רש"י נחשב בצדק לגדול מפרשי התורה. אך איך הוא הגיע לדברים שכתב בפירושו? האם הוא המציא אותם בעצמו? מה היו מקורותיו? ניתן לומר שרוב כתיבתו מבוססת על דברי חז"ל בתלמוד ומדרשי האגדה. מדובר בהיקף עצום של חומר. גאוניותו של רש"י בכך ידע לזהות את השאלה שלומד הפסוקים היה שואל, ולמצוא את המאמר מדברי חז"ל ש "מתרץ את הקושיה" (בלשון הלמדנים), כלומר נותן מענה טוב לשאלה. נביא דוגמא.

בתחילת פרק מ"ט בספר בראשית, יעקב אבינו מכנס את בניו לפני פטירתו. שני הפסוקים הראשונים: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם." לכאורה, הפסוק השני לא ממשיך את הראשון, אלא מתחיל את הסיפור מחדש. זאת ועוד, אנו יודעים מההמשך שיעקב לא מגלה לבניו מה יקרה באחרית הימים. איך זה מסתדר?

פירוש רש"י אומר שאכן היה כאן סיפור בהמשכים: "בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, וְהִתְחִיל אוֹמֵר דְּבָרִים אֲחֵרִים". יש פער בין מה שיעקב רצה לבין מה שהצליח לעשות בפועל. דברי רש"י מבוססים על הדרשה של ר' שמעון בן לקי בתלמוד הבבלי (פסחים נו א). בתלמוד הדברים ארוכים יותר. רש"י מתמקד בפירושו במתן הסבר לשאלת הלומד.

האם רש"י כתב בכתב רש"י? תקראו כאן.

הביטוי "לעשות נפשות" פירושו לגייס במרץ אנשים למען קידום של רעיון חשוב. הוא מופיע בתנ"ך בפסוק (בראשית יב ה): "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן." – מה המשמעות של "לעשות נפשות" כאן?

רש"י בפירושו לפסוק מביא גם את הפשט ("עבדים ושפחות שקנו להם… – לשון 'קונה וכונס'") – כלומר, אברהם יצא עם עבדיו שרכש בחרן. אבל רש"י מתחיל דווקא מההסבר המדרשי: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים , ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום". אמנם טקסט התורה לא מספר לנו זאת, אך לפי המדרשים (עיין כאן במאמר של הרב יוסף כרמל), אברהם ושרה עסקו בהפצת אמונת הייחוד כבר בחרן, והיו להם תלמידים שלמדו מהם את אמונת ה'. במובן הזה, אברהם ושרה "עשו נפשות" לרעיון אמונת הייחוד. בהשאלה ניתן לומר שנפש התלמידים האלה "נעשתה מחדש" ע"י אברהם ושרה.

היינו אולי מצפים שהאמוראים (חכמי התלמוד) – שראו בגאולה לעתיד לבוא עקרון אמוני חשוב – היו מתלהבים לזכות בעצמם לחיות בימות המשיח. אבל במפתיע, מסכת סנהדרין בתלמוד (צח, ב) מזכירה שלושה אמוראים חשובים – עולא, רבה, ורבי יוחנן – שחתומים על המשפט "ייתי ולא אחמיניה" (תרגום מארמית: יבוא ולא אראה אותו). החכמים הללו מאמינים בבוא המשיח, אך לא רוצים שזה יקרה בחייהם. מה הסיבה?

התלמוד מסביר שהם חששו מחבלי משיח: הייתה בידם מסורת שבתקופת הגאולה יהיו צרות גדולות, והם סברו שצרות אלה יפגעו אף בצדיקים לומדי התורה ושומרי המצוות. במה בדיוק מדובר? הרב אורי שרקי נותן בחוברת יְסוּרֵי גְאֻלָּה פרשנות אקטואלית לסוגיה. מניתוח דברי התלמוד הוא מגיע למסקנה שעולא חשש מתופעת החילון (פריקת עול התורה), רבה מפני השואה העתידה להתרחש, ורבי יוחנן (שחי בארץ ישראל) דואג לבעיה הפלסטינאית (המלחמה מול הגויים על הארץ). מוזמנים לעיין.

