות הרב לא עמדה ספריה תורנית – אך הוא הצליח להביא את המקורות בזכות הזיכרון המדהים שלו.

הרב טייכטל נרצח בשואה בשנת 1945. תמונתו (מאתר ויקיפדיה):

בראיה ההיסטורית, מה גורם ליהודים לעשות תשובה ולהתאחד? לצערנו, הרבה פעמים זה קורה בגלל שונאי ישראל. או כמו שאמר התלמוד במסכת מגילה: "אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב".

הדברים כמובן מכוונים למסופר במגילת אסתר, שם המן הרשע מצליח לקבל את אישור המלך אחשוורוש להשמדת היהודים: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (אסתר ג י). אסתר ומרדכי מצליחים להפוך את הגזירה. אך לפי המסורת, היהודים לא רק מתאחדים נגד שונאיהם (כמתואר במגילה) אלא גם עושים תשובה ומקבלים את התורה!

התלמוד במסכת שבת דורש: "אמר רבא: אף על פי כן הדור קבלוה [את התורה] בימי אחשורוש. דכתיב "קימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר". כלומר" הפסוק שמתחיל ב"קיימו וקיבלו" מתפרש כקבלת התורה מחדש, לא פחות. רק חבל שהיינו צריכים בשביל זה את המן. האתגר של דורנו: איך מגיעים לאחדות ואמונה אמתיים ללא ה"סיוע" מאנטישמים?

דוד בן גוריון אמר פעם בנאום בו הוא מחה נגד החלטות אנטי ישראליות: "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" לכאורה, יש לגישה שלו מקור בתורה, שהרי בלעם (הגוי!) אומר עלינו: (במדבר כג ט): "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

רק שלא בטוח ש"לא יתחשב" היא לשון של התחשבות. אמנם זו משמעות הביטוי בעברית המודרנית, אבל יותר סביר שבשפה של התנ"ך "לא יתחשב" פירושו "לא בא בחשבון אחד" או "לא נספר ביחד". כלומר, עם ישראל עומד בנפרד משאר העמים, ולא נמנה כאחד מהם. לפי פירוש זה אין כאן טענה שאסור לנו להתחשב בשיקולים שקשורים לאומות העולם.

אולי ראוי להביא כאן את הדימוי של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים".

הידעתם? יש מנהג לומר תפילה "מה טובו" בכניסה לבית הכנסת, המתחילה בפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – שלקוח גם מדברי בלעם בתורה (במדבר כד ה).

התשובה: תלוי איך מפרשים את הטקסט. במגילה מופיע הביטוי "צור ישראל" במשפט: מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים בַּחֲתִימַת יָדֵנוּ לְעֵדוּת עַל הַכְרָזָה זוֹ… ניתן להבין את "צור ישראל" כאזכור שם ה' (ויש לכך מקורות), אך גם במובן הפשוט של חוזק ועוצמה.

זה לא נכתב במקרה: הנוסח הזה הוא תוצאה של מחלוקת ופשרה. מגילת העצמאות עברה הרבה טיוטות. הויכוח נמשך עד לגרסה האחרונה: נציגים דתיים רצו ששם אלוקי ישראל יופיע במפורש במגילה, בעוד שנציגים חילונים התנגדו לכל סממן דתי בטקסט. דוד בן גוריון הכריע לכתוב "צור ישראל" כנוסח פשרה, על מנת שכל צד יוכל לפרש את הביטוי כדרכו.

מאמר זה של הרב חנן פורת ז"ל מנתח אתך המושג "צור ישראל" (גם בהקשר של מגילת העצמאות).

הביטוי "משיח בן דוד" שגור בפינו, אך מיהו משיח בן יוסף? משיח בן יוסף מוזכר כבר בתלמוד. קיימת מסורת לפיה יהיו שני שלבים בתהליך המשיחי. משיח בן יוסף יוביל את השלב הראשון, שבמרכזו נמצאות הפעולות המעשיות (מדיניות וכלכליות) של הגאולה. יש דעה שמשיח בן יוסף ייהרג, אך זה לא הכרחי, והגאון מווילנה חיבר תפילה מיוחדת על הצלתו מהגזירה. בשלב השני, ההובלה תעבור למשיח בן דוד, שישלים את תהליך הגאולה מבחינה רוחנית.

למה "בן יוסף" דווקא? מתוך שבטי ישראל, יוסף ויהודה נחשבים למייצגים של שתי גישות שונות (ואף יריבות): יוסף הצדיק הוא איש מעשי שמשתלב באנושות בכללותה (והופך בדרך למשנה למלך מצרים), בעוד שיהודה מייצג גישה יותר יהודית-מתבדלת ויותר דתית-רוחנית. לכן צאצא של יוסף דווקא מופקד על השלב החומרי, בעוד שצאצא של דוד המלך (שהוא משבט יהודה) אחראי על הצד הרוחני.

איך זה קשור לציונות? ביולי 1904 נפטר בנימין זאב הרצל. הרב קוק, שהיה אז "עולה חדש" (חודשיים בארץ), נשא נאום הספד להרצל, המכונה "המספד בירושלים". הרב קוק אמר שם: "והנה, בתור עקבא דמשיח בן יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו", וכך קשר באופן ישיר בין התהליך המשיחי לתנועה הציונית שהרצל הנהיג עד לפטירתו.

אכן הרב קוק בתור הרב הראשי התנגד משיקולי הלכה לעליה להר הבית, ואף דאג להפיץ כרוז המודיע על כך. אך לממשיכי דרכו יש דעות שונות בסוגיה. על מה מסתמכים המתירים?

מעבר לשיקולים הפוליטיים של ריבונות (שכמובן לא היו בתקופת הרב קוק), יש גם טענה שהמחקר התקדם מאז. ולכן' על בסיס המחקר והמיפוי, יש לנו הבנה שהמסלול שנקבע עבור עליית היהודים אינו חוצה את התחום האסור, ולכן אין כל עבירה בהליכה במסלול זה.

מהו מקור של הדימוי (המקובל אצל החרדים) שממשיל את עולם החילוני לעגלה הריקה? מדובר בזיכרון מהמפגש ההיסטורי שהתקיים בשנת 1952 בין דוד בן גוריון לחזון אי"ש, מנהיג החרדים דאז. לבן גוריון היו סיבות פוליטיות לנסוע לבני ברק לפגוש את הרב. בן גוריון שאל בפגישה, איך לדעת החזון אי"ש הדתיים והחילונים יכולים לחיות ביחד.

כנראה שחזון אי"ש לא הזכיר בתשובתו את העגלות כלל. הרב הביא משל מהתלמוד על גמלים (גרסה אחרת: על ספינות): במקום צר, יש לתת לגמל העמוס לעבור לפני הגמל הריק. יש עדות על כך שהרב לא התכוון בתשובתו לזלזל בחילונים, אלא בעיקר להדגיש שהציבור הדתי "עמוס" במחויבות לשמירת תרי"ג המצוות – ועל זה הוא אינו יכול לוותר. כמובן, בן גוריון לא הסכים לגישת הרב, וטען במפגש שהציבור החילוני נושא בנטל רב במדינה.

הידעתם:

1. פרופ' בנימין בראון כתב עבודת דוקטורת על החזון אי"ש, שהפכה גם לספר של מאות עמודים על תולדות הרב והשפעתו.
2. יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל, היה האיש היחיד שנכח בפגישה המדוברת (בתור מזכירו האישי של בן גוריון). יש לא מעט גרסאות על מה בדיוק נאמר שם.