מי הגיבור הראשי של מגילת אסתר (לפי חז"ל)?

אפשר היה לחשוב שאסתר היא הגיבורה הראשית כי על שמה נקראה המגילה. אך שלחז"ל הייתה דעה אחרת בנושא. נתחיל ממנהג קריאת המגילה. בימינו נהוג לקרוא את המגילה בשלמותה, וכי אפשר אחרת? אך במשנה (מגילה ב ג) מובאת מחלוקת בנושא: "וּמֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵאִישׁ יְהוּדִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה." איך להבין את שלושת הדעות?

רבי יוחנן מסביר בתלמוד (מגילה יט א) שמקור המחלוקת הוא בדיוק בשאלה שהתחלנו ממנה: מי הדמות המרכזית במגילה? רבי מאיר סובר שאחשוורוש הוא במרכז, ולכן חייבים לקרוא את המגילה מההתחלה (כי הוא מוזכר בפסוק הראשון). רבי יהודה לעומתו רואה במגילה את הסיפור של מרדכי היהודי, ולכן לשיטתו אפשר להתחיל מהמקום בו מרדכי מופיע בפרק ב' ("אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי"). רבי יוסי מתמקד במעשה של המן הרשע, ולכן לדעתו אפשר להתחיל מפרק ג' שם מוזכר לראשונה המן: "אַחַ֣ר הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י…".

אבל ההלכה היא כמובן כשיטת רבי מאיר: קוראים את המגילה מתחילתה, כלומר אחשוורוש המלך במרכז! וכך מתחילה המגילה: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה". הזמן של הסיפור הוא הזמן שלו. ואגב, גם לקראת סיום המגילה מוזכרת גדולתו של אחשוורוש המלך. האירועים מתרחשים עמוק בגלות, שם (לפחות בצד הגלוי) אחשוורוש הוא השולט והקובע. הוא זה שמאשר להמן את ה"פתרון הסופי". אך האם היו לו גם מידות טובות שעזרו ליהודים להינצל בסופו של דבר? על כך כתבנו כאן.

האם גזירת המן על היהודים בוטלה?

מקובל לחשוב שמרדכי ואסתר הצליחו בגבורתם לגרום לביטול גזירת המן הרשע בדבר השמדת היהודים. אך יש במסורת דעה (שמבוססת על טקסט המגילה) שלמעשה גזירת המן לא בוטלה ובעינה עומדת! וכך כותב הרב חיים פלאג'י בספרו "מועד לכל חי" (סימן לא, צד), שם הוא דן במנהגי פורים: "עוד נראה לתת טעם על הרבות צדקה בפורים יותר מכל המועדות, יען גזרת המן לא נתבטלה כי אם לפי שעה, וביום פקדו משם והלאה רבו הגזירות והשמדות וההריגות והגרושין במלכות יוון". אמנם יהודי פרס ניצלו "לפי שעה" כמתואר במגילה, אך גזירת ההשמדה עצמה המשיכה להתקיים ולהכות ביהודים.

אך מה המגילה מספרת על כך? לכאורה, ביטול הגזירה לא היה אפשרי "מסיבות ביורוקרטיות". זאת התשובה הרשמית של אחשוורוש המלך למרדכי ואסתר: (אסתר ח ח): "וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב." אין בממלכה הפרסית הליך של ביטול של כתב מלך חתום כדין. תהיה הסיבה אשר תהיה: אין דרך חזרה.

אז מה כן אפשר לעשות? אז זה מה שנכתב בכתב המלך החדש (אסתר ח יא): "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז." – אם אי אפשר לבטל את האנטישמיות, לפחות היהודים יכולים וצריכים להגן על עצמם נגד אויביהם. אצל מרדכי ואסתר זה הצליח.

מגילת אסתר: איפה איפה איפה ארץ ישראל?

מגילת אסתר הקצרצרה לא מפרטת הרבה דברים. כתבנו כאן שאין בה הסבר למה מרדכי סירב להשתחוות להמן. אך יש נושא שהשתיקה בו רועמת במיוחד: מעשה המגילה מתאר את יהודי פרס, ולא מזכיר בכלל את ארץ ישראל! ומה היה בארץ בזמנם של אחשוורוש, המן ומרדכי? לפי רוב הפרשנים, סיפור המגילה מתרחש אחרי הכרזת כורש (מלך פרס) שנתנה ליהודים רשות לעלות לארץ ולבנות את בית המקדש. אחת מהראיות לכך היא אזכורו של אחשוורוש בספר עזרא. אך סיפור המגילה מתעלם בעקשנות מהשיבה לציון.