אבל לא כולם באותה הדעה. התלמוד מביא את דברי הרב יוסף (בתרגום): "יבוא, ואזכה לשבת בצל הגללים של חמורו". רב יוסף רוצה לחיות בזמן הגאולה, אך התיאור שלו מאוד לא רומנטי. הוא מבין שימות המשיח לא יהיו קלים, אך הוא רוצה לזכות במעמד ומוכן ולהתמודד עם הקושי. במובן הזה, אנו אולי תלמידיו וממשיכים דרכן של הרב יוסף.

במשפחות רבות בקידוש ליל שבת נהוגה ברכת הבנים: ההורים (או רק האב) מברכים את הילדים בנוסח ברכת הכוהנים. כשמדובר בבן, לפסוקי ברכת הכוהנים מקדימים משפט מן התורה (בראשית מח כ): "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". זו הברכה בה בירך יעקב אבינו את בניו של יוסף, מנשה ואפרים. אבל למה מזכירים את בני יוסף בברכת הבנים דווקא? הרי שבטי אפרים ומנשה אינם עוד חלק מהעם מאז חורבן ממלכת ישראל לפני אלפי שנים.

תשובה יפה מצאתי במאמרו של הרב יוסף צבי רימון (שם הוא מביא מקורות מן החסידות). בפשטות, זו ברכת האחווה הטובה. ספר בראשית מלא בסיפורים על יחסים לא טובים בין האחים. קין והבל – רצח. יצחק וישמעאל – לא הסתדרו ולא דיברו ביניהם. יעקב ועשיו – תחרות, מריבות ואיום ברצח. יוסף ואחיו – מעשה המכירה המפורסם. ואז מגיעים לדור של אפרים ומשנה: אין לנו שום אזכור לקנאה, שנאה ותחרות ביניהם. אפילו שסבא יעקב בברכתו הקדים את הצעיר (אפרים) לבכור (מנשה) – זה לא גרם לריב בין האחים.

לפיכך "כאפרים וכמנשה" זו קריאה לאחווה ואחדות. שנזכה!

אמרו חז"ל : "אין מים אלא תורה". מדרש שיר השירים רבה מביא דרשות שמשוות בין תורה למים. "מה מים חיים לעולם" – "כך תורה חיים לעולם". "מה מים מן השמים" – "כך התורה מן השמים". "ומה המים מטהרים הגוף" – "כך תורה מטהרת הגוף". אבל אז נשאלת השאלה: איך המשל הזה מסתדר עם סיפור המבול? הרי לכאורה מי המבול גורמים להשמדה של כמעט כל האנושות – האם ניתן לדמות זאת לדרכה של תורה?

האמת שיש הרבה הקבלות בין מעשה המבול בפרשת נוח למתן התורה! אפילו מבחינת הזמן, המבול נמשך בדיוק כמו הזמן שמשה היה על הר סיני: (בראשית ז יב): "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.". בסוף המבול ניתנו מצוות ("שבע מצוות בני נוח"), ונכרתה ברית הקשת בענן.

בואו ניזכר ברקע: דור המבול היה מלא בשחיתות וחמס, ונוח אמנם היה צדיק אך לא במדרגת משה רבנו ולכן לא הצליח לתקן את הדור. רבי צדוק מלובלין ("רסיסי לילה") מביא רעיון עמוק ואמיץ: "ראוי להיות מתן תורה בדור המבול" – כלומר, גם אז היה "חלון הזדמנויות" שההתגלות תביא את התורה לעולם! "רק שבחטאם נתהפך שפע מי התורה למי המבול" – אכן התורה משולה למים, רק שהדור לא היה ראוי לקבל את התורה, ולכן בפועל העולם התמלא במים שגרמו להרס. התורה האמתית "נאלצה" להמתין למנהיג ולדור ראויים יותר. מאמר זה מרחיב את הרעיון.

