יש מנהג לומר בטקסי הלוויה היהודים את המשנה הבאה (אבות ג א) בשמו של עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל:
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה; וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. 

אמנם מדובר במנהג הידוע רק מהמאה ה-19 שאין לו מקור ברור, אך קל להבין את הכוונה: דברי המשנה אמורים לעורר את משתתפי הלוויה לעשות תשובה, מתוך הדגשת קטנותו וזמניותו של האדם בעולם (והרי הנפטר לפנינו כהוכחה), ומתוך ההכרח לתת את הדין על החטאים. אך האם יש במשנה רק מסר ש"מקטין" את קומתו של אדם? האם זו הדרך היחידה להבין את הדברים?

נשים לב שניתן לחלק את המשנה לשני חלקים, כשהחלק השני חוזר לכאורה על חלקי החלק הראשון ומפרט אותם. כשאנו קוראים את המשפט "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" – ללא ההמשך – המחשבה שלנו הולכת בכיוון של רוממות האדם ולא השפלתו חלילה. יש פירוש יפה ל"דע מאין באת" – דע שבאת מ"אַיִן", כלומר מאינסוף, הנשמה שלך קשורה למקור הכל. אם קוראים את המשפט ברוח זו, הוא הופך למניפסט של גדולת האדם וחשיבותו: אתה בא לעולם והולך ממנו כי יש לך תפקיד חשוב בעולמנו.

אך מה נעשה ויש אנשים שהדרך היחידה לגרום להם להימנע מלחטוא היא באמצעות מידת היראה. עבורם נועד החלק השני של המשנה, בו קצת מקטינים את האדם, ומציירים אותו כתופעה חולפת בעולם וגם מדגישים את הדין שמלך מלכי המלכים יעשה ברשעים. אז החלק השני נועד להפחדה של מי שאינו יכול להצליח בדרך של גאווה ואהבה. אך מוטב להסתדר בלעדיו.

האם העולם כולו נועד בשביל האדם – או שיש להדגיש את קטנותו של בן אנוש? תקראו כאן מה הרב קוק כתב בנושא.

ננסה להבין את היחס בין עולם הזה ולעולם הבא, דרך המשנה המפורסמת במסכת אבות (ד טז) :"רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא; הַתְקֵן עַצְמְךָ בַּפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין." לכאורה, אפשר לפרש שטרקלין (עולם הבא) הוא המטרה, בעוד שהפרוזדור הוא רק האמצעי (שער) על מנת להגיע לדבר האמתי. אם כך, משמעות חייו של אדם בעולם הזה היא ההכנה לעולם הבא, אם זכה להגיע אליו כמובן.

אבל אם נפעיל קצת דמיון, אז נבחין בכך שהטרקלין והפרוזדור אינם שני עולמות נפרדים: הם מחוברים! יש מעבר רציף מטרקלין לפרוזדור. אדם מגיע דרך הפרוזדור לטרקלין, עם כל ההכנה שהוא עשה בדרכו בפרוזדור, כפי שהוא הצליח בדרך. לפי המחשבה הזו, חיי העולם הזה אינם רק על מנת לקבל "ציון עובר" בבית דין – על מנת להתקדם לשלב הבא (וכתבנו על כך בנושא שכר ועונש). יש משמעות לחייו ומעשיו של אדם כאן ועכשיו בעולמנו אנו.

נמשיך את הרעיון של החיבור בין פרוזדור לטרקלין, עם ציטוט משיעורו של הרב אורי שרקי בנושא: "ההבדל בין טרקלין לבין פרוזדור הוא שבטרקלין יש הרבה אור ופרוזדור הוא אפל – אבל יש אפשרות להאיר את הפרוזדור ע"י פתיחת דלתות הטרקלין." למעשה, יש אפשרות כבר בעולם הזה ליהנות במידה מסוימת ואורו של עולם הבא, וזאת בזכות הקדושה. לפי הרב, מידת הקדושה איננה פרישות מעולם הזה כלל, אלא יכולת להגיע למדרגה של התעלות בעיסוק בענייני העולם דווקא. אם באנו לעולם הזה, יש לנו בהחלט מה לעשות ולמה לשאוף. "ובחרת בחיים". ואיך זה קשור לאור הגנוז?

כשאומרים "נבל ברשות התורה", הכוונה היא בדרך כלל לאדם שאמנם מקיים את מצוות היהדות מהבחינה הפורמלית, אלא שדרכו ומעשיו מקולקלים.

