בספר משלי (המיוחס לשלמה המלך) נאמר (פרק ג, יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם.". לפי פשט הטקסט, זה נאמר על החוכמה, לפי פסוק יג: "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה.". אך מסורת חז"ל וממפרשים היא שהחוכמה שמדובר בה כאן – היא התורה. לפיכך המשמעות היא שדרכה של תורה היא בנועם.

מכאן נוצר עקרון בעולם פסיקת ההלכה: בגלל שהתורה הולכת בדרכי נועם, צריך לדחות פירוש או שיטה לפיה המסקנה לא תהיה נעימה. למשל, בתלמוד נאמר שאי אפשר לקחת עץ בשם "הירדוף" במקום הדס לארבעת המינים (למרות שהוא מתאים בחלק מהתכונות), בגלל שהוא רעיל וקוצני, ולכן לא ראוי לפסוק שהתורה תצווה על כך, לפי העיקרון של "דרכיה דרכי נועם".

מה תבחרו?

תשובה: זה תלוי לגמרי במנהגים של עדה, קהילה ובית כנסת. יש קהילות שנוהגות לגבות תשלום על עליות לתורה ועל כיבודים אחרים. המנהג הנפוץ הוא שהגבאי עורך מכרז פומבי בין המתפללים, כאשר מציע הסכום הגבוה ביותר זוכה. למבקר מבחוץ שלא מכיר את המנהג זה עלול להיראות מוזר, מה גם שנוהגים כך גם בשבת ובחג (כולל יום כיפור).

ובכן, הרבנים מסבירים לנו שאין בזה בעיה הלכתית מבחינת חילול שבת או חג, אפשר לראות את המקורות במאמר זה (מאתר "הידברות"). יש לזכור שמעבר לכך שזו דרך לממן את הוצאות בית הכנסת, יש ל"הליך מכרז" עוד יתרון: הוא מבטיח שקיפות והוגנות, ומונע כל חשש של העדפה פסולה של מי מהקהילה מצד הגבאים.

כמובן, יש קהילות שמסתדרות יפה ללא צורך במכירות פומביות. גם בשיטה הזאת מקובל שמי שעולה לתורה – תורם לבית הכנסת, ולעיתים גם נוקב בסכום התרומה בפומבי. כל קהילה כמנהגיה.

כתוב בתנ"ך בספר משלי (יא י): "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה." אז לכאורה ראוי לשמוח באבדן הרשעים. ואם אפשר ללמוד משהו מדוד המלך, כך התלמוד (ברכות ט ב) מתאר אותו: "מאה ושלוש פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר: (תהלים קד, לה) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה". המילה "הללויה" מופיעה בספר תהילים רק במזמור ק"ד (104) – שבו מוזכרת מפלת הרשעים. עד אז לא ראוי היה לאומרה. אם לדוד מותר וראוי לשמוח, אז גם לנו.

אך יש פסוק (כד יז) במשלי שלכאורה אומר הפוך: " בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ". ניתנו על כך פירושים רבים, אביא אחד מהם. במשנה (אבות ד יט) הפסוק מזוהה עם התנא (חכם) בשם שמואל הקטן. אבל רגע, לפי המסורת, אותו שמואל הקטן הוא שתנא שחיבר את… ברכת המינים: תוספת לתפילת העמידה שבה יהודי מתפלל על… אבדן הרשעים והכופרים! ואולי זה לא במקרה. רק מתוך ההכרה שבני האדם נבראו בצלם ויש להם ערך, ניתן לבקש את מיצוי הדין עם הרשעים ולשמוח כשהוא מתבצע. לכן השמחה הזאת מהולה בעצב על כך שלא נמצא פתרון טוב יותר.

עניין דומה ניתן למצוא בשביעי של פסח, בו אנו קוראים את שירת הים שהיא שיר הלל לה' על קריעת ים סוף והשמדת המצרים בתוכו. אבל למה לא נוהגים לקרוא הלל שלם בשביעי של פסח? אחד מההסברים מבוסס על המאמר בתלמוד (סנהדרין לט ב): "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?". השמחה על נס ההצלה קיימת, אך בה גם עצבות על מות המצרים, ולכן לא אומרים הלל כמו ביום הראשון של פסח.

