בהיסטוריה האנושית היו הרבה אנשים חדשניים שידעו לנסח את הרעיונות הגדולים שלהם בעצמם. לעומתם, היו כאלה שלא העלו על הכתב את החידושים שהגו, ואז לעיתים עבודת הכתיבה נעשתה ע"י תלמידים ממשיכי דרכם. כך תורת הקבלה של האר"י מצפת נכתבה ע"י תלמידו הגדול רב חיים ויטאל, חיבוריו של רבי נחמן מברסלב נכתבו ע"י תלמידו וממשיכו רבי נתן.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב כמות עצומה של אגרות, מאמרים ודרשות – חלקם בשפה בהירה ומובנת. אבל ההגות המרכזית של הרב נכתבה ביומנים – בשיטה שהרב יובל שרלו מכנה אותה "כתיבה בהשראה": כל פעם הרב כתב קטע בנושא אחר, ללא סדר מובנה הדומה למבנה שיטתי של ספר עיון.

על מנת להוציא את ההגות הרב קוק לאור, נדרשה העריכה של התלמידים. כך, ספר "אורות" נערך (חלקית עוד בחייו של הרב) ע"י בנו ותלמידו הרב צבי יהודה. ספר "אורות הקודש" נערך ע"י תלמיד גדול אחר של הרב, הרב דוד כהן ("הנזיר"). יצוין שהספרים הללו אינם קלים לקריאה.

המסורת מייחסת את כתיבת ספר תהילים לדוד המלך. אך כדאי לשים לב ללשון התלמוד (בבא בתרא יד ב): "דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים" (וביניהם אדם הראשון, אברהם ומשה). כלומר, אין זה הכרחי שדוד כתב את כל הטקסט בעצמו, וסביר שערך מזמורים שנכתבו ע"י אחרים.

האתגר לתפיסה המסורתית הוא מזמור קל"ז שמתחיל בפסוק "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן." איך יתכן שדוד כתב על גלות בבל, שהתרחשה מאות שנים לאחר פטירתו? רבי אברהם אבן עזרא בהקדמה לתהילים נוטה לסברה (שיש לה גם מקור בתלמוד) שדוד כתב את המזמור הזה ברוח הקודש, ושראה בחזונו את גלות בבל לעתיד לבוא. אך הוא גם מביא דעה של פרשנים שטענו שהמזמור נכתב ע"י גולי בבל עצמם, הרבה אחרי תקופת דוד.

לסיכום, אין חובה לקבל שכל המזמורים חוברו ע"י דוד, אך במסורת הספר כולו נקשר ברוחו ונפשו של דוד המלך.

המקור של הביטוי "תלוי על בלימה" נמצא בספר איוב, שם איוב מתאר את גדולתו של בורא העולם (איוב כו ז): "נֹטֶה צָפוֹן עַל־תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל־בְּלִי־מָה". רש"י מפרש: "על בלימה" – אין כלום ביסוד כי הם עומדים באויר על חוזק זרועותיו של הקב"ה. הקדוש ברוך הוא בורא את העולם יש מאין, ולא נזקק ליסודות תומכים.

שמעתי פעם הלצה: מי שמכריע את המחלוקת לפי הדעה של רב שיש לו לבוש מהודר יותר – מקיים את הפסוק באיוב: "תולה ארץ על גלימה".

בספר מלכים א' (יח יט), אליהו הנביא "זוכה" לכינוי הלא מחמיא הזה מפיו של אחאב המלך במפגש ביניהם: "וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב, אֶת-אֵלִיָּהוּ; וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו, הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל." על מה הם רבים, בעצם? אחאב עבד עבודה זרה, ועל כן (כמתואר בתחילת פרק יז) אליהו גוזר גזירת בצורת על הארץ. מניעת הגשמים גרמה לרעב בממלכה של אחאב, ולכן המלך כועס על הנביא כל כך.

כמובן שאליהו לא נשאר חייב, ועונה לאחאב: "וַיֹּאמֶר, לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-אַתָּה, וּבֵית אָבִיךָ–בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְו‍ֹת ה', וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים." לשיטת אליהו, אחאב אשם במשבר בגלל עבודת הבעל שהכניס. מתי נפסקה הבצורת? זה קרה רק לאחר "מבחן האמונה" בו אליהו ניצח את נביאי הבעל בהר הכרמל, בהמשך הפרק.

