פרק ל"ז בנבואת יחזקאל מתאר את מה שמכונה "חזון העצמות היבשות". הנביא רואה בחזונו ביקעה מלאה בעצמות יבשות. ואז העצמות הללו קמות לתחייה! "כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה' לָעֲצָמ֖וֹת הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם׃ ווְנָתַתִּי֩ עֲלֵיכֶ֨ם גִּידִ֜ים וְֽהַעֲלֵתִ֧י עֲלֵיכֶ֣ם בָּשָׂ֗ר וְקָרַמְתִּ֤י עֲלֵיכֶם֙ ע֔וֹר וְנָתַתִּ֥י בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶ֑ם וִידַעְתֶּ֖ם כִּֽי־אֲנִ֥י ה'" (פסוקים ג, ד שם). אך מה בדיוק מתואר במחזה המרשים הזה?

יש דעה שיחזקאל מדבר כאן על תחיית המתים. אך הקושי עם הגישה הזאת הוא שלחז"ל יש מסורות סותרות בשאלה מיהם (בלשון התלמוד) "מתים שהחיה יחזקאל". לעומת זאת, מפשט הפסוקים בהמשך הפרק (יא, יב) ניתן להבין שמדובר בתחייה הלאומית דווקא: "וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל."

הנביא כותב את הדברים בגלות בבל, והוא מדמה את מצב האומה בגולה ("בית ישראל") לעצמות יבשות. אך העם לא יישאר על אדמת ניכר לנצח, חלילה. העצמות מקבלות חיים ו… עולות ארצה ישראל. האומה יוצאת מגלותה ומתעוררת לחיים אמתיים של עצמאות בארץ ישראל. וכך כותב הרב יונתן זקס בספרו "השותפות גדולה": "אבל אין זה חזון של החיים לאחר המוות בגן עדן. זוהי הצצה לרנסנס לאומי עתידי על פני האדמה". האם יחזקאל כיוון לשיבת ציון בתקופת הבית השני בימי עזרא ונחמיה, או להקמת מדינת ישראל בימנו אנו? אפשר רק לנחש.

עם תהליך קיבוץ והגלויות והקמת מדינת ישראל בעקבותיו, עלו לא מעט הצעות לאיחוד נוסחי התפילה של העדות השונות. מעבר לבעיה הטכנית של "איך לקבוע את הנוסח המאוחד", נשאלת השאלה: האם הדבר ראוי? לכאורה, אחדות העם היא דבר טוב ורצוי, ומולה עומדת רק השמרנות של חשש של סטייה שמנהגי אבותיו של כל אחד. אך ניתן לראות את הדברים גם ממבט שונה.

בתקופת התנ"ך העם היה מחולק לשנים עשר שבטים, וכך היה ראוי. בשם האר"י הקדוש נאמר שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ותפילת כל שבט ושבט עולה דרך שער אחד המיוחד לו. ברוח זו כתב גם הרב קוק (אגרות הראיה, ב תקסו): "אין חילוקי ההוראות והמנהגים השונים פוגמים את האחווה, בזמן שכל אחד מכבד את המסורת של חברו, ועוד יש בחילופי הגוונים משום עושר רוח, המתקבץ בצורה הרמונית בכללות האומה." השוני בין הנוסחים איננו תקלה, אלא לכל שבט יש דרך משלו, והעושר של האומה בא לידי ביטוי דרך הריבוי, ולא באמצעות האחדה מלאכותית.

אם לא הנוסח עצמו, אז יש נושא בו העדות הצליחו להתקרב אחת לשנייה, וזה עניין הגיית העברית של מילות התפילה. במסורת התפילה ההגייה של המילים הייתה שונה מאוד בין אשכנזים, ספרדים ותימנים. אותן המילים נשמעו שונה לגמרי אצל העדות השונות. חידוש השפה העברית המדובר אימץ בגדול את ההגייה הספרדית, אך קהילות רבות המשיכו להתפלל במסורות ההגייה המקוריות. בימנו יותר ויותר מניינים מתפללים בהגייה של העברית המדוברת (בלי קשר לנוסח).

"כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא." – כך אומר ספר קהלת (פרק ז ח). לכאורה אי אפשר להימנע מחטא. אך יש אצל חז"ל גם כיוון אחר. בתלמוד (בבא בתרא יז א) מופיע: "ארבעה מתו בעטיו של [בגלל] נחש ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד". אזכור הנחש הוא רמז לחטא אדם, הראשון שאחריו נגזר על האנושות להיות בני תמותה. כוונת חז"ל היא שארבעת האנשים הצדיקים המוזכרים מתו רק בגלל הגזירה ההיא, ולא עשו בחייהם שום חטא שמצדיק שימותו.

נשים לב שהצדיקים הללו, עם כל הכבוד, הם בעיקר "בנים של" או "אבות של" אנשים יותר "מפורסמים" מהם! ומה עם יעקב, משה ודוד? עליהם התלמוד לא אומר ש"מתו בעטיו של נחש", כלומר חז"ל סבורים למרות גדולתם – שהיה בחייהם חטא . מכאן אפשר ללמוד שקשה לא לחטוא, אך עוד יותר קשה להימנע מחטאים עבור מי שפועל בעולמנו על מנת לעשות מעשים גדולים.

כתוב בתנ"ך בספר משלי (יא י): "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה." אז לכאורה ראוי לשמוח באבדן הרשעים. ואם אפשר ללמוד משהו מדוד המלך, כך התלמוד (ברכות ט ב) מתאר אותו: "מאה ושלוש פרשיות אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים שנאמר: (תהלים קד, לה) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה". המילה "הללויה" מופיעה בספר תהילים רק במזמור ק"ד (104) – שבו מוזכרת מפלת הרשעים. עד אז לא ראוי היה לאומרה. אם לדוד מותר וראוי לשמוח, אז גם לנו.

אך יש פסוק (כד יז) במשלי שלכאורה אומר הפוך: " בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ". ניתנו על כך פירושים רבים, אביא אחד מהם. במשנה (אבות ד יט) הפסוק מזוהה עם התנא (חכם) בשם שמואל הקטן. אבל רגע, לפי המסורת, אותו שמואל הקטן הוא שתנא שחיבר את… ברכת המינים: תוספת לתפילת העמידה שבה יהודי מתפלל על… אבדן הרשעים והכופרים! ואולי זה לא במקרה. רק מתוך ההכרה שבני האדם נבראו בצלם ויש להם ערך, ניתן לבקש את מיצוי הדין עם הרשעים ולשמוח כשהוא מתבצע. לכן השמחה הזאת מהולה בעצב על כך שלא נמצא פתרון טוב יותר.

עניין דומה ניתן למצוא בשביעי של פסח, בו אנו קוראים את שירת הים שהיא שיר הלל לה' על קריעת ים סוף והשמדת המצרים בתוכו. אבל למה לא נוהגים לקרוא הלל שלם בשביעי של פסח? אחד מההסברים מבוסס על המאמר בתלמוד (סנהדרין לט ב): "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?". השמחה על נס ההצלה קיימת, אך בה גם עצבות על מות המצרים, ולכן לא אומרים הלל כמו ביום הראשון של פסח.

האם נכון להתפלל למותם של רשעים, או שראוי לבקש שיחזרו בתשובה? כתבנו כאן על הוויכוח בין רבי מאיר לאשתו בנושא.

לאורך הדורות, הרבנים החשיבו את הנצרות (אגב, בניגוד לאסלאם) ל"עבודה זרה" (עבודת אלילים). מבחינה תיאולוגית, הטענות העיקריות נגד הנצרות היו מסביב לבעיית ה"הגשמה" (אמונת הנוצרים שהאל עבר "הגשמה" והופיע בעולם כ"אותו האיש"), ואמונת השילוש שלפי תפיסת הרבנים הינה סטייה מאמונה באל אחד. גם טקסי, חפצי ומקומות הפולחן של הנצרים נתפסו כעבודה זרה. האם יש לנו בכלל מקורות שגורסים אחרת?