הביטוי כנראה הומצא ע"י הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) בפירושו לתורה. בהתייחס לפסוק (ויקרא יט ב) "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", תוהה הרמב"ן – מה המשמעות של "קדושים תהיו"? הרי המצוות הספציפיות כבר מפורטות במקומן בתורה, אז למה הציווי הכללי? יש דרכים רבות לפרש את הפסוק, אך לפי הרמב"ן, יש כאן איסור לנהוג בתאווה יתרה ולהגזים בדברים המותרים לכאורה .או כלשונו: "אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות – שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה."

הרמב"ן במקור מדבר על אכילה, שתייה, מין ודיבור גס: יש בדברים האלה סכנה לסטות מדרך הישר, גם בלי לעבור על מצוות "לא תעשה" ספציפית. אך בהחלט יש מקום להרחיב את המושג גם לצדדים הפחות גשמיים של העשייה. יתכן ואדם מתיימר לחיות לפי דקדוקי המצוות, אך יש באורח חייו וביחסו לזולת ולחברה קלקול משמעותי. על האדם כזה ניתן לומר "נבל ברשות התורה".

ידועה המחלוקת בין חכמי בית שמאי (שהיו בד"כ מחמירים, אך לא תמיד) לבין אלה של בית הילל, כאשר התלמוד (עירובין יג ב) מספר שלבסוף יצאה בת קול והכריעה: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הילל". אך פחות ידועה הסיבה להכרעה. התלמוד ממשיך: "מפני מה זכו בית הילל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם".

איך להבין את דברי התלמוד? חכמי בית שמאי היו פשוט מלמדים: "רבנו שמאי אומר כך וכך". ואילו בית הילל היו אומרים: "חכמי בית שמאי סוברים כשיטתם זו וזו, אך אנו חולקים עליהם בגלל סיבות טובות וחשובות, ולכן דעתנו כך וכך". אז היה להם יתרון, כי שמתוך זה שבחנו את שיטת האסכולה השנייה, הם הגיעו למסקנה שמתייחסת לגם לטענות של הצד השני. "נוחים ועלובים היו": לא במובן הביטול העצמי, אלא מצד הרצון והיכולת לבחון את עמדת הצד השני, ולא לפסוק לפני שמבינים אותה עד הסוף. כך בית הילל זכו לקבוע את ההלכה לדורות.

בואו נזכור את זה כשאנו מגבשים את דעותינו מול עמדת הצד השני. ומה הרב קוק חשב על מלחמת הדעות? מוזמנים לקרוא כאן.

הקונפליקט שקיים בין שני תיאורים של בריאת האדם: אדם שהוא אדון הטבע (פרק א') מול אדם מטאפיזי-ערכי (פרק ב') – המורכבות הזאת קיימת בתוכנו!

ספר הילדים בשם "הכבשה שבאה לארוחת ערב" (שאהבתי להקריא לילדים שלי) מסתיים בכך שהזאב הופך להיות צמחוני ומזמין את הכבשה לגור עמו בבית. יתכן והרעיון מבוסס על הפסוק בישעיהו (יא ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם." האמרה ידועה נחשבת לחלק מחזון השלום העולמי של הנביא. אך עדיין נשאלה השאלה: האם מדובר במציאות ממשית, או רק במשל? מתברר שנחלקו על כך חכמי ישראל, ובין השאר הרמב"ם והרמב"ן.

הרמב"ם נאמן לשיטתו שהעולם איננו משתנה, וגם באחרית הימים לא יהיה שינוי בסדרי הטבע. וכך דבריו המפורסמים (הלכות מלכים ומלחמות יב א): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר…". דברי ישעיהו מתפרשים כמשל לשלום עתידי בין ישראל לאומות.

הרמב"ן לעומתו סבר שאכן יהיה בעתיד שינוי בטבע עולם החי. הוא מפרש את הפסוק (ויקרא כו ו): "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." לפי ההקשר בטקסט, מדובר בהבטחה אלוהית ולא במשל. הרבמ"ן כותב: "כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם". כלומר, התכונה של החיות להזיק קשורה בחטאו של אדם! ולכן באחרית הימים, כשחטא האדם יתוקן – "כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם". לפי הרמב"ן, הטבע יכול להשתנות בעקבות השינוי המוסרי באנושות!

