הביטוי הזה מופיע במספר מקומות בתלמוד (ניתן לראות סקירה כאן), והמשמעות שלו היא שכיוון התורה ניתנה לבני אדם (ולא למלאכים), יש גבול לרמת ההקפדה בקיום המצוות שניתן לדרוש מהם, ולכן בקביעת ההלכה צריך להתחשב בכך ולא להחמיר מעבר למידה. נביא דוגמא לשימוש בכלל זה בדורות האחרונים בעניין הלכות התפילה.

תפילת האדם היא כעמידה בפני המלך. לכן המתפלל חייב להתייחס לתפילתו בכובד ראש ולבוא עם כוונה כנה לעמוד בפני בוראו. באופן קיצוני, מי שהתפלל כשהוא שיכור – תפילתו לא נחשבת כלל, ועליו להתפלל מחדש כשיתפקח. אך מעבר לעניין האלכוהול, אולי גם כל בלבול או חוסר ריכוז בזמן התפילה פוגם בכוונתה הנשגבה, ומצריך התחלה מחדש? על כך כותב הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין בספרו "ערוך השולחן" שנכתב בסוף המאה ה-19 (בהתייחס לאורח חיים צד ב"שולחן ערוך"):

"…הנה כבר נתבאר שתפילה הוא כעומד לפני המלך, ולפי זה צריך להכין עצמו על כוונה נאותה לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. ועם כל זה, אם בעמדו בתפילה נתבלבלה כוונתו – לא ניתנה תורה למלאכי השרת. ומה יוכל לעשות? ולכן אין חוזרים בשביל חסרון כוונה. אבל העומד עצמו מקודם להתפלל בלא כוונה – אין לך העזה גדולה מזו". כלומר, נכון לדרוש מהמתפלל שיבוא עם כוונה להתפלל כראוי, אך אין לפסול תפילתו של אדם רק בגלל בלבול רגעי, כי "לא ניתנה התורה למלאכי השרת", ולא הגיוני לבוא בדרישה כה גבוהה כנורמה מחייבת.

האם המלאכים בכלל רצו שהאדם ייברא? מישהו שאל אותם? כאן תקראו מה אומר המדרש על כך.