משמעות הביטוי "מדקדק כחוט השערה" היא "מקפיד בהקפדה רבה". מקור הביטוי בתלמוד הבבלי (יבמות קכא ב), שם רבי אבא מפרש פסוק בתהילים כך: "מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה".

לכן נהוג לומר שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. הפירוש הדבר: ה' מעניש את הצדיקים בעונש חמור גם על חטאים קטנים. יש הרבה סיפורים על כך במסורת. ואולי זה מתייחס גם למשה רבנו שנענש ולא זכה להיכנס לארץ כנען, בגלל חטאים שלכאורה לא היו קשים. אך יש גם הסבר שלא מדבר על חטאים כפשוטם, אלא על "אי התאמה": כתבנו על זה כאן.

כשאנו אומרים שלא עושים (או לא מבינים, או לא חושבים) "חשבונות שמיים", הכוונה היא שבימנו אין לנו (כולל אנשים גדולים, צדיקים וחכמים) יכולת לפרש באופן סיבתי את המציאות: למה דבר מסוים קרה או לא קרה, ומהי הסיבה הערכית-מוסרית לכך. בפרט, הדבר חל על אסונות אישיים או ציבוריים: אמנם המסורת מדברת על שכר ועונש, אך אין בידנו יכולת להצביע על ה"שרשרת" המחברת בין חטאיו של אדם או ציבור, לבין התוצאה המרה.

חשוב לזכור שיש לנו מקורות שכן מנסים לקבוע את הקשר. למשל, בענייני הציבור, במשנה (אבות ה ח) נאמר: "דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין ,וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה." אפילו לגבי משה רבנו, חז"ל והמפרשים דנים בשאלה מה היה חטאו שלא נכנס לארץ כנען. אך נראה שיש הסכמה בעולם הרבני על כך שבזמננו לא ניתן ליישם עקרונות אלה ישירות, ושהעיסוק ב"חשבונות שמיים" מזיק ולא מועיל.

וכך אמר הרב קנייבסקי, מגדולי הציבור החרדי בזמנו על האסון בהר מירון בשנת 2021 בו נספו 45 איש (רובם ככולם חרדים): "יד ה' הייתה בנו , כאשר מתוך שמחה של מצווה נהרגו עשרות נפשות בציון התנא האלוקי רשב"י במירון… ואין אנו יודעים חשבונות שמים, וכל אחד ואחד מחויב לשוב בתשובה שלמה לפני ה', ותשובה ותפלה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה." הרב קובע שהייתה כאן יד ה', ויוצא בקריאה לעשות תשובה – אך נמנע במכוון לתת הסבר ישיר לאירוע הטרגי.

במשנה (אבות ו א) נאמר: "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה". אלא שהמשנה לא מסבירה את המונח "לִשְׁמָה", ונאמרו עליו פירושים רבים במהלך הדורות. אנו ננסה להבין את הפירוש של גדול תלמידיו של הגאון מווילנה, הרב חיים מוולוז'ין. חשוב להבין את הרקע ההיסטורי. הגאון מווילנה היה המתנגד החריף ביותר לתנועת החסידות שקמה בימיו. בדורו של הרב חיים, הפיצול בין "החסידים" ו"המתנגדים" [לחסידות] ביהדות מזרח אירופה הפך לעובדה. בספרו "נפש החיים", רב חיים מתאמץ לנסח את ה"מניפסט המתנגדי" ולתת לו נימוק תורני.

החסידים הדגישו את הצורך לעבוד את ה' בדבקות והתלהבות, ולשיטתם, אין ערך בקיום התורה ללא המרכיבים הללו. בשער ד' של "נפש החיים", המחבר קודם כל יוצא נגד הפירוש של "לִשְׁמָה" בתור "בדבקות", ונגד אלה "שסוברים בדעתם שעסק התורה בלא דביקות אין כלום וללא שום תועלת ח"ו". ואם לא הדביקות, אז מה כן? בתחילת פרק ג' הוא כותב כך "בפשטות": "אבל האמת כי ענין לשמה פירש לשם התורה." לימוד לשם הלימוד. חשוב להבין מה הרב חיים לא כותב לנו: לימוד התורה לא נועד לטהר את המחשבה, או להפוך את הלומד לאדם יותר מוסרי, או לפסוק הלכה מדויק יותר, או לקיים מצוות באופן ראוי יותר. עצם העיסוק בלימוד לשם הלימוד הוא המטרה (ולכן הדביקות לא קריטית).