חז"ל בתלמוד שואלים: במה אשמים היהודים שנגזרה עליהם גזירת ההשמדה של המן? אחד מההסברים הוא (מגילה יב א): "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" [אחשוורוש] – מדובר בסעודה של המלך שמוזכרת בתחילת המגילה. באמת לא ברור למה החטא הזה נחשב חמור כל כך. אך אפשר לפרש כך: "נהנו מסעודתו" – הכוונה שנשארו בשושן ולא עלו ארצה, למרות שהייתה להם הרשות! ואכן ככל הידוע לנו ממגוון מקורות, רוב היהודים נשארו בגלות פרס, ורק המיעוט עלה ארצה.

לכאורה, סוף המגילה הוא שמח מאוד מבחינת היהודים ("ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר"), אך זה לא נכון בראייה הציונית-לאומית. אסתר נשארת בארמון המלך. מרדכי הופך לשר בכיר בממשלתו של אחשוורוש ומנהיג קהילה מוערך. היהודים נשארים בתוך חשיכת הגלות.

בימנו המצב טוב יותר: לפי הערכות, אנו מתקרבים לנקודה בה חצי מהעם היהודי חי בארץ ישראל, בפעם הראשונה מאז חורבן הבית הראשון.

"אמר רבי בנימין": סגולה למציאת אבדה: מקור

יש נוהגים לומר – כשלא מצליחים למצוא איזה חפץ – קטע קצר שמתחיל במשפט: "אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין [עיוורים] עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא: ויפקח אלוקים את עיניה, ותלך ותמלא החמת". על מה בעצם דיבר רבי בנימין, ואיך זה קשור לאבדה?

המקור הוא במדרש בראשית רבה, שם רבי בנימין דורש את הפסוק מספר בראשית (כ"א י"ט): "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר." הגר עם ישמעאל התינוק מגורשת מבית אברהם ושרה. הם כמעט מתים במדבר מצמא. אלוהים שומע את קול הנער (ישמעאל) ומתגלה להגר. רק אז הגר ראתה את באר המים, וכך חייהם ניצלו. ה"שפת אמת" בפירושו על המדרש (וירא תרנ"ד) אומר: " כי כל הנצרך לאדם עומד לפניו רק שיזכה לפתוח עיניו". הבאר הייתה שם, והגר רק הייתה צריכה את ה' ש"יעזור" לה לראות.

אז רבי בנימין אומר, על בסיס הסיפור – וכהצהרה של כוח האמונה – שהיכולת לראות היא גם מאת ה'. אז הקטע הוא תפילה לה' שייתן כוח לראות את האבדה. עד כאן על המקור במדרש. אבל מאין בא המנהג עצמו לומר את הקטע? אין לו אזכורים קדומים. הוא מופיע רק בספרים שנכתבו לפני כ 100-150 שנים בלבד. אין לנו ראיה שהיה כך נהגו בדורות הקודמים במקרה של אבדה.

"וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶוה": למה בעצם?

הצרות של היהודים במגילת אסתר מתחילות בדיוק מהנקודה הזאת: מרדכי מסרב להשתחוות להמן כהוראת המלך אחשוורוש. מכאן בא כעסו של המן, שהוגה את ה"פתרון הסופי" בגרסה הפרסית. במבט ראשון אנו רואים במרדכי יהודי אמיץ וגאה, שלא הסכים להשפיל את עצמו מול המן הרשע. אך האם מרדכי נהג נכון? בהלכה יש עקרון של "דינא דמלכותא דינא": חייבים לציית לחוקי השליטים הגויים, אלא אם מדובר בציווי לעבור על מצוות התורה. אך בתורה אין איסור להשתחוות לאדם חשוב (התורה אפילו מספרת לנו שיעקב אבינו השתחווה לעשיו אחיו).

כמו בהרבה נושאים, המגילה לא מגלה לנו את הסיבה להתנהגות מרדכי. יש מדרש (אסתר רבה ו ב) שאכן הולך בכיוון של איסור דתי: המן "חקק עבודת כוכבים על לבו" – כלומר תלה על גופו חפץ של עבודת אלילים, ולכן מעשה ההשתחוויה הפך לאיסור. אבל המגילה לא מדברת על כך, ויש במדרשים גם הסברים אחרים, כגון יריבות אישית או אפילו פוליטית בין מרדכי להמן. פרופ' יונתן גרוסמן בשיעורו בנושא מעלה אפשרות מעניינת: יתכן ומרדכי לא נהג בהפגנתיות (כפי שאפשר היה לדמיין) אלא רק ניסה להתחמק מהמן על מנת שלא יצטרך לכרוע בפניו. אלא שהזהירות לא עזרה לו: ברגע שהדבר נודע להמן, "וימלא המן חמה" על מרדכי ועל עמו.

כמו תמיד, ריבוי ההסברים הסותרים רק מעצים את התעלומה שהמגילה משאירה לנו. אז כל אחת ואחד יחליט לעצמו: האם מרדכי נהג בחוכמה כיאה ליהודי, או אולי ביהירות שסיכנה את כל יהודי האימפריה הפרסית. לא קל חיות בגלות. האם זה היה מתוך בחירה? על כך בהמשך.

למה חוגגים את פורים באדר ב'?

"שנה מעוברת" בלוח העברי היא שנה בה יש שני חודשי אדר: אדר א' ואדר ב'. מתוך המחזור של 19 שנים, 7 שנים הן "מעוברות", והשאר רגילות. אז כשרוצים לציין בשנה מעוברת תאריך מסוים מחודש אדר, האם לבחור באדר א' או ב'? מתברר שיש מנהגים שונים מסביב לכך: כפי שמופיע בפניני הלכה, שיטת האשכנזים הוא לציין את יום הפטירה ("יארצייט") של אדם בחודש אדר הראשון, בעוד שהספרדים נוהגים באדר השני דווקא. אם כן, מתי לציין את חג הפורים?

התלמוד (מגילה ו ב) מספר שאכן הייתה מחלוקת בין החכמים בסוגיה, אבל ההלכה נקבעה לפי דעתו של רבן שמעון בין גמליאל: חוגגים פורים באדר ב'! וכך נוהגות כל קהילות ישראל. הסיבה לפי התלמוד: "לסמוך גאולה לגאולה": ראוי שחג הגאולה של היהודים בפרס (פורים) יהיה קרוב לחג גאולת מצרים (פסח). בגלל שפסח חל בחודש ניסן, מציינים את פורים באדר השני שאחריו בא ניסן.

וברוח ימינו, אפשר לזהות שרשרת של 3 חגי הגאולה: פורים (אדר), פסח (ניסן) ויום העצמאות (אייר), ועל זה נאמר (קוהלת ד יב): "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק".

מה עשה ראש ישיבה שאשתו ביקשה לטעום טעם בשר בחלב?

בתלמוד יש כמה סיפורים על ילתא, אשתו של רב נחמן ראש ישיבת נהרדעא שבבבל. ילתא הייתה ממשפחה מיוחסת, כנראה בתו של ראש הגולה. היא הייתה אישה עשירה ומפונקת, אך גם חכמה ולמדנית. מסופר במסכת חולין (קט ב) שהיא ביקשה מרב נחמן בעלה לטעום… טעם בשר בחלב. אך הייתה בפיה טענה מתוחכמת: על כל דבר שה' אסר עלינו – הוא גם התיר דבר דומה בטעמו. היא מביאה דוגמאות: החזיר נאסר – אך דג שיבוטא (שדומה לחזיר בטעם) הותר, הדם אסור באכילה – אך מותר לאכול כבד (שהוא מלא בדם).

אם כך, אמרה ילתא, גם בשר בחלב נאסר – אבל אני רוצה לטעום את הטעם הזה! מה עשה רב נחמן? הוא ביקש מהטבחים לצלות לאשתו… כחלים (עטינים) של פרה. העטינים ספוגים בחלב, אך הם לא נאסרו לאכילה (ראו כאן תשובה של רב שמתייחס להלכה שבימנו).

אז כנראה שהסיפור הסתיים בטוב. איך אתם מבינים אותו? אפשר לראות בילתא אישה מפונקת שרק "בודקת את הגבולות". אבל אם כך, היא הייתה יכולה לבקש ישר את מה שהיא רצתה, ללא הסברים למדניים. נראה שיש בדבריה של אשת רב נחמן רעיון עמוק יותר: אמנם יש דברים שאסורים לנו, אך במקרים רבים יש דרך למצוא במסגרת ההלכה פתרון לצורך או רצון. להרחבה על סיפורי ילתא בתלמוד: ראו מאמרו של עדי בלוט .

מה זה "מַּכֶּה בַפַּטִּישׁ"?

הביטוי "מַּכֶּה בַפַּטִּישׁ" מציין את גמר המלאכה, את הפעולה האחרונה בתהליך בעשייה של משהו. מקורה בדיון ההלכתי לגבי המלאכות האסורות בשבת: מלאכת "מכה בפטיש" היא אחת מהאסורות. משמעות האיסור היא שגם ביצוע פעולת הסיום נחשב למלאכה בפני עצמה.

רש"י בפירושו לתלמוד (שבת עג א) מסביר כך: "מכה בפטיש – הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה". ההסבר הטכני הוא שבתהליך יצירת הכלי, האומן לקראת סוף העבודה היה נותן מכת פטיש על מנת לתת לכלי את צורתו הסופית. מכאן החיבור בין "מכה בפטיש" למושג סיום המלאכה.

יש דמיון בין רפורמים וקונסרבטיבים בגישה להלכה?