אפשר לבסס גישה שונה על סמך דבריו של המאירי (רבי מנחם בן שלמה) שחי בצרפת במאה ה-13 (והוא ודאי הכיר את הנצרות היטב). המאירי טען שבניגוד לעובדי האלילים שחיו בתקופות הקדומות (כגון בזמן המשנה והתלמוד), האומות שבזמנו "גדורות בדתות ונימוסים", כלומר מקיימות את חוקי הדת והמוסר. לכן ההלכות שנוגעות לעובדי האלילים שבתלמוד לא חלות עליהן! המאירי לא קבע במפורש שנצרים אינם עובדי עבודה זרה, אך אפשר בהחלט להבין אותו כך. אמנם היו רבנים שסברו שהמאירי כתב את דבריו מפחד הגויים והצנזורה, אך קשה לקבל זאת: מדובר בתפיסה שלמה שמנוסחת באריכות, ולא כתיקון שהוכנס לכתביו בלחץ הגויים.

אז מה המצב בימנו? מוסכם על כל הזרמים ביהדות שהנצרות איננה הדרך הרוחנית הראויה ליהודים. אך ביחס לנוצרים הגויים, צריך להבין שמדובר במיליארדי אנשים שמחולקים לכתות ושיטות דתיות שונות. לכן מסתבר שאין מקום ליחס אחיד כלפי כל העולם הנוצרי. לפחות לגבי חלק מהכתות, סביר מאוד להניח שהאלמנטים התיאולוגיים של "עבודה זרה" הצטמצמו מאוד עם שינוי התפיסות הדתיות – ואז יש עוד יותר הגיון ליישום תפיסת המאירי שלא רואה בהם עובדי אלילים. יש לבחון כל מקרה לגופו ולעומקו.

כתבנו כאן על הגישה החסידית שמדברת על האל ש"אין אתר פנוי ממנו": האל שמחזיק את העולם בכוח גבורתו בכל רגע ורגע, ומשגיח על כל פרט ופרט בעולמו. אך זאת איננה הגישה הבלעדית במסורת. נביא כאן בקצרה את שיטתו של רבי יהודא אשכנזי "מניטו" (שכתבנו עליו כאן) ששמה במרכז ההכרה את המשימה שמוטלת על האדם לנהל את העולם מאז מעשה בראשית.

נעיין בפירושו של "מניטו" לפסוק האחרון של מעשה בראשית (בראשית ב ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת." לכאורה, מבחינת לשונית, המילה "לעשות" היא מיותרת. אז מה היא מרמזת לנו? בהסתמך על טקסט המדרש "מניטו" קובע המשמעות של "לעשות" הוא שהעולם נברא כך שהוא זקוק לעשייה. כלשונו: "הכול צריך תיקון, קרי השלמה בעולם העשייה, במציאות ההיסטורית. זו המשימה שמקבל האדם על עצמו בסוף ששת ימי המעשה… תהליך התיקון אינו תהליך מיסטי אלא תהליך היסטורי המביא לידי התאמה מלאה בין מציאות העולם הזה ובין מחשבת הבורא."

מכאן אפשר להבין איך "מניטו" רואה את מעשה בראשית. בששת ימי הבריאה, הקדוש ברוך הוא פועל לבדו. אך ביום השביעי (שזו התקופה אנו בעצם נמצאים!) הוא מעביר את האחריות על העולם הנברא לאדם. או בלשונו: "בסוף יום השישי מפסיק הבורא את התערבותו, נכנס לשבת שלו ומצפה משותפו האדם להשלים את המלאכה, כלומר להעלות את העולם כלשון המקובלים, לתקן את העולם כלשון המדרש, כך שיהיה תואם את מחשבת הבריאה." מכאן שעל האנושות מוטלת המשימה להצליח להביא את העולם למצב טוב מבחינה מוסרית. לפיכך, הגאולה איננה תהליך מיסטי-רוחני (כפי שרואים אותו למשל בחסידות חב"ד), אלא ההשלמה המוצלחת של ההיסטוריה האנושית המעשית. אחריות עצומה מוטלת על הכתפיים שלנו.