אפשר לראות בכך את הבסיס הרעיוני של התפיסה החרדית-ליטאית של הזמן הזה. בימיו של הרב חיים לא הייתה קיימת חברה שלמה ש"תורתם אומנותם": בישיבה שהוא הקים למדו עילויים. אך היסודות של "חברת הלומדים" החרדית שהוקמה ע"י החזון איש עם קום המדינה – הונחו כבר אז, עם הרעיון שלימוד התורה כשלעצמו נמצא במרכז עולמו של יהודי.

ומה קרה כשהחזון איש ודוד בן גוריון נפגשו? תקראו כאן.

דוד המלך אומר בתהילים (יח לח): "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". דוד רודף והורג את האויבים. לכאורה יכולנו לשאול: למה דוד מתעקש לעשות את המלחמה בעצמו? הרי הוא מלך צדיק, יכול היה לעשות חלק מסוים בתור "השתדלות", ולבקש מה' להשלים את החסר? באיכה רבה (ד טו) יש מדרש ששופך אור על הסוגיה. הוא עוסק בארבע מלכי יהודה: דוד (שמלך גם על ישראל), אסא, יהושפט וחזקיהו. אגב, ארבעתם היו מלכים צדיקים שנלחמו בעבודה זרה.

המדרש מתחיל מהפסוק שהבאנו שאומר שדוד נלחם מההתחלה ועד הסוף במו ידיו. אבל אצל אסא זה לא כך, אסא אומר לה': "אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה". אז מגיעים יהושפט, שביקש מה': "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה". יהושפט אפילו לא רדף אלא רק התפלל. אצל חזקיהו התהליך מגיע לקצה: "אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה. אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה". הכוונה כמובן לנס שה' עשה לחזקיהו, כשנפלה המגיפה בצבא האשור האדיר בזמן המצור על ירושלים. ובכל זאת ניתן לשאול: איזו דרך עדיפה?

איכה רבה, שחלק גדול ממנו הוא פירוש למגילת איכה שנקראת בתשעה באב, עוסק בחורבן בית המקדש הראשון. זה נותן הקשר להבנה של סיפור ארבעת המלכים. הוא מציג את ההידרדרות של ממלכת יהודה: מדוד שעשה הכל בעצמו, עד חזקיהו שנזקק לנס אפילו בלי שזכה לומר שירה (תפילה). רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ב"מסילת ישרים" (פרק י') מסכם את העניין כך: "שדוד היה נזהר ומנקה עצמו ניקיון גמור מכל אלה, ועל כן היה הולך למלחמה בביטחון חזק, והיה שואל :'ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם', מה שלא שאלו יהושפט אסא וחזקיה לפי שלא היו מנוקים כל כך".

הסיפור על שמאי הרגזן והילל שמגלה אורח רוח הוא די מפורסם (ומתחבר טוב לאבחנה בין "בית שמאי" המחמיר ל"בית הילל" המקל). אך יש נקודה אחת בסוף המעשה שלא תמיד שמים לב אליה.

בתלמוד (שבת לא א) מסופר על גוי שביקש משמאי לגייר אותו, "על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". שמאי גירש אותו בזעם. ואז הגוי ניגש אל הילל. הילל אמר לו (בארמית) "מה ששנוא עליך, אל תשעה לחבריך", ואז המשיך: "זו היא כל התורה כולה, ואידך [והשאר] פירושה הוא זיל גמור [לך ולמד]". איך להבין את דברי הילל? האם המשפט שאמר הילל (או בניסוח אחר שלו, "ואהבת לרעיך כמוך") זו כל התורה באמת?