האם נכון להתפלל למותם של רשעים, או שראוי לבקש שיחזרו בתשובה? כתבנו כאן על הוויכוח בין רבי מאיר לאשתו בנושא.

כתוב במשנה (קידושין א א): "האישה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה." אך איך לפרש זאת? האם משמעות הדבר שאישה היא רכוש? בסוגיה הזאת בדיוק התווכחו בשנת 2019 מעל דפי כתב עת הטוענת הרבנית רבקה לוביץ מול הרב מיכי אברהם.

גב' לוביץ' במאמרה טוענת שאכן לפי המסורת הרבנית האישה הופכת אחרי טקס הקידושין לקניינו של הבעל. היא מציינת שהפרק המדובר במשנה מופיע בסמיכות לאלה שעוסקים בעבדים וסוגים נוספים של רכוש, ומביאה ציטוטים מרבנים מתקופות שונות שבדבריהם מאשרים שאישה היא רכוש בעלה במובן מסוים. אמנם היא מסכימה שאין לבעל רשות מצד ההלכה לנהוג באשתו כרצונו, אך זה נכון גם כלפי עבדים שהם ודאי רכוש. הלכה למעשה, היא מביאה לשולחן הצעה קיצונית לוותר על הקידושין ולחפש חלופות לזוגיות במסגרת ההלכה.

הרב מיכי לעומתה טוען במאמרו שיש לפרש "קניין" כ"חָלוּת של חוזה". בכל עשיית חוזה חשוב להבין האם הצדדים הגיעו להשלמתו, ולכן תמיד יש פעולה מסוימת שמשמעותה אותה ההשלמה: לחיצת ידיים, חתימה, אישור פקיד, רישום בבלוקצ'יין – הכל לפי העניין. גם החתונה היא חוזה בין בני הזוג, ולכן נדרש מעשה שמציין את ה"חלות" – שהוא משעה הטבעת בקידושין. לשיטת הרב מיכי, אין לקניין בהקשר הנישואין משמעות של בעלות כלל, ואם היה רב שכתב ברוח זו – הרי זו טעות שלא מחייבת אותנו. יצוין שגם הרב מיכי מסכים שהטקס אינו "סימטרי" ולא מתלהב מכך, אך אין זה אומר שאישה הופכת לרכוש.

מי צודק? מוזמנים לקרוא. אני חייב להודות שאותי הרב מיכי שיכנע יותר. אך זה רק אני.

כן. בתפיסת העולם שלי, קשה לי עם עצם השאלה. אבל בואו נעשה סדר בחגי ישראל. הקבוצה הראשונה של החגים הם אלה המוזכרים בתורה: פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות. רובם מצוינים במסורת כ"זכר ליציאת מצרים" – הגאולה הראשונה של עם ישראל. איך היא התרחשה? ההגדה של פסח מדגישה: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ". שהקודש ברוך הוא הוציא אותנו בכבודו ובעצמו ממצרים. התרומה שלנו לגאולה הזאת לא הייתה משמעותית.

החגים הבאים – פורים וחנוכה – אינם מן התורה, אלא מדברי חכמים. הם מתארים אירועים שקרו אחרי שהתורה נחתמה. בפורים ניצלנו מן השואה בזכות פעולתם של היהודים: אסתר סיכנה את עצמה בכניסה למלך אחשוורוש, מרדכי ויהודי שושן צמו, ובסוף היהודים נלחמו באויביהם. הקדוש ברוך הוא פעל "מאחורי הקלעים". בחנוכה הקמנו מדינה עצמאית באמצעות מלחמה של המכבים נגד היוונים. המלאכה נעשתה על ידנו, וקדוש ברוך הוא העניק לנו את נס פך השמן. אתם רואים את המגמה? המעשים שלנו תופסים יותר ויותר חשיבות.