למה בעצם חשוב כל כך לספר את סיפור יציאת המצרים מההגדה של פסח? את השאלה הזאת בדיוק שואל מנקודת ראותו דון יצחק אברבאנל (שחי בדור של גירוש ספרד במאה ה 15) בפירושו להגדה: "אמנם אם נשאל מה הרווחנו ביציאת מצרים ובגאולה משם אם אנחנו כעת בגלות?". לכאורה, עם ישראל גלה והשתעבד מספר פעמים אחרי שנגאל ממצרים.

נדמה לי שהתשובה העיקרית היא שיציאת מצרים שמה את רעיון החירות של האדם במרכז התודעה האנושית. מצרים הייתה מעצמה שכל כולה התבססה על העבדות. עצם האפשרות להיגאל משם ולשבור את השיטה העבדותית מסמנת את החירות כייעודו האמתי של האדם. כותב על כך הרב קוק (שמונה קבצים, ה' ק'): :"ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי".

לא רק מהשלטון הפוליטי של פרעה הצלחנו להשתחרר: הצלחנו להפוך לבני חורין של ממש. גם את מתן התורה בסיני רואים חז"ל כהפיכתנו לבני חורין: במשנה (אבות ו ב) מובאת דרשה על הפסוק (שמות לב טז) על לוחות ברית: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת." דרש אבי יהושע בן לוי: "אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה". חירות פוליטית פותחת אפשרות לחירות רוחנית.

היציאה מעבדות מצרים לחירות השפיע הרבה מעבר לעם ישראל, ונתן השראה לגדולי הוגי רעיון החירות בתרבות האנושית, או בלשונו של הרב קוק: "תישאר לעד האביב של העולם כולו". מאז בעולם היו לא מעט נסיגות בחזרה לכיוון של עבדות, כלכלית או רוחנית כאחת. אך המגדלור של יציאת מצרים מסמן לכולנו את הכיוון הנכון.

לכאורה, יש תשובה פשוטה: על מנת להוציא את בני ישראל ממצרים. אך במחשבה שניה: האם באמת היה בכך הכרח? וכי לא ניתן היה לגרום לכך שהיציאה תתרחש בדרך נס, ללא סיפור המכות? לכן הגיוני להניח שהמכות נועדו בעיקר למצרים ולא ליהודים. בזמנים ההם מצרים הייתה המעצמה החזקה בעולם. אך היה בה חסרון מוסרי אדיר: המשטר היה מבוסס על עבדות, והחירות הייתה חסרה. "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם." (שמות ז ה) – המטרה בכל התהליך היא להשפיע על מצרים!

ה' משקיע מאמץ עצום בלשכנע את פרעה (שעומד בראש פירמידת השלטון) לשחרר את בני ישראל מרצונו, כלומר מתוך הבנתו שזה הדבר הנכון לעשות. בכיוון הזה הולך הרב עובדיה ספורנו בפירוש לפסוק: (שמות ט יב): "וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה." למה ה' מחזק את לב השליט? לפי ספורנו, ה' לא שולל מפרעה את חופש הבחירה, אלא להיפך: "חיזוק הלב" גורם לכך שפרעה חזק דיו לא לוותר מתוך פחד: "וארצה שלא יעשה זה מיראת ידי החזקה". ה' מביא את המכות, ומצפה שפרעה ישתכנע באמת בכך שיש צורך לשחרר את בני ישראל, מתוך הכרה שזה מעשה ראוי ולא בגלל יראה.