ואולי אליהו הלך בכל זאת בדרך קשה מדי מול המלך והעם? ואיך זה קשור להיותו "מלאך הברית"? תקראו כאן.

הביטוי "ובחרת בחיים" מופיע במקור בספר דברים (ל, יט): "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אבל מה המשמעות של הבחירה? וכי אפשר היה לחשוב אחרת?

משה פונה לעם שזוכר את ההתגלות האלוקית בהר סיני. לכאורה, אפשר היה להניח שהחוויה הרוחנית של הקרבה לאל הופכת את החיים בעולם הזה לחסרי משמעות, ויש גישות רוחניות שהולכות בכיוון הזה. אבל משה מלמד את העם שגם אחרי ההתגלות, יש ערך לבחירה בחיים מלאי קדושה ומשמעות בעולם הזה.

זה הרעיון של "עליה (רוחנית) לצורך ירידה (לעולם)". אברהם ויצחק עולים להר המוריה במעשה עקידת יצחק, אך יורדים מההר יחדיו וממשיכים את שושלת האבות. משה רבנו עולה ל 40 יום ו 40 לילה להר סיני, אך יורד בחזרה על מנת לתת את התורה לעם. הכהן הגדול נכנס רק פעם בשנה – ביום הכיפורים – לקודש הקודשים במקדש, אך הפיוט "מראה כהן" מדגיש דווקא את החזרה שלו אל העם: "אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע". אנו עולים על מנת לחזור ולבחור בחיים מלאי משמעות.

כן, אנו יודעים שזה לא בדיוק היה ככה:

האמת היא שהרשימה המוסכמת של המצוות פשוט לא קיימת. התורה איננה "ספר מצוות" קלאסי: מצוות רבות משתלבות בתוך סיפורים. לא במקרה רש"י מתחיל את פירושו המפורסם לתורה מהמדרש של רבי יצחק: "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית?".

אך יש הסכמה רחבה לפחות בעניין כמות המצוות. המקור הוא דבריו של רבי שמלאי בתלמוד הבבלי (מכות כג ב): "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה – שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם". כלומר, יש 613 (גימטריה: תרי"ג) מצוות, ומהן 365 (שס"ה) מצוות "לא תעשה" שהן איסורים, ו 248 (רמ"ח) מצוות "עשה" שהן ציוויים. מכאן הביטוי תרי"ג מצוות.

ובכל זאת? הרשימה הראשונה הידועה מופיעה בספר "הלכות גדולות" מתקופת הגאונים (כנראה במאה ה 9). גדולי ישראל (בפרט רמב"ם ורמב"ן) עסקו רבות בבירור וסידור המצוות, אך המחלוקות הפרשניות נשארו. לכן כל רשימה שתמצאו במקורות (ובהחלט אפשר למצוא) – נכתבה לפי דעה מסוימת, ואינה מוסכמת ומוסמכת. היו ויש עדיין ויכוחים רבים האם דבר מסוים מהווה מצווה או לא. דוגמא אקטואלית – מצוות כיבוש ארץ ישראל: הרמב"ן קובע שזו מצווה, בעוד שרמב"ם לא מזכיר אותה ברשימת המצוות.

"אנשים אחים אנחנו" – מי אמר למי? כמובן, אברהם אמר ללוט בסיפור המריבה שפרצה ביניהם: (בראשית יג, ח): "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". בהמשך אברהם מציע ללוט להיפרד ולחלוק את הארץ. אבל האם זאת הייתה קריאה אמתית לאחווה?

לא בטוח. בהתחשב ברקע של ספר בראשית, מסתבר שאברהם ניסה לומר: "אנשים אחים אנחנו" – המריבה בין האחים היא מסוכנת מאוד! תראה מה קרה לקין והבל שרבו: זה נגמר ברצח. לכן, על מנת למנוע אסון – חייבים להיפרד. אין ברירה. האחווה לא עובדת במצבים כאלה.

כל המילים מתחברות בראש שלנו לסיפור אחד שהתרחש בגן עדן? אז זהו, לא בדיוק. בניגוד לדעה הרווחת, התפוח אינו מופיע בתורה בתיאור חטא אדם הראשון. התורה מזכירה את "פרי דעת טוב ורע", אך לא מספרת לנו (אולי בכוונה?) באיזה סוג פרי מדובר.