אנו רגילים להזכיר את קהילות הקונסרבטיבים והרפורמים בנשימה אחת. אך חשוב להבין שמדובר בשתי שיטות שונות, במיוחד כשמדובר בהיבט ההלכתי. בהכללה מסוימת ניתן לומר שהקונסרבטיבים הם ענף של העולם האורתודוקסי (למרות שרוב האורתודוקסים לא מכירים בו ככזה), בעוד שהרפורמים נטשו באופן מכוון את הגישה המסורתית של ההלכה כ"קאנון" מחייב. אסביר את הטענות.

פסק ההלכה של רבנים קונסרבטיביים נראה בדיוק כמו זה של האורתודוקסים: הוא מבוסס על התלמוד ועל הפרשנים והפוסקים שבאו בעקבותיו, ומשתמש באותן תבניות החשיבה והסקת מסקנות. קשה מאוד להצביע על עקרון מובהק שמבדל את הקונסרבטיבים בדרך חשיבתם. אז איך הם מגיעים למסקנות שונות? מדובר במחלוקת במספר קטן של נושאים (בלי לזלזל בחשיבותן, כגון שותפות הנשים בתפקידים בקהילה) – שלא נראית שונה במהות מכל מחלוקת אחרת של רבנים פוסקי ההלכה. הקונסרבטיבים רואים את כללי ההלכה כמחייבים את הציבור, גם אם יתכן ויהיו מי שלא יצייתו באופן מלא ומוחלט.

לעומת זאת, היהדות הרפורמית חרטה על דגלה את עקרון האוטונומיה האישית, שאומר שכל אחד הוא למעשה הפוסק האחרון עבור עצמו. אם מעמיקים בגישה, מגיעים למסקנה שלא קיימת הלכה מחייבת כלל! חשוב להפנים שלא מדובר כאן בטיעון נוסח "צריך לעדכן את ההלכה ברוח הזמן" (שלעיתים נשמע גם בעולם האורתודוקסי) – אלא בביטול קיום הכללים המחייבים. ודאי שגם הרפורמים ומנהיגיהם עוסקים בשאלות ההלכתיות (מה יהיה כתוב בסידור? מה עושים בטקס בר מצווה?) – והן משמעותיות עבור חלק ניכר מהציבור הרפורמי. אך דבר זה אינו מבטל את ההבדל המהותי בגישה.

האם שושלת מלוכה היא צורת השלטון הרצויה?

מישהו בימנו בכלל מעז להתייחס לרעיון המלוכה ברצינות? חשוב לזכור שלמושג המלוכה יש יסודות חזקים במסורת. הדבר קשור לתפיסה שבית דוד הנו נצחי: אמנם היסטורית שלטון מלכי בית דוד הסתיים עם חרבן בית המקדש הראשון, ובתקופת הבית השני הם כבר לא מלכו – אך הברית בין ה' לבית דוד היא נצחית. לפיכך יש לצפות לבואו של משיח מבית דוד שיישב על כיסא המלכות.

מנגד, כבר בתנ"ך אפשר לגלות גם את היסוד האנטי-מלוכני. מפורסם הסיפור על שמואל הנביא (שמואל א פרק ח) שהתנגד למנוי של מלך כשהעם ביקש. לא סתם התנגד, אלא גם הביא לכך בנאומו סיבות מצוינות. פחות ידוע סיפורו של גדעון השופט. בשלב מסוים (כמתואר בספר שופטים פרק ח) העם מבקש מגדעון להפוך למלך, והוא עונה להם נחרצות (פסוק כג שם): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, גִּדְעוֹן, לֹא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם, וְלֹא-יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם:  ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם".

נראה שיש חשיבות מיוחדת לעמדה של רבי יצחק אברבנאל (שחי בדור של גירוש ספרד): הוא היה לא רק רב ופרשן, אלא גם דיפלומט בינלאומי מנוסה. בתור כזה, הוא הכיר היטב את השליטים והמשטרים של תקופתו. זה מקרה של אדם ש"יודע בדיוק על מה הוא מדבר". בפירושו על ספר דברים אברבנאל טוען שיש יתרון רב למדינות שמנהיגיהם נבחרים ומתחלפים, על פני אלה שנשלטות ע"י שושלות המלוכה. הוא מביא כדוגמא את ונציה ואת פירנצה (באיטליה של היום) שבימיו היו מעצמות חזקות שלא הייתה בהן מלוכה. אברבנאל טוען נחרצות שמלוכה היא דבר שלילי, וצורות שלטון אחרות עדיפות בהרבה.

ממליץ לקרוא את מאמרו של הרב חיים נבון "המשטר המדיני על פי התורה" שמביא מקורות נוספים. מסקנתו היא שיש עלינו חובה להעמיד למדינה שלטון ראוי, אך אין שום הכרח שצורת הממשל תהיה מבוססת על מלך שמוריש את השלטון לבניו דווקא.