זה אכן קרה. פרעה מקבל את הטיעונים ומשחרר את עם ישראל לדרכו. (אחר כך הוא מחליט לרדוף אותם, אך זה כבר סיפור אחר). האם אנו באמת היינו זקוקים לכך שהאיש החזק בעולם בזמנו ישתכנע, על מנת להיגאל? כתבנו כאן שאכן מדובר במשהו שחוזר על עצמו: עם ישראל יוצא לחירות ברשות האומות.

ניתן לומר שהמסורת היהודית אומרת לא רק שיש לעולם בורא, אלא שהבורא נוכח בעולם גם לאחר מעשה הבריאה. הנבואה היא העדות לכך שהבורא מעורב במתרחש בעולם שלנו. אך העיקרון של הנוכחות המתמדת של האל בעולמנו מודגש במיוחד בתורת החסידות. נביא כאן פירוש יפה שמיוחס למייסד החסידות הבעל שם טוב.

הבעל שם טוב מפרש את הפסוק (תהילים קיט יט): "לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם." בפשטות, הפסוק אומר שהתורה היא נצחית. אך בעל שם טוב הולך בכיוון אחר. הוא משווה את מעשה בריאת העולם לאומן שעושה כלי. אמנם הכלי הוא יצירת האומן, אך לאחר גמר המלאכה הכלי כבר מתקיים בזכות עצמו, ללא צורך בנוכחות בעל המלאכה. אך לא כך העולם, שלא רק נברא אלא לא יכול להתקיים אפילו רגע אילו הבורא היה חלילה מסתלק.

נחזור לפרש את הפסוק. אותיות התורה של מאמרות ה' במעשה בראשית – שהן "דבר ה'" – נמצאות ברקיע השמיים מאז הבריאה, והן [לפי בעל שם טוב] מחזיקות את העולם עד היום הזה: "באותיות הללו הם חיותן וקיומן של השמים ושמי השמים".

בחסידות נהוג להדגיש שה' נמצא בכל מקום ומשגיח על כל המתרחש. יש סיפור חסידי על בעל שם טוב בו הוא מוכיח שאפילו עלה לא נופל מעץ ללא השגחת הבורא. האם יש במסורת גישות אחרות? בהחלט. ניתן לקרוא כאן.

סיפור העבדות של בני ישראל במצרים מתחיל מהפסוק (שמות א, ח): "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף." מה קורה כאן, בעצם. לפני זה, יוסף הצדיק אחרי דרך ייסורים ארוכה הופך למשנה למלך מצרים. הוא מרכז בידיו כוח אדיר, ומבצע רפורמות פוליטיות וכלכליות עצומות. כשאביו ואחיו יורדים מצרימה, הוא דואג למשפחה יפה. הוא האיש שמציל את המצרים משנות רעב. איך יתכן בכלל שמלך חדש לא מכיר אותו?

[פרעה ויוסף, בימים טובים יותר]

רש"י בפירושו לפסוק מביא את המחלוקת מהתלמוד (סוטה יא א): "חד [חכם אחד] אמר חדש ממש, וחד [חכם אחר] אמר שנתחדשו גזרותיו". אז לפי הדעה השנייה, בכלל לא מדובר בפרעה חדש: זה אותו המלך, רק המדיניות שלו השתנתה, והוא מחליט "לשכוח" את יוסף היהודי שעשה כל כך הרבה למען מצרים.

במהלך ההיסטוריה, היו יהודים רבים שעלו לגדולה במדינות שונות: מרדכי היהודי בפרס, דון יוסף נשיא באימפריה העות'מאנית, בנג'מין דיזראלי ראש ממשלת בריטניה, לאון טרוצקי מנהיג המהפכה הקומוניסטית בברה"מ, הנרי קיסינג'ר מזכיר המדינה בארה"ב. כל אחד והסיפור שלו. אך באופן כללי ניתן לומר שהניסון של היהודים להשפיע על העולם דרך ההשתלבות בהנהגה של הגויים לא עבד. נראה שלמרות כל הקשיים, יש לנו יותר סיכוי להיות "אור לגויים" באמצעות ההשפעה שיש למדינת היהודים.