ביום העצמאות אנו חוגגים את העצמאות המדינית לה זכינו אחרי אלפיים שנות גלות, והצלחנו להחזיק בעצמאותנו במשך עשרות שנים למרות הקשיים. מדובר בגאולה של ממש שאבות אבותינו יכלו רק לחלום עליה. אמנם לא ראינו נסים, אך אין זה הכרחי, וכי מה רע בכך שהצלחנו להביא את גאולתנו ללא נסים גלויים? יש גם מנהגים טקסיים ליום העצמאות: אמירת ההלל, ברכת "שהחיינו", הימנעות ממנהגי אבלות. נכון הדבר שהם לא מוסכמים על כל הרבנים, אך יש לקחת בחשבון שאנו עוסקים בהלכה בהתהוות: גם למנהגי החגים הוותיקים לקח זמן להתייצב. מקווה שכל אחד ואחת מוצאים דרך לחבר את חג העצמאות לתודעה היהודית.

לאורך הדורות, הרבנים החשיבו את הנצרות (אגב, בניגוד לאסלאם) ל"עבודה זרה" (עבודת אלילים). מבחינה תיאולוגית, הטענות העיקריות נגד הנצרות היו מסביב לבעיית ה"הגשמה" (אמונת הנוצרים שהאל עבר "הגשמה" והופיע בעולם כ"אותו האיש"), ואמונת השילוש שלפי תפיסת הרבנים הינה סטייה מאמונה באל אחד. גם טקסי, חפצי ומקומות הפולחן של הנצרים נתפסו כעבודה זרה. האם יש לנו בכלל מקורות שגורסים אחרת?

אפשר לבסס גישה שונה על סמך דבריו של המאירי (רבי מנחם בן שלמה) שחי בצרפת במאה ה-13 (והוא ודאי הכיר את הנצרות היטב). המאירי טען שבניגוד לעובדי האלילים שחיו בתקופות הקדומות (כגון בזמן המשנה והתלמוד), האומות שבזמנו "גדורות בדתות ונימוסים", כלומר מקיימות את חוקי הדת והמוסר. לכן ההלכות שנוגעות לעובדי האלילים שבתלמוד לא חלות עליהן! המאירי לא קבע במפורש שנצרים אינם עובדי עבודה זרה, אך אפשר בהחלט להבין אותו כך. אמנם היו רבנים שסברו שהמאירי כתב את דבריו מפחד הגויים והצנזורה, אך קשה לקבל זאת: מדובר בתפיסה שלמה שמנוסחת באריכות, ולא כתיקון שהוכנס לכתביו בלחץ הגויים.

אז מה המצב בימנו? מוסכם על כל הזרמים ביהדות שהנצרות איננה הדרך הרוחנית הראויה ליהודים. אך ביחס לנוצרים הגויים, צריך להבין שמדובר במיליארדי אנשים שמחולקים לכתות ושיטות דתיות שונות. לכן מסתבר שאין מקום ליחס אחיד כלפי כל העולם הנוצרי. לפחות לגבי חלק מהכתות, סביר מאוד להניח שהאלמנטים התיאולוגיים של "עבודה זרה" הצטמצמו מאוד עם שינוי התפיסות הדתיות – ואז יש עוד יותר הגיון ליישום תפיסת המאירי שלא רואה בהם עובדי אלילים. יש לבחון כל מקרה לגופו ולעומקו.

עוד מתקופת התלמוד קיימת מחלוקת האם צריך להסתפק בארבע כוסות יין בליל הסדר, או שיש צורך בכוס החמישית. לא הייתה הכרעה ברורה בין שתי השיטות. אז היהודים אימצו מנהג שלכאורה כלל את שתיהן: שותים ארבע כוסות במהלך הסדר, ואז מוזגים כוס חמישית – אבל לא שותים ממנה.

עם השנים נוצר החיבור בין הכוס החמישית לבין אליהו הנביא. בזכות האמונה שאליהו הנביא יבוא לעולם כמבשר הגאולה לפני בוא המשיח, הייתה מעין ציפייה שאליהו אכן יבוא בליל הסדר, ולשם כך משאירים עבורו את הכוס. לכן קראו לה "כוס של אליהו".