בתלמוד ובמדרשים דנים בשאלה איזה פרי היה שם. יש כמה דעות: גפן, חיטה, ענבים ואפילו אתרוג – אבל אף מקור לא מזכיר את התפוח! יתכן ודימוי התפוח נוצר בהשפעת הנוצרית, למרות שגם לנוצרים אין מקור מפורש בכתבי הקודש שלהם שממצביע על התפוח. מידע נוסף כאן.

ולכן נשאר מקום לדמיון:

ספר בראשית מביא סיפורם של שני דורות שנענשו על חטאיהם. "דור המבול" נענש "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יג). אבל מה היה חטאם של בוני המגדל? המחשבה העממית שהאל "נעלב" או חשש מגובה המגדל – אינה רצינית. אבל התורה לא מגלה את הסיבה.

אפשר לחפש את התשובה במדרש פרקי רבי אליעזר (פרק כד): "מַעֲלִים אֶת הַלְּבֵנִים מִכָּאן וְיוֹרְדִים מִכָּאן. אִם נָפַל אָדָם וָמֵת לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם אֵלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה אַחַת הָיוּ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: אוֹי לָנוּ, אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ." אתם מכירים משטרים רעים שניסו להאדיר את ערך העבודה ו"מעמד הפועלים"? בכיוון דומה הולך הנצי"ב מוולוזין (בפירושו "העמק דבר", בראשית יא, ד): הוא ממקד את החטא בכך שבוני המגדל ניסו לכפות דעה אחת על כולם, והענישו בחומרה את מי שהעז לחשוב אחרת. מצלצל מוכר?

בחשיבה המודרנית, ניתן להבין את זה כך: מנהיגי הדור ההוא פחדו מהעונש של המבול, וניסו לבנות חברה טובה ומוסרית יותר. אך בדרך הם הקימו חברה טוטליטרית שקידשה את ערך העבודה, וזלזלה בערכו של אדם. על כך נענשו, אבל בעונש קל יותר ממבול: במקום ההשמדה, היה פיזור ובלבול השפות. בהמשך ההיסטוריה, מגיע אברהם אבינו ונותן כיוון חדש לאנושות. להרחבה: סיכום שיעורו של הרב אורי שרקי בנושא.

אפשר לומר בהכללה שהדימוי העצמי שלנו כיהודים הוא של עם שאמנם יודע לעזור לאחים בעת צרה משותפת, אך בשגרה יש לנו נטייה לוויכוחים פנימיים ומריבות. מעניין שהמהר"ל מפראג (המפורסם בסיפור הגולם), שחי במאה ה 16, כבר כתב שיש מידה של אמת בטענה שיהודים מרבים לריב.

בספרו "נצח ישראל" (פרק כה), המהר"ל מביא ויכוח ארוך שהוא מנהל עם גוי משכיל. הגוי טוען שהיהודים עושים רע אחד לשני, או כלשונו "לא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצות, מבקש רעתו ולא טובתו" .הגוי מזכיר את הפסוק "ואהבת ורעך כמוך" ואומר שהיהודים לא עומדים בציווי : "וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר". התנשאות ולא אהבה.

באותו הוויכוח, המהר"ל מנסה לטעון שהסבל של הגלות הוא שגרם לחולשה הזאת. אך הגוי לא מרפה, ומזכיר סיפורים מן התורה: את המריבה בין יוסף לאחיו, ואת המרד של קורח ועדתו נגד משה רבנו! המהר"ל נאלץ להסכים לביקורת, אך בחוכמתו מעיר שלא מדובר ברוע כשלעצמו, אלא בהשתקפות של מידה טובה דווקא: "כי הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא ונולד מן תכונה טובה". לפי ההסבר שלו, העיסוק שלנו בענייני התורה והרוח הוא זה שגורם לנו להיות קשי עורף ובעלי מחלוקת. לאחד שרוצה להגיע לאמת עד לפרט הקטן ביותר – לעיתים קשה לקבל עמדה שונה, וכך מתרבה המחלוקת. מי ייתן ונמצא את האיזון בין ערכי האמת והשלום, כמו שאמר זכריה הנביא: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".