סביר להניח שהילל לא סבר שניתן לבטא את כל התורה במשפט אחד. הגוי הציג בפניו אתגר בלתי אפשרי. בתור מחנך מוכשר, הילל בחר בדרך של להעניק לתלמיד את הדבר הכי טוב שהתלמיד מוכן כרגע לקבל! העיקרון של אהבת הרע – הרי זה משהו שהגוי מסוגל היה לקלוט ולהפנים תוך כדי העמידה על רגל אחת. לכן הילל מסיים ב"השאר.. לך ולמד!" – תורה אמתית נקנית רק במאמץ! המשנה אומרת את זה בארמית "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא" – או בעברית "לפי הצער, השכר".

התלמוד (פסחים כב ב) מספר על תלמיד חכם בשם שמעון העמסוני, שהייתה לו שיטה מיוחדת לדרוש את פסוקי התורה: כל פסוק שהייתה בו מילה "אֶת" – היה דורש במשמעות של ריבוי. הרי אין מילה מיותרת בתורה, אז גם ל"את" אמורה להיות משמעות משלה, מעבר לצרכי הדקדוק. האמת שדרשות אלה לא הגיעו לידנו, אך יש לנו דוגמא ממדרש בראשית רבה: ""בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – "אֶת הַשָּׁמַיִם" – לרבות חמה ולבנה ומזלות, "וְאֶת הָאָרֶץ" – לרבות אילנות ודשאים וגן עדן.

זה עבד יפה, עד שהגיע לפסוק (דברים ו יג): "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". כאן התקשה שמעון העמסוני: הרי לא הגיוני לייחס ריבוי לה' שהוא אחד! מה עשה החכם? נטש את הדרשות הקודמות על ריבוי למילה "את"! כשאלו אותו תלמידיו על כך, הסביר להם: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה [של הפסוקים], כך אני מקבל שכר על הפרישה [משיטתי]". יש שכר ללימוד התורה, אך יש גם שכר להליכה בדרך האמת.

בהמשך, התלמוד מספר שאפשר היה אולי לעקוף את המכשול המחשבתי. בא רבי עקיבא, ומצא את דרישת ה"ריבוי" לפסוק: "את" אפשר לפרש כציווי להתיירא לא רק מה' בעצמו, אלא גם לרבות תלמיד חכם. אנו לא יודעים למה שמעון העמסוני לא הלך בדרך הזו. מה שחשוב הוא שברגע שראה כשל בשיטתו, בחר לחזור בו ולא להתעקש.

לזה קוראים בימנו "יושר אינטלקטואלי". כאן מסופר איך ביטא את זה הרבי מקוצק.

בלי להיכנס עמוק לעולם הסוד, ננסה לספר במה מדובר. זה מתחיל מהפסוק בסיפור בריאת העולם (בבראשית א טז): "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים". קשה לפספס את הקונפליקט בתוך הפסוק עצמו: בתחילתו מדובר בשני מאורות גדולים (ולכאורה, שווים), אך המשכו מספר שיש הבדל: השמש הגדולה שולטת ביום, והירח הקטן בלילה. איך זה יתכן?

התלמוד (חולין ס ב) מספר לנו סיפור "מאחורי הקלעים". בזמן שהמאורות היו שווים, הירח פנה לאלוהים עם "תלונה": "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" – הגיוני שהשלטון יתחלק בים שניים שווים? ותשובתו של האל הייתה: "לכי ומעטי את עצמך!". לכאורה, האל העניש את הירח על כך שהתלונן! אבל רגע, למה בעצם היה צורך בעונש? הרי הטענה של הירח נשמעת חכמה וצודקת! אז כנראה שלא מדובר ב"עונש" כפשוטו. איך אפשר להבין את הסיפור, מבלי לצלול לעולם הנסתר?

אולי אפשר לקבל שהעולם פשוט לא יכול להתקיים בשיווי המשקל חסר התנועה. יש בעולם צורך בשינוי והתקדמות (משהו שהרב קוק מכנה בשם "השתלמות"). על מנת שזה יקרה, היה הכרח ליצור את חוסר השוויון. כך שהטענה שבפי הירח נכונה בעיקרה: אין דרך שהעולם יצליח במצב סטטי וסימטרי. לכאורה, אפילו הקדוש ברוך הוא "מצטער" על מעשה מיעוט הירח, הרי בהמשך התלמוד מובא בשמו: "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח". אבל היה הכרח ליצור "חוסר שוויון", בכך שהירח "מועט" יחסית לשמש. רק כך העולם יכול היה לצאת לדרך.

