ארכיון תגיות: מנהיגות

"סלע המחלוקת" – מקור

אז מתברר שהביטוי סלע המחלוקת קשור במקורו לשאלה אקטואלית עד מאוד: האם על מנהיג להעדיף את טובת המדינה על פני טובת המפלגה או הסיעה? הסיפור מתואר בשמואל א בסוף פרק כג. שאול המלך רודף במדבר יהודה אחרי דוד ואנשיו. הצבא של שאול קרוב מאוד לתפוס את דוד. אך בדיוק אז (פסוק כז): "וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ.".

מה שאול אמור לעשות בתור מלך? האם להמשיך לרדוף אחרי דוד אויבו, או לנטוש את המרדף ולהתארגן עם צבאו למלחמה נגד האויב החיצוני (פלישתים)? הבחירה של שאול מופיעה בפסוק הבא (כח): "וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת". שאול מעדיף את טובת הגנת המדינה ועוזב את המרדף אחרי דוד! וזה קרה במקום שנקרא "סלע המחלוקת".

אפשר לתת פירוש ל"מחלוקת" בפשטות בתור סלע שחלק (הפריד) בין מחנה שאול למחנה דוד. אך רש"י בפירושו לפסוק מביא כיוון עמוק יותר :"שהיה לבו של שאול חלוק לשתי דעות אם לשוב להציל את ארצו מיד פלישתים או לרדוף ולתפוש את דוד". המחלוקת שמדובר בה הייתה למעשה בתוך ליבו של שאול: באיזו דרך לבחור.

יכול אדם לא לחטוא?

"כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" – כך אומר ספר קהלת (פרק ז ח). לכאורה אי אפשר להימנע מחטא. אך יש אצל חז"ל גם כיוון אחר. בתלמוד (בבא בתרא יז א) מופיע: "ארבעה מתו בעטיו של [בגלל] נחש ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד". אזכור הנחש הוא רמז לחטא אדם הראשון, שאחריו נגזר על האנושות להיות בני תמותה. כוונת חז"ל היא שארבעת האנשים הצדיקים המוזכרים מתו רק בגלל הגזירה ההיא, ולמרות עשו בחייהם שום חטא שמצדיק שימותו.

נשים לב שהצדיקים הללו, עם כל הכבוד, הם בעיקר "בנים של" או "אבות של" אנשים יותר "מפורסמים" מהם! ומה עם יעקב, משה ודוד? עליהם התלמוד לא אומר ש"מתו בעטיו של נחש", כלומר חז"ל סבורים למרות גדולתם – שהיה בחייהם חטא . מכאן אפשר ללמוד שקשה לא לחטוא, אך עוד יותר קשה להימנע מחטאים עבור מי שפועל בעולמנו על מנת לעשות מעשים גדולים.

למה משה לא נכנס לארץ: בין אדם לתפקיד

התורה מספרת שה' גזר על משה שלא יכנס לארץ ישראל לאחר מעשה מי מריבה. אך יש קושי בגישה הזאת: לא ברור מה בדיוק היה חטאו של משה שעליו נענש. הפרשנים נתנו הסברים רבים לחטאו של משה (למשל, רש"י סבר שמשה היה צריך לדבר אל הסלע במקום להכות בו). על ריבוי ההסברים הללו כתב שמואל דוד לוצטו (שד"ל): "משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש". אז יתכן וצריך לחפש פתרון לחידה ממקום אחר?

הרב אורי שרקי במאמרו קושר ישירות את אי כניסתו לארץ של משה להתנהגותו במעשה חטא המרגלים. אך צריך לבלוש בטקסט. אמנם בספר "במדבר" בו מתואר הסיפור לראשונה לא מופיעה שום תגובה של משה לטענות המרגלים (שחזרו מהשליחות) שלא ניתן לכבוש את הארץ. אך בספר "דברים" משה מספר איך הגיב: (דברים א כט-ל): "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם." כמה פסוקים אחרי זה (דברים א לז) משה אומר שבגלל המעשה הזה ה' מנע ממנו את הכניסה לארץ.

אבל מה רע בעצם בתגובתו של משה למרגלים? לכאורה, משה הפגין אמונה עמוקה ובטחון ביכולתו של ה' להביא לניצחון במלחמה נגד יושבי הארץ. אבל בשלב כיבוש הארץ הדרישות מהמנהיגות משתנות: הכרחי שהמנהיג יגייס את העם למלחמה הפיזית באויבים, ולא יבנה על ה' שיילחם עבורם. משה לא הלך בכיוון הזה. לפיכך לא מדובר כאן בחטא כפשוטו, אלא באי ההתאמה לתפקיד של "כובש הארץ". כולנו יודעים שאין זו הדרך לקחת אדם מוכשר ורב הישגים ולמנות אותו למשרה אליה הוא לא יכול להתאים בגלל אישיותו. לכן היה הכרח להעביר את ההובלה ליהושע בן נון. להעמקה בסוגיה, מוזמנים לקרוא מאמר מהאתר של ד"ר אלכסנדר קליין.

יפתח בדורו כשמואל בדורו: כל מנהיג ראוי?

הביטוי "יפתח בדורו כשמואל בדורו" מופיע בתלמוד הבבלי (ראש השנה, כה ב) ופירושו שחייבים לציית למי שמתמנה להיות מנהיג, גם אם מידותיו קטנות ביחס למנהיגים אחרים. וכך אומר התלמוד: "יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים". אך למה שמואל ויפתח דווקא? מי זה יפתח שמשווים אותו לשמואל, מגדולי הנביאים שקמו לישראל?

ספר שופטים (תחילת פרק יא) מתאר את יפתח הגלעדי כחסר תכונות נעלות כגון יחוס, חוכמה וקדושה. הוא מוצג כמעין מנהיג כנופיה: אמנם הוא "גיבור חייל", אך "וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים". איך עלה לגדולה? המצב הביטחוני היה גרוע: העם פחד מהמלחמה מול מלך עמון. לכן זקני העם מבקשים מיפתח לעמוד בראש, על מנת שינצח את האויב. יפתח מסכים לקחת את ההובלה. בתור מנהיג, הוא לא רק עוסק במלחמה, אלא גם כותב אגרות למלך עמון בהן מתאר את המהלכים ההיסטוריים שקדמו לסכסוך הנוכחי. יפתח מתפקד כמדינאי לכל דבר!

יפתח הגלעדי ודאי לא היה מנהיג מושלם, ולחז"ל יש ביקורת רבה על מעשיו. ואף על פי כן, "יפתח בדורו כשמואל בדורו". מעבר לחובת הציות למנהיג, אולי יש לכך סיבה נוספת. התלמוד בהמשך מצטט פסוק מספר קהלת (ז י): "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה.". לעיתים מספרים לנו ש"פעם היה טוב", ושהמנהיגות של פעם הייתה אמיצה, בעוד שהיום הכל קטן ומושחת. חכמת קהלת רומזת לנו לבחון טענות מסוג זה בצורה ביקורתית: יתכן ומדובר פשוט בהאדרת העבר. למנהיגים של פעם ודאי היו מגרעות, וחסרה לנו פרספקטיבה היסטורית על מנת לשפוט את ההווה נכון. מההיבט הזה, חשוב לכבד מנהיגים ולא לזלזל בהם.

ירבעם בן נבט וחטא הגאווה

ירבעם בן נבט, מלכה הראשון של ממלכת ישראל, זוכה לביקורת חריפה אצל חז"ל. נאמר עליו במשנה (אבות ה יח) שהוא "חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים" (בכך שהציב עגלים של זהב לצרכי פולחן), והוא גם נמנה עם שלושת המלכים (סנהדרין י ב) שאין להם חלק לעולם הבא. אבל אולי ניתן למצוא "נסיבות מקלות" בראייה ההיסטורית. ירבעם לא אשם בפיצול הממלכה. אחיה השילוני כבר ניבא את הקרע כעונש על חטאי שלמה המלך. בהמשך, רחבעם בן שלמה מסתכסך עם שבטי הצפון, והפיצול קורה בפועל. הממלכה של ירבעם נותקה מבית המקדש בירושלים, והיה לו צורך להקים מקום פולחן חלופי. סביר לפרש שהעגלים נועדו לעבודת ה' (אמנם לא "לפי ההלכה"), ולא לעבודת האלילים.

אבל יש במקורות גם כיוון אחר של ביקורת על ירבעם. הנה קטע מתלמוד בבלי (סנהדרין קב א) עם התרגום וביאור של הרב שטיינזלץ: נאמר בירבעם "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" (מלכים א' יג, לג) מאי [מהי] משמעות "אחר" שנאמר? מהו אותו מאורע שמרומז לו? אמר ר' אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו כלומר, ששלח נביאים והפציר בו, ואמר לו: חזור בך, ואז אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי יהיה בראש? אמר לו ה': בן ישי ילך בראש. אמר ירבעם: אי הכי, לא בעינא [אם כך, אין אני רוצה], שמפני גאוותו לא רצה לחזור בו.

אתם מבינים מה קורה כאן? ה' באופן ישיר מזמין את ירבעם לעשות תשובה ולטייל בגן עדן. מה התגובה הראשונה? "מי בראש?" – האם אני אוביל ואנווט? כששומע שדוד בן ישי "בראש", ולא הוא – מחליט שהוא לא בא. ירבעם מונע מגאווה יתרה, וזה אכן חטאו. לקח חשוב למנהיגים של היום: אנו מצפים מהם לשתף פעולה למען הכלל, גם אם לא מובטח שתמיד יהיו בראש ויובילו.

"איש הישר בעיניו יעשה" – מה הפתרון?

ספר שופטים מסתיים בפסוקים "בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה". ואכן הפרקים האחרונים של ספר שופטים מצביעים על הידרדרות מצב האומה. השופט האחרון המוזכר בשמו הוא שמשון הגיבור: דמות "צבעונית" ורחוקה מאוד לכאורה ממנהיג צדיק ונבון שראוי לעם. אחרי זה מסופר על פסל מיכה: עבודה זרה שהתקיימה במקביל לעבודת ה' במשכן שילה. הספר נחתם במעשה פילגש בגבעה: אונס שמוביל למלחמה בין השבטים בה כמעט ומושמד שבט בנימין כולו. אנרכיה חוגגת?

קשה להתווכח עם חומרת המצב הפנימי, שלא לדבר על הצורך להתמודד עם האויבים מבחוץ בצורה יעילה: המבנה השבטי היקשה על גיוס של צבא חזק ויעיל. אבל האם היו מוכרחים למנות מלך על מנת לתקן? שמואל הנביא התנגד למנוי מלך (שמואל א ח) והביא באזני העם את כל הסיבות הנכונות לכך. אנו יודעים שזה לא עזר: העם רצה מלך, ובהמשך שמואל ממליך את שאול, וכך מתחילה תקופת המלוכה בישראל.

האם היה פתרון טוב יותר? האם היו חייבים שלטון מרכזי? האם היה הכרח להפקיד את הכוח בידי שליט אחד ויחיד?