הגאון מווילנה כדרכו נתן לסוגיה פירוש למדני. יש מסורת שאחת המטרות של בואו של אליהו היא להתיר את הספקות וללמד אותנו את האמת: [מכאן הביטוי "יהא מונח עד שיבוא אליהו"]. הרי מנהג הכוס החמישית נוצר בגלל הספק בהלכה. לכן טבעי שאנו משאירים את הכוס לאליהו שתפקידו להתיר את הספקות.

לפי מסורת התפילה, היא מחולקת בין הקטעים שנאמרים ע"י כל ציבור המתפללים, לבין אלה שנאמרים ע"י אדם מסוים שמייצג את הקהל ("שליח ציבור"). היסטורית, בקהילות רבות היה נהוג תפקיד של חזן ,שגם התמצא בתפילה וגם היה בעל קול ערב. בישראל – כשרוב הקהל יודע עברית ובקיא במנהגי התפילה – נהוג שהתפקיד עובר בין המתפללים, ואז מעדיפים להשתמש בשם "שליח ציבור" ולא חזן. יש קהילות שנוהגות לשכור שירותים של חזנים מקצועיים לכבוד חגים ואירועים מיוחדים.

ואיך אומרים את שם המשפחה "חזן" אצל האשכנזים? "חזן" הוא "קנטור" (או "קנטורוביץ") – בדומה למילה הספרדית cantar (לשיר).

בקצרה: בזמנים קדומים אלה היו שני שלבים נפרדים בזמן, אך בימינו הם אוחדו כך שהאבחנה ביניהם פחות משמעותית.

בימי המשנה והתלמוד, לאחר שהזוג החליט להתחתן, היה נערך טקס קידושין (גם אירוסין, בלשון חז"ל) שהוא מעמד משפטי בו נקבעה ההתחייבות של הזוג לחתונה. אך לאחר הקידושין בני הזוג לא היו עוברים לגור יחד במשך חודשים רבים, עד טקס הנישואין. אפשר לקרוא כאן על המנהגים של התקופה ההיא.

עם הזמן ההפרדה בין השלבים גרמה לתקלות, וההלכה השתנתה: למעשה, נערך טקס חופה אחד שכלל קידושין ונישואין ביחד, משם הזוג עובר ישר לחיים המשותפים. במנהגי החופה של היום: טקס הטבעת שייך שלב הקידושין, ו"שבע הברכות" – לנישואין. אך הכול מתקיים ברצף.

לא משנה מה שאתם חושבים ונוהגים בעניין המנהג של הימנעות מאכילת הקטניות בפסח, כדאי שתדעו איסורי הקטניות (ובמיוחד אורז) היו נהוגים גם אצל הספרדים, אם כי לא בכל הקהילות, ובדרך כלל ברמות חומרה פחותות בהשוואה לאשכנזים.

הרב אורי שרקי (שהוא בעצמו יליד אלג'יריה) כותב כך בתשובה לשאלה בהלכה: "אין מי שסובר שקטניות הן חמץ. רוב הספרדים נוהגים איסור קטניות בדרגות שונות של חומרה (אורז, חומוס, שומשמין, קטניות יבשות וכדו') …" הרב אליעזר מלמד בשיעור בנושא הקטניות מזכיר את מנהגי הספרדים הבאים: "וכן נהגו באיזמיר שלא לאכול אורז וכן נהגו רבים במרוקו שלא לאכול אורז ועוד מיני קטניות יבשים בפסח. ובבגדאד רבים מבעלי הבתים נהגו שלא לאכול אורז בפסח". אז לא רק אשכנזים…

למה דווקא אורז? יש דעה בתלמוד (פסחים לה א) שמיוחסת לרבי יוחנן בן נורי, לפיה אורז הוא חמץ גמור. אמנם החכמים בתלמוד חולקים על הדעה הזאת, והיא לא התקבלה להלכה. התלמוד (פסחים קיד ב) מזכיר שרבא – מגדולי החכמים בבבל – היה אוכל אורז בלילה הסדר! אך יתכן ובמהלך הדורות היהודים הושפעו מהדעה שנדחתה והחמירו עם עצמם.