התרנגול והעטלף מופיעים בדרשה של רבי שמלאי בתלמוד הבבלי (סנהדרין צח ב): משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאור. אמר לו תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה?

מה הנמשל? התרנגול הוא החיה של הבוקר, ולכן האור כדאי לו שיופיע. העטלף לעומתו בנוי לחיות בחושך, ולכן היציאה מהחשיכה לאורה אינה לטובתו. בהשלכה לרעיונות המוסר: ברגע שהאפלה נעלמת מן העולם והאור של היושר והצדק מופיע במלואו – הדבר טוב לצדיקים אוהבי האור, אך לא לרשעים שזמנם הוא אפלה וחושך.

ואכן, רבי שמלאי דורש במקור את הפסוק בספר עמוס (ה יח) : הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר. עמוס הנביא מזהיר את החוטאים שיום הדין שהם מצפים לו משום מה – יהפוך להם ליום חושך וצרה, ולא של אור וישועה. ולא במקרה העטלף מוזכר בתורה יחד עם העופות הטמאים.

ההמתנה לזריחה, גרסת הבינה המלאכותית: למי ההמתנה כדאית?

אפשר לומר בהכללה שהדימוי העצמי שלנו כיהודים הוא של עם שאמנם יודע לעזור לאחים בעת צרה משותפת, אך בשגרה יש לנו נטייה לוויכוחים פנימיים ומריבות. מעניין שהמהר"ל מפראג (המפורסם בסיפור הגולם) שחי במאה ה 16 כבר כתב שיש אמת בטענה שיהודים מרבים לריב.

בספרו "נצח ישראל" (פרק כה) המהר"ל מביא ויכוח ארוך שהוא מנהל עם גוי משכיל. הגוי טוען שהיהודים עושים רע אחד לשני, או כלשונו "לא שהם חפצים ברע למתנגדים להם בדתם, רק כי אותו אשר הוא עמיתו, עמו בתורה ובמצות, מבקש רעתו ולא טובתו" .הגוי מזכיר את הפסוק "ואהבת ורעך כמוך" ואומר שהיהודים לא עומדים בציווי : "וכל אחד רואה עצמו שהוא יותר במעלה, ולכך אין צריך שיאהב את אחר". התנשאות ולא אהבה.

בוויכוח המהר"ל מנסה לטעון שהסבל של הגלות הוא שגרם לחולשה הזאת, אך הגוי לא מרפה ומזכיר סיפורים מן התורה: את המריבה בין יוסף לאחיו ואת המרד של קורח ועדתו נגד משה רבנו! המהר"ל נאלץ להסכים לביקורת, אך בחוכמתו מעיר שלא מדובר ברוע כשלעצמו, אלא בהשתקפות של מידה טובה דווקא: "כי הדבר הרע אשר ימצא בהם הוא יוצא ונולד מן תכונה טובה". לפי ההסבר שלו, העיסוק שלנו בענייני התורה והרוח הוא זה שגורם לנו להיות קשי עורף ובעלי מחלוקת. לאחד שרוצה להגיע לאמת עד לפרט הקטן ביותר – לעיתים קשה לקבל עמדה שונה, וכך מתרבה המחלוקת. מי ייתן ונמצא את האיזון בין ערכי האמת והשלום, כמו שאמר זכריה הנביא: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

נהוג להתשמש בביטוי "עם הספר" על מנת לציין את הקשר המיוחד של עם ישראל עם התנ"ך, או להצביע באופן כללי על החיבה של היהודים לספרים.

סביר שהביטוי קשור במקורו לאסלאם דווקא. באסלאם, "עמי הספר" הנו כינוי ליהודים ונוצרים ביחד. בגלל שלדתות האלה היה תפקיד בהעברת הנבואה, היחס של החוק האסלאמי אליהם שונה מהיחס לשאר הכופרים: "עמי הספר" רשאים להישאר תחת שלטון האסלאם במעמד של "בני חסות", ולא הייתה עליהם חובה להתאסלם.

הביטוי "עם הספר" לא מופיע במקורות הקדומים שלנו, לא בתנ"ך ולא בספרות חז"ל. ואולי יש לכך סיבה מפתיעה. אנו רגילים לחשוב שספר זה דבר חיובי. אך בל נשכח שמהרגע שהספר נחתם, הוא הופך לדבר מוגמר ואינו מתפתח עוד. מה שכתוב – כתוב. הנביאים היו חפצים בקשר הישיר בין ה' לעם ישראל, קשר מן הסוג שלא עובר דרך הטקסט המקובע של הספרים. "התורה שבעל פה" נכתבה (במשנה ובתלמוד) מתוך חשש שהמסורת תלך לאיבוד בגלל גזירות הגויים, ולא כאידאל. לכן הגיוני שהזיהוי של עם ישראל עם הספרים הוא מאוחר יחסית.

הביטוי "בטל בשישים" משמעותו "זניח". מקורו בדיני התערובות בהלכה, שם דנים בשאלה מה היחס בין שני חומרים, שמעבר לו ניתן להתעלם מכך שיש בכלל תערובת (למשל, קצת ממאכל אחד התערבב במאכל אחר). התורה עצמה לא דנה בכך, אבל הדיון בתלמוד הבבלי (חולין צח ב) מביא את היחס של 1 : 60 כקובע.