ועד אז… נסיים בבדיחה. פורסם בעיתון שבגן החיות של העיר הצליחו ליישם את החזון, כך שזאב וכבש גרים ביחד בכלוב. המבקרים שאלו את השומר בגן איך הם מצליחים במשימה. ענה השומר: "כל בוקר מביאים כבש חדש".

אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, שבת קיח ב): "הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף". מפתיע. מה הבעיה לקרוא את ההלל – שאמנם לפי ההלכה נועד למועדים וראשי חודשים – גם בשאר הימים? למה זה חמור? יש הסברים שרואים בכך זלזול במועדים או בנסים שנעשו בזמנים המיוחדים. אך אולי מסתתר כאן רעיון עמוק יותר: אסור להתעלם מקיום הרע.

מי שמאמין באל אחד, מגיע למסקנה שגם מקורו של הרע בעולמנו הוא אלוהי, בדיוק כמו זה של הטוב. אך יש לאנושות צו מוסרי: אנו מצווים להילחם ברע ולא לקבל אותו. מי שאומר ש"הכל מאת ה'" ולכן העולם יפה – עלול לפספס את הצורך בתיקון העולם. במובן הזה, לקרוא הלל בכל יום זה דבר חמור, כי המשמעות היא קבלת העולם – עם הרע שבו – כפי שהוא, ומכאן הבריחה מהעיסוק בתיקון הנדרש. זה מסביר את הביטוי החריף של חז"ל ביחס לנושא.

ויש בכלל ספק שלפי הסיפור בספר בראשית, אחי יוסף הם אלה שמכרו אותו? לכאורה, יוסף עצמו מאשים את אחיו ישירות בכך: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה." (בראשית מה ד). אבל רגע, יש חידה בלשית בסיפור, ואולי גם ליוסף לא יהיה מידע מלא. נציין רק שבקריאה של הפשט של סיפור המכירה יש דברים לא ברורים, ורבים הפרשנים שניסו להתמודד מול הקושי.

גדול פרשני התורה, רש"י, מפרש שהאחים מכרו את יוסף במו ידיהם: ""וימשכו" – בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדיינים, והמדיינים למצרים". רק שבפסוקים הבאים מתברר ש… ראובן חוזר אל הבור, מגלה שיוסף לא שם וקורע את בגדיו. למה הוא חוזר? הרי ראובן נוכח בתחילת הסיפור! רש"י מתרץ שראובן לא היה עם האחים ברגעי המכירה, כי… הלך לעזור ליעקב אביו (מרחק רב מאוד!), וכשחזר – ראה שהבור ריק. נשמע קצת מאולץ.

הנכד של רש"י, רשב"ם (רבי שמואל בן מאיר) חולק על סבו וכותב במפורש שבני יעקב לא מכרו את יוסף. לשיטתו, האחים הורידו את יוסף לבור, ואז התרחקו מהמקום על מנת לאכול ולהתייעץ. בינתיים עברה ליד הבור שיירה של מדיינים, והם אלה שמוצאים את יוסף מהבור ומוכרים אותו כעבד לישמעאלים. אם כך, ההמשך מסתדר: כשראובן חוזר אל הבור בסוף הסעודה, הוא אכן מופתע לראות שיוסף איננו. האחים לא יודעים בדיוק מה קרה.

חשוב מאוד להדגיש שרשב"ם לא מצדיק את מעשי האחים בסיפור! לכל הדעות, הכוונה של בני יעקב ודאי הייתה בתחילה להרוג את יוסף, ואחר כך למכור אותו. רק שההשגחה "סידרה" כך שהמעשה אמנם התבצע, אך לא הושלם על ידם. גם חטא המחשבה והכוונה הוא חטא. אגב, יש פרשנות דומה ולסיפור חטא דוד עם בת שבע (אכתוב הזדמנות אחרת על כך).

משמעות הביטוי "מדקדק כחוט השערה" היא "מקפיד בהקפדה רבה". מקור הביטוי בתלמוד הבבלי (יבמות קכא ב), שם רבי אבא מפרש פסוק בתהילים כך: "מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה".

לכן נהוג לומר שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. הפירוש הדבר: ה' מעניש את הצדיקים בעונש חמור גם על חטאים קטנים. יש הרבה סיפורים על כך במסורת. ואולי זה מתייחס גם למשה רבנו שנענש ולא זכה להיכנס לארץ כנען, בגלל חטאים שלכאורה לא היו קשים. אך יש גם הסבר שלא מדבר על חטאים כפשוטם, אלא על "אי התאמה": כתבנו על זה כאן.