ויש גם קשר למנהגי התפילה. בתלמוד (בבא קמא פב א) "אין מים אלא תורה" דורשים על הפסוק (שמות טו כב) "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם." בתלמוד מפרשים את שלושת ימי הצמא כהליכה ללא תורה: "כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו". לכן בתקנות של עזרא הסופר נקבע שהקריאה בתורה תהיה בבתי הכנסת לא רק בשבת, אלא גם בימי שני וחמישי. כך לא יעברו על אף יהודי שלושה ימים ללא תורה!

אלכסנדר מוקדון היה מצביא דגול שכבש במהירות שטח עצום שכלל גם את ארץ ישראל, והקים בו אימפריה אדירה. התלמוד (סנהדרין צא א) מביא כמה סיפורים בהם היהודים נתבעים בבית דינו של אלכסנדר הגדול. באחד מהם, המצרים תובעים את היהודים על… הרכוש אותו הוציאו בני ישראל ביציאת מצרים. הרי התורה מספרת (שמות יב, לה-לו): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם." – אכן היהודים עוזבים ברכוש גדול.

מה ניתן להשיב? מי שנבחר לייצג את היהודים במשפט היה החכם בשם גביהא בן פסיסא. הוא אמר: אם אתם התובעים מביאים ראיה מתורת ישראל, גם אני מביא ראיה משם. התורה אומרת (שמות יב מ): "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה." – היהודים היו עבדים אצלכם מאות שנים! אם כן, אתם חייבים לנו את שכר על העבודה שעשינו כעבדים בשבילכם בכל התקופה הזאת!

אז איך נגמר המשפט? מסופר שאלכסנדר הגדול נתן למצרים שלושה ימים להשיב לטענה, המצרים לא מצאו תשובה וברחו מהמשפט. הסיפור הבא? בני ישמעאל (יחד עם בני קטורה) תובעים את היהודים על חלקם בארץ ישראל! נשמע אקטואלי? רוצים לדעת איך זה הסתיים? תקראו בהמשך הדברים בתלמוד.

רבי מאיר נמנה עם התנאים (חכמי המשנה) החשובים ביותר, ויש לנו סיפורים רבים על צדיקותו וחכמתו. אבל עמדותיו לא קיבלו עדיפות בקביעת ההלכה. התלמוד (עירובין מו ב) אומר: "[מחלוקת] רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי." כלומר, במקרה של מחלוקת בין רבי מאיר ובני דורו התנאים, לא פוסקים כרבי מאיר! מה הסיבה לכך?

התלמוד נותן תשובה במקום אחר (עירובין יג ב) בשמו של רבי אחא בר חנינא: "גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁאֵין בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? שֶׁלֹּא יָכְלוּ חֲבֵירָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ." לרבי מאיר ודאי הייתה שיטה גדולה בהלכה. אך החכמים שבאו לא הצליחו להבין את שיטתו ("לעמוד על סוף דעתו"), ואי אפשר לקבוע הלכה לדורות על בסיס משהו שלא ממש מבינים.

אז בעצם יש לנו עסק עם גאון אדיר שאמנם זכה לכבוד רב בזיכרון האומה, אך לא להשפעה על עולם ההלכה המעשי – בגלל שגאוניותו הייתה קשה להבנה. כנראה צריך גם להיות מובן על מנת להטביע חותם. נשמע מוכר? מזדהים?

במסורת תמיד נספרים שנים עשר שבטים, אבל זה נעשה בשתי שיטות שונות. ליעקב אבינו היו כידוע שנים עשר בנים. אך בהמשך נוצרו שני סיבוכים:

א. אפרים ומנשה – בניו של יוסף – מקבלים מיעקב ברכה מיוחדת (ראה בראשית מ"ח), וכל אחד מהם זוכה להיות ראש שבט עצמאי.

ב. שבט לוי כולו זוכה לכבוד מיוחד ומקבל תפקיד של שירות במקדש (ולפני הכניסה לארץ, בטיפול במשכן). אך יש לכך מחיר: השבט לא זוכה לנחלה משלו בארץ: "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן." (דברים יח א).

לכן באופן טכני ניתן למנות 13 שבטים. אך המסורת שלנו "אוהבת" את המספר 12, ולכן יש 2 שיטות ספירה: דרך אחת היא לספור את כל בני יעקב כשבטים (ולאחד את אפרים ומנשה ל"יוסף"), ובשיטה השניה שבט לוי לא נספר (כי הוא לא נוחל) אך אפרים ומנשה נמנים בנפרד. בכל אחת מהדרכים מגיעים ל 12 בדיוק.

כמובן, יצחק אבינו. אברהם אבינו הגיע לארץ ישראל מחו"ל (המצווה ב"לך לך") וגם ירד למצרים בשנות הרעב בארץ. גם יעקב אבינו בילה שנים ארוכות בבית לבן הארמי, ובסוף חייו ירד יחד עם בניו למצרים ושם נפטר. רק יצחק אבינו – שלפי המסורת מייצג את מידת הגבורה דווקא – לא עוזב את גבולות ארץ ישראל.

אמנם גם יצחק תכנן לרדת למצרים בזמן הרעב, והגיע עד ארץ גרר (יתכן ומדובר באזור נחל גרר בחבל הבשור) – עדיין בגבולות ארץ ישראל. שם ה' אומר ליצחק במפורש לא לרדת למצרים ומבטיח לו ברכה. יצחק נשאר בגרר, ובהמשך מצליח לשרוד את שנות הרעב בארץ. אנו גם רואים את הקשר החזק של יצחק לאדמה: יצחק הוא היחידי שאנו יודעים עסק בזריעה, ולא רק בגידול בהמה כשאר האבות: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (בראשית כו יב). אגב, הפסוק הוא המקור לשם השכונה הירושלמית "מאה שערים".

בהקבלה לימנו אנו. אברהם מייצג את דור ההורים – אנשים שהחליטו מסיבות ציוניות (או גם פרקטיות?) לעלות לארץ, והביאו או בנו כאן את משפחותיהם. הדור השני (שאני באופן אישי שייך אליו) ככלל זוכר את סיפורי ההורים, מושרש בארץ כמו יצחק. מתעקש להתקיים בה. אבל מה יקרה לדור הבא, רחוק יותר מנקודת ההתחלה? הסיפור של יעקב ובניו (שירדו מצרימה) מלמד שהמשך הנוכחות בארץ לא מובן מאליו: אמנם לאברהם נאמר בנבואה שבניו יעברו שעבוד, אך יתכן ויכול להיות גם פתרון טוב יותר. איך מעבירים את מידת הגבורה של יצחק לדור הבא?

ספר שופטים מסתיים בפסוקים "בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה". ואכן הפרקים האחרונים של ספר שופטים מצביעים על הידרדרות מצב האומה. השופט האחרון המוזכר בשמו הוא שמשון הגיבור: דמות "צבעונית" ורחוקה מאוד לכאורה ממנהיג צדיק ונבון שראוי לעם. אחרי זה מסופר על פסל מיכה: עבודה זרה שהתקיימה במקביל לעבודת ה' במשכן שילה. הספר נחתם במעשה פילגש בגבעה: אונס שמוביל למלחמה בין השבטים בה כמעט ומושמד שבט בנימין כולו. אנרכיה חוגגת?

קשה להתווכח עם חומרת המצב הפנימי, שלא לדבר על הצורך להתמודד עם האויבים מבחוץ בצורה יעילה: המבנה השבטי היקשה על גיוס של צבא חזק ויעיל. אבל האם היו מוכרחים למנות מלך על מנת לתקן? שמואל הנביא התנגד למנוי מלך (שמואל א ח) והביא באזני העם את כל הסיבות הנכונות לכך. אנו יודעים שזה לא עזר: העם רצה מלך, ובהמשך שמואל ממליך את שאול, וכך מתחילה תקופת המלוכה בישראל.

האם היה פתרון טוב יותר? האם היו חייבים שלטון מרכזי? האם היה הכרח להפקיד את הכוח בידי שליט אחד ויחיד?