הביטוי "בטל בשישים" לא מופיע ישירות בתלמוד, אך בפרשנות התלמוד כבר מופיע הדין של "בטל בשישים", ומכאן המושג עבר לעברית המודרנית.

מה זה שלוש השְׁבוּעוֹת (נא לא לבלבל עם "שלושת השבועות" בין י"ז בתמוז לט' באב), ואיך הן קשורות לוויכוח על הקמת המדינה? מדובר בדברי אגדה בתלמוד (שלא נפסקו להלכה) המתארים מעין "חוזה" שה' קבע לתקופת הגלות: הגויים ישעבדו את עם ישראל אבל לא יותר מדי, וליהודים אסור להשתחרר מהגלות ("לעלות בחומה") ללא רשות. מהם המקורות?

ב"שיר השירים" בשלושה מקומות שונים מופיע הפסוק (בשינויים קלים): ”הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”. מה פירוש האיסור לעורר את האהבה לפני הזמן? בתלמוד (כתובות קי"א א) רבי יוסי ברבי חנינא דרש: "שלש שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי." – זה ה"חוזה" המדובר.

השבועות הללו לא היו במרכז הבמה, עד ש… בא "הרבי מסאטמר", הרב יואל טייטלבוים. בין הרבנים החרדים שהתנגדו להקמת המדינה, הרבי מסאטמר שייך למעטים שבנו תשתית תיאולוגית מסודרת לאנטי-ציונות, ובמרכזה העניין של "שלוש השבועות". לשיטתו, הציונים עברו על השבועות בכך שהקימו את המדינה בכוח הזרוע.

אבל אולי בעצם הגיע הזמן לצאת מהגלות, ולכן אין תוקף לחוזה? האם היציאה מהגלות אמורה להתרחש בהסכמה של אומות העולם, או נגד רצונן? על כך אפשר לקרוא כאן.

לכאורה, התורה מתייחסת לנקמה באופן שלילי ביותר: (יקרא יט יח): לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵֽעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'. מכאן לומדים את המצווה של "לא תיקום" שאוסרת להשיב רעה על רעה (לפחות לבן עמך). אבל מתברר יש גם התייחסות חיובית לנקמה במקורות.

בתלמוד (סנהדרין צב א) נאמר: "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות דכתיב (תהלים צד, א) "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". הפירוש של "שתי אותיות": המילה "נקמות" מופיעה בפסוק בתהילים באמצע בין שני שמות ה'. מההקשר ברור שהתלמוד רואה את הנקמה כדבר חיובי: התלמוד מזכיר שגם המילים "דעה" ו"מקדש" הן מילים שכתובות בפסוקים בין שני שמות ה' בהקשר חיובי.

איך אפשר להסביר את הסתירה? נראה שיש להבחין בין נקמה כנקמנות (שהיא תכונה רעה ולכן אסורה) לבין נקמה שמשמעותה עשיית הצדק עם הרשעים (שלה יש מקום מכובד בעולמנו).

רש"י בפירושו המפורסם לתורה מסרב בתוקף לראות בפסוק הראשון בתורה – "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – את התיאור של השלב הראשון לפי סדר הזמן, או כלשונו: "ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו'". לפי רש"י, המילה "בראשית" אינה יכולה לשמש לציון סדר הזמנים.

לפסוק הזה רש"י מעדיף את הדרש על הפשט. הוא דורש את האות ב' של "בראשית" במובן של "עבור ראשית", בדומה ל"ברחל בתך הקטנה" במשמעות של "עבור רחל" .וכך הוא מפרש: "בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו". לפי זה, העולם נברא בשביל שיהיו בו תורה ועם ישראל. אלה המטרות האמתיות של הבריאה!

במבט יותר רחב: התורה לא מנסה להביא תיאור פיזיקלי מדויק של בריאת העולם, אלא להצביע על הכיוון המוסרי של מעשה בראשית.

יש סיפור חסידי שמיוחס לרבי נחמן מברסלב על "הינדיק" (תרנגול הודו ביידיש). בקצרה: היה בן מלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק, אז הוא ישב כל הזמן ערום מתחת לשולחן ואכל פירורים. בא אליו רופא, התיישב גם כן ערום מתחת לשולחן והציג את עצמו בתור הינדיק. אז לבש הרופא בגד, ואמר: "אתה יודע, הינדיק יכול ללבוש בגדים!". בן המלך התלבש. אז הרופא התיישב על כיסא ואמר: "הינדיק יכול גם לשבת בכיסא ולאכול מצלחת". כן עשה גם בן המלך. המשל מספר שבן המלך נתרפא בשיטה הזאת.

יש הרבה פירושים למשל, אבל אני רואה אותו קודם כל כתיאור תפקיד ה"צדיק" בחסידות. הצדיק הוא אדם גדול מבחינה רוחנית, אך על מנת להגיע ליעודו, הוא נדרש "לרדת" לרמה של היהודים הפשוטים, להיות איתם ביחד בחיי היומיום, ומשם להעלות אותם – בדיוק כפי שעשה הרופא עם בן המלך החולה.

וזאת הגרסה של חנן בן ארי לסיפור: