המדרש (איכה רבה א לא) מספר שלאחר שכבשו את ירושלים, הרומאים ניסו להרוס את שרידי הר הבית, אך לא הצליחו במלאכה בצד המערבי, כי "גזרו מן שמיא שלא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב". נבהיר שהמדרש לו מתייחס לכותל המערבי המוכר בימנו – אלא לקיר המערבי של בית המקדש (ראו למשל במאמרו ד"ר אייל דודסון) .גם בתלמוד (בבא בתרא כה א) מובאת הדעה שהשכינה נמצאת במערב, אך כאן יש כבר ויכוח: יש חכמים שסבורים כך, בעוד שאחרים טוענים שהשכינה (הנוכחות האלוהית) נמצאת בכל מקום. מי צודק? האם באמת יש מקום לייחס כיוון גאוגרפי מסוים לשכינה?

אנו יודעים שקודש הקודשים היה ממוקם בצד המערבי של המקדש, וזה אולי מסביר את קדושתו המיוחדת. אך עדיין צריך לתת הסבר – למה? יש כמה מסורות בעניין. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק ג מא) נותן כדרכו הסבר רציונליסטי. לשיטתו, פולחן השמש היה חלק מתרבות עובדת האלילים העתיקה, ולכן עובדי עבודה זרה היו פונים באופן טבעי למזרח. לכן כבר אברהם אבינו כשהיה על הר המוריה (שהוא הר הבית, לפי המסורת) בחר להיות עם פניו למערב, ואחוריו למזרח – על מנת להרחיק את עצמו מדרך עובדי האלילים. הצד המערבי נבחר עבור קודש הקודשים על מנת להדגיש את אמונת הייחוד.

גם בימנו יש מנהג (שמקורו בכתבי האר"י, מגדולי מקובלי צפת) לפנות לכיוון מערב בקבלת שבת, כשמגיעים לבית "בואי בשלום" בשירת "לך דודי".

fכמובן, בצלחת הצדיקים בסעודה לעתיד לבוא. וקודם לכך אולי בדו קרב ביניהם, לפני הסעודה המדוברת. ואולי הם כבר נפגשו… בספר איוב בתנ"ך. נתחיל מההתחלה. בסוף ספר איוב, הקדוש ברוך הוא מתגלה לאיוב ומדבר עמו, בין השאר על נפלאות הבריאה. פרקים מ-מא הוא מזכיר בנאומו את "בהמות" (שהוא גם "שור הבר") כחיה יבשתית ענקית, ואת ה"לוויתן" כענק ימי. באיוב החיות אינן נאבקות ביניהן ולא נאכלות. הן מהוות מעין הוכחה לכוחו וגבורתו של הבורא.

אך בתלמוד ובמדרשים כבר מופיע עניין הסעודה. במסכת בבא בתרא (עה א) נאמר בשם רבי יוחנן: "עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לוויתן". מדובר כאן בסעודה באחרית הימים, והיא מבטאת את הטוב שצפון לצדיקים לעתיד לבוא. יש גם מדרש שמתאר את המאבק בין החיות, שבסופו הלוויתן חותך את צווארו של שור הבר בסנפיריו, בעוד ששור הבר נוגח בלווייתן בקרניו. עכשיו אפשר להתחיל את הסעודה. הכל מוכן.

כמובן, אלה דברי אגדה. מיהן החיות האלה? אין לנו זיהוי ודאי. יש שמזהים את הבהמות (שור הבר) עם תאו, יש עם היפופוטם. אבל איך אמרו חז"ל: "אין מקשים בדברי אגדה". החיות מייצגות את הכוחות החזקים שפועלים במציאות.

ואם כבר סעודה לצדיקים … איך אפשר להתחיל בלי ברכה על כוס יין? מי מאבות האומה זכה לברך, לפי האגדה בתלמוד? מוזמנים לקרוא. הרמז הוא בפסוק "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" – מאיזה ספר הוא, ולמי מיוחסת כתיבתו במסורת?

המשנה (סנהדרין י ב) אמנם מציינת שלושה מלכים רשעים ש"אין להם חלק לעולם הבא": ירבעם, אחאב ומנשה. אך במדרש (שירה השירים רבה א א ה) יש תוספת מפתיעה: לאחר שאמרו את המשנה, "ביקשו לצרף שְׁלֹמֹה עמהם". חז"ל ביקשו להוציא מחיי העולם הבא את שלמה המלך? את המלך "החכם מכל אדם" שזכה לבנות את בית המקדש? שלמה שמייחסים לו כתיבה של שלושה מספרי התנ"ך: קהלת, משלי ושיר השירים? איך אפשר להבין זאת?

ובכן, דמות של שלמה איננה כה פשוטה. הוא אכן ידוע כמלך גדול ששלט בממלכה אדירה ביד רמה, הצליח לשמור על השלום (בניגוד לאביו דוד שלפי המסורת נלחם בח"י מלחמות),זכה לכבוד רב משליטי האזור בגלל חוכמתו – וגם בנה את המקדש. היה לכך מחיר בזירה הפנימית: עול המיסים היה כבד, ושבטו של שלמה (שבט יהודה) זכה להעדפה. אך חמור מכך, היו גם בעיות בתחום האמוני-הלכתי: שלמה נשא נשים רבות בניגוד למצוות התורה. אמנם שלמה לא עבד עבודה זרה בעצמו, אך הוא התיר לנשותיו להביא פולחן עבודה זרה לממלכתו. בעיני חז"ל אין כפרה לעבירות כאלה, וזה אולי מסביר למה הם לא ראו את שלמה ראוי לחיי הנצח.

"משפט שלמה"

אך האם בקשת חז"ל שבמדרש נענתה? בהמשך מסופר שיצאה בת קול ואמרה : "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעו" (תהילים כה טו). הקדוש ברוך הוא רואה את זכויותיו של שלמה, ולא רק את חטאיו – משאיר לו מקום של כבוד. המשנה (ידעים ג ה) מספרת שהייתה אמנם מחלוקת בעניין הכללת ספרי שלמה בתנ"ך. אך לבסוף התקבלה דעתו של רבי עקיבא שאמר "שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים". דרך התנ"ך שלמה נשאר בזיכרון האומה אישיות גדולה שהטביעה חותם משמעותי, גם אם לא נקייה מכל חטא.

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א כו): תהו הפרשנים למה הפסוק נאמר בלשון רבים: "נשעה". הייתכן מבחינה אימונית שלבורא העולם היו שותפים בזמן בריאת האדם? המדרש מספר שמשה רבנו לא רצה אפילו לכתוב את הפסוק הזה בתורה מחשש לכפירה, אך אלוהים ענה לו: "כתוב, והרוצה לטעות יטעה". כנראה שגם לכפירה יש מקום בעולמנו.

היו מפרשים שהסבירו שלשון רבים כאן זו צורת לשון מכובדת, כגון מלך שמדבר על עצמו בלשון רבים. אך יש מדרש יפהפה שהולך לכיוון אחר: על דרך הדרש הוא מספר שלפני בריאת האדם, הקדוש ברוך הוא אכן נועץ… נועץ בארבעה במלאכים. ושמותיהם: "חסד", "אמת", "צדק" ו"שלום". המלאכים נחלקו בדעותיהם: שניים תמכו בבריאת האדם, ושניים התנגדו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הוא בכל זאת ברא את האדם במהלך הוויכוח, ואמר למלאכים: "כבר נַעֲשָׂה אדם" (בניקוד שונה, הפסוק מתפרש בלשון עבר).

איך להבין את המדרש? שמות המלאכים בו הם שמות של ערכים. הוויכוח ביניהם מסמל היותו של אדם יצור מורכב שיש בו כוחות נפש סותרים, כך שההצלחה המוסרית של האדם לכאורה לא מובטחת מראש. אך הקדוש ברוך הוא החליט לברוא את האדם למרות הסיבוך, מתוך אמונה בכוחם של בני אנוש להצליח במבחן הערכים.

מספרים על "מניטו", הרב יהודה אשכנזי, שפעם מישהו סיפר לרב שהוא לא מאמין בה'. "מניטו" ענה לא: "זה לא נורא, העיקר שה' מאמין בך!".

"כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא." – כך אומר ספר קהלת (פרק ז ח). לכאורה אי אפשר להימנע מחטא. אך יש אצל חז"ל גם כיוון אחר. בתלמוד (בבא בתרא יז א) מופיע: "ארבעה מתו בעטיו של [בגלל] נחש ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד". אזכור הנחש הוא רמז לחטא אדם, הראשון שאחריו נגזר על האנושות להיות בני תמותה. כוונת חז"ל היא שארבעת האנשים הצדיקים המוזכרים מתו רק בגלל הגזירה ההיא, ולא עשו בחייהם שום חטא שמצדיק שימותו.