מי שרוצה להעמיק, מוזמן לעיין בשיעורו של הרב אשכנזי ("מניטו") בנושא.

מגילת שיר השירים מסתיימת בפסוק: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". אמנם יש לו פירושים רבים, אך הפשט מכוון לפרידה בין בני הזוג. האם כך אנו רוצים לסיים קריאה של שיר אהבה? אז נוצר מנהג לומר בסוף הקריאה את הפסוק הקודם: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי" – כך הסוף נשמע מתוק יותר. אז יש כמה מסורות לפיהן חוזרים פסוק אחד אחורה, על מנת לסיים בטוב ולא ברע. חשוב להדגיש שלא משנים את הטקסט של התנ"ך. השינוי הוא רק בכך שקוראים פסוק נוסף, שלא לפי הסדר. מדובר במנהג, ויתכן ולא כל הקהילות נוהגות כך.

אז גם ספר מלאכי מסתיים לכאורה בפורענות: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם". אז מסיימים את הקריאה שלו במה שכתוב קודם: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא." (התקווה לבוא אליהו).

גם מגילת איכה המבכה את חורבן הבית הראשון (ולכן נקראת בתשעה באב) מסתיימת ברע: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". אבל אפילו בסיפור החורבן איננו רוצים להישאר עם טעם מר, ולכן אומרים את הפסוק שלפני, שיש בו נחמה ותקווה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". בקישור זה יש שיעור שמסביר למה המגילה עצמה לא מסתיימת בטוב.

ואיך נוהגים לסיים את הפטרת ראש חודש מישעיהו הנביא? תעיינו בטקסט ותבינו.

במשנה (אבות ד ה) אומר רבי צדוק על לימוד התורה: "אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם", ובהמשך מובאים דברי הילל: "כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם". זה המקור היסודי לקביעה שהתורה איננה כלי פרנסה – קביעה שגרמה וגורמת מחלוקות רבות. הרמב"ם נחשב לגדול התומכים באיסור, וכתב דברים נוקבים בפירושו למשנה זו, ועוד יותר ב"משנה תורה":

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות…"

דברים אלה מובאים תדיר ע"י המתנגדים למימון הישיבות ע"י המדינה. חשוב רק לציין שדעת הרמב"ם איננה היחידה בסוגיה. קמו לה מתנגדים רבים בעולם הרבני ונתנו "היתרים" למיניהם. סקירה היסטורית מעניינת של ההסתייגויות מעמדת הרמב"ם אפשר למצוא בשיעורו של הרב שרקי בנושא.

ומה נכון לימנו? קשה להתעלם מכך שבמבחן התוצאה, דברי הרמב"ם על ביזוי התורה והדת נכונים: חלקים גדולים בציבור לא מכבדים את תלמידי חכמים ועיסוקם, בעיקר בגלל ההבנה שהם סוג של "אוכלי חינם". אך יתכן ובחברה המודרנית אפשר להפעיל שיקולים אחרים, הרי יש לא מעט תחומים שלא תורמים ישירות לפרנסה או לקיום שהמדינה מממנת, והכל תלוי בהסכמה בתוך החברה?

התשובה: אי אפשר לדעת, כי אלה צדיקים נסתרים בכל דור ודור. ביסוד התפיסה של ל"ו הצדיקים עומד הרעיון המוסרי: על מנת להתקיים, העולם חייב שבכל רגע ורגע תהיה לפחות קבוצה של צדיקים, שהם מחזיקים את העולם מבחינה רוחנית-מוסרית.

כמה צדיקים צריך? האמת שאין דעה אחת ויחידה בחז"ל. המספר 36 (ל"ו) מופיע בדברי החכם אַבַּיֵּי בתלמוד (סנהדרין, צז ב, תרגום שטיינזלץ): "אין העולם פחות משלושים וששה צדיקים שמקבלים את פני השכינה בכל דור". מכאן המסורת על ל"ו הצדיקים. לא חשוב מיהם בדיוק. העיקר שהעולם יכול להתקיים בזכותם.