נשים לב שהצדיקים הללו, עם כל הכבוד, הם בעיקר "בנים של" או "אבות של" אנשים יותר "מפורסמים" מהם! ומה עם יעקב, משה ודוד? עליהם התלמוד לא אומר ש"מתו בעטיו של נחש", כלומר חז"ל סבורים למרות גדולתם – שהיה בחייהם חטא . מכאן אפשר ללמוד שקשה לא לחטוא, אך עוד יותר קשה להימנע מחטאים עבור מי שפועל בעולמנו על מנת לעשות מעשים גדולים.

יש נוהגים לומר – כשלא מצליחים למצוא איזה חפץ – קטע קצר שמתחיל במשפט: "אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין [עיוורים] עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא: ויפקח אלוקים את עיניה, ותלך ותמלא החמת". על מה בעצם דיבר רבי בנימין, ואיך זה קשור לאבדה?

מקור הוא במדרש בראשית רבה, שם רבי בנימין דורש את הפסוק מספר בראשית (כ"א י"ט): "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר." הגר עם ישמעאל התינוק מגורשת מבית אברהם ושרה. הם כמעט מתים במדבר מצמא. אלוהים שומע את קול הנער (ישמעאל) ומתגלה להגר. רק אז הגר ראתה את באר המים, וכך חייהם ניצלו. רבי בנימין אומר בעצם, על בסיס הסיפור – וכהצהרה של כוח האמונה – שהיכולת לראות היא גם מאת ה'. אז הסגולה היא בעצם תפילה לה' שייתן כוח לראות את האבדה.

עד כאן על המקור במדרש. אבל מאין בא המנהג עצמו לומר את הקטע? אין לו אזכורים קדומים. הוא מופיע רק בספרים שנכתבו לפני כ 100-150 שנים בלבד. אין לנו ראיה שהיה כך נהגו בדורות הקודמים במקרה של אבדה.

בתלמוד יש כמה סיפורים על ילתא, אשתו של רב נחמן ראש ישיבת נהרדעא שבבבל. ילתא הייתה ממשפחה מיוחסת, כנראה בתו של ראש הגולה. היא הייתה אישה עשירה ומפונקת, אך גם חכמה ולמדנית. מסופר במסכת חולין (קט ב) שהיא ביקשה מרב נחמן בעלה לטעום… טעם בשר וחלב. אך הייתה בפיה טענה מתוחכמת: על כל דבר שה' אסר עלינו – הוא גם התיר דבר דומה בטעמו. היא מביאה דוגמאות: החזיר נאסר – אך דג שיבוטא (שדומה לחזיר בטעם) הותר, הדם אסור באכילה – אך מותר לאכול כבד (שהוא מלא בדם).

אם כך, אמרה ילתא, גם בשר בחלב נאסר – אבל אני רוצה לטעום את הטעם הזה! מה עשה רב נחמן? הוא ביקש מהטבחים לצלות לאשתו… כחלים (עטינים) של פרה. העטינים ספוגים בחלב, אך הם לא נאסרו לאכילה (ראו כאן תשובה של רב שמתייחס להלכה שבימנו).

אז כנראה שהסיפור הסתיים בטוב. איך אתם מבינים אותו? אפשר לראות בילתא אישה מפונקת שרק "בודקת את הגבולות". אבל אם כך, היא הייתה יכולה לבקש ישר את מה שהיא רצתה, ללא הסברים למדניים. נראה שיש בדבריה של אשת רב נחמן רעיון עמוק יותר: אמנם יש דברים שאסורים לנו, אך במקרים רבים יש דרך למצוא במסגרת ההלכה פתרון לצורך או רצון. להרחבה על סיפורי ילתא בתלמוד: ראו מאמרו של עדי בלוט .

אלכסנדר מוקדון היה מצביא דגול שכבש במהירות שטח אדיר שכלל גם את ארץ ישראל, והקים בו אימפריה אדירה. התלמוד (סנהדרין צא א) מביא כדברי אגדה כמה סיפורים בהם היהודים נתבעים בבית דינו של אלכסנדר הגדול. באחד מהם, המצרים תובעים את היהודים על… הרכוש אותו הוציאו בני ישראל ביציאת מצרים. הרי התורה מספרת (שמות יב, לה-לו): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם." – אכן היהודים עוזבים ברכוש גדול.

מה ניתן להשיב? מי שנבחר לייצג את היהודים במשפט היה החכם בשם גביהא בן פסיסא. הוא אמר: אם אתם התובעים מביאים ראיה מתורת ישראל, גם אני מביא ראיה משם. התורה אומרת (שמות יב מ): "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה." – היהודים היו עבדים אצלכם מאות שנים! אם כן, אתם חייבים לנו את שכר על העבודה שעשינו כעבדים בשבילכם בכל התקופה הזאת!

אז איך נגמר המשפט? מסופר שאלכסנדר הגדול נתן למצרים שלושה ימים להשיב לטענה, המצרים לא מצאו תשובה וברחו מהמשפט. הסיפור הבא? בני ישמעאל (יחד עם בני קטורה) תובעים את היהודים על חלקם בארץ ישראל! נשמע אקטואלי? רוצים לדעת איך זה הסתיים? תקראו בהמשך הדברים בתלמוד.

מכירים את השיר "חד גדיא" שנהוג לשיר בסוף סדר פסח? השיר על הגדי שלא עשה רע לאף אחד, עד שבא חתול ואכל אותו סתם ככה בלי סיבה, ומשם התחילה השרשרת של פגיעות ורציחות? יש פירוש נחמד שהודפס בהגדה של פסח שאני משתמש בה, עם הביאורים של הרב עדין שטיינזלץ ז"ל.

הגדי היה טוב, אז החתול שפגע בו היה רע, נכון? ואז הכלב שנשך את החתול – משחק בצד הטובים? אז המקל שהיכה את הכלב הוא רע? אם ממשיכים את השרשרת, מגיעים לכך שמלאך המוות בצד הטובים, והקדוש ברוך הוא בצד הרעים – משהו לא מסתדר כאן!

לכן חייבים לפרש אחרת: ההכלב נושך את החתול לא בגלל שייכותו למחנה הצדק, אלא בגלל שזה טבעו להיות רע עם חתולים, וכן הלאה – עד שהקדוש ברוך הוא מחזיר את הצדק למקומו. ניתן להמשיך את הפירוש: ישראל משול לגדי, בעוד ששאר הכוחות בשיר משולות לאומות העולם. מה זה אומר על המלחמות בין האומות?

ספר בראשית מביא סיפורם של שני דורות שנענשו על חטאיהם. "דור המבול" נענש "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יג). אבל מה היה חטאם של בוני המגדל? המחשבה העממית שהאל "נעלב" או חשש מגובה המגדל – אינה רצינית. אבל התורה לא מגלה את הסיבה.

אפשר לחפש את התשובה במדרש פרקי רבי אליעזר (פרק כד): "מַעֲלִים אֶת הַלְּבֵנִים מִכָּאן וְיוֹרְדִים מִכָּאן. אִם נָפַל אָדָם וָמֵת לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם אֵלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה אַחַת הָיוּ יוֹשְׁבִים וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: אוֹי לָנוּ, אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ." מכירים משטרים רעים שניסו להאדיר את ערך העבודה ו"מעמד הפועלים"? בכיוון דומה הולך הנצי"ב מוולוזין (בפירושו "העמק דבר", בראשית יא, ד): הוא ממקד את החטא בכך שהם ניסו לכפות דעה אחת על כולם, והענישו בחומרה את מי שהעז לחשוב אחרת. מצלצל מוכר?

בחשיבה המודרנית, ניתן להבין את זה כך: מנהיגי הדור ההוא פחדו מהעונש של המבול, וניסו לבנות חברה טובה ומוסרית יותר. אך בדרך הם הקימו חברה טוטליטרית שקידשה את ערך העבודה, וזלזלה בערכו של אדם. על כך נענשו, אבל בעונש קל יותר ממבול: במקום ההשמדה, היה פיזור ובלבול השפות. בהמשך ההיסטוריה, מגיע אברהם אבינו ונותן כיוון חדש לאנושות. להרחבה: סיכום שיעורו של הרב אורי שרקי בנושא.