האמת היא שאנו לא יודעים את המקור המדויק של המנהג לאכול מאכלי חלב בשבועות, ואין לנו עדות כתובה למסורת הזו לפני המאה ה 13. כמו במקרים רבים ביהדות: כשאין הסבר טוב אחד, יש הרבה הסברים. רובם מתקשרים לכך ששבועות הוא חג מתן תורה.
יש המפרשים את הפסוק משיר השירים "חלב ודבש תחת לשונך" כרמז לתורה. בנוסף, ערך הגימטרייה של "חלב" הוא 40, זהה למספר הימים משה רבינו שהה על הר סיני על מנת לקבל את תורה. יש אומרים שכשבני ישראל קיבלו את התורה ובפרט את הלכות השחיטה, הם לא היו יכולים לאכול בשר מיד, עד ששחטו את הבהמות כהלכה – לכן אכלו חלבי. מכיוון אחר, יש המחברים את מאכלי החלב למהות החקלאית של החג.
כך או כך, נראה שמדובר במנהג מאוחר יחסית, שאגב לא פשט בכל העדות. יש הנוהגים לקיים סעודה בשרית בחג הזה בנוסף לסעודה החלבית, בהתאם לאמירה בתלמוד: "אין שמחה אלא בבשר". אם כי בימינו השתנו מושגי האוכל, וגם מאכלים ללא בשר יכולים להיחשב למשובחים.
בקיצור: בגלל שרוצים להתפלל מנחה עד השקיעה, ולהתחיל ערבית רק מצאת הכוכבים.
כבר בתלמוד יש מחלוקת בים רבי יהודה לחכמים בנושא זמני התפילה, ואין הכרעה ברורה כיצד יש לנהוג (ראו הסבר ב"פניני הלכה"). יש היגיון בשיטה בה רוצים לסיים את תפילת המנחה עד השקיעה, אך להתחיל ערבית רק עם צאת הכוכבים. אם בוחרים לנהוג כך, בגלל ההפרש של 18 דקות בים השקיעה לצאת הכוכבים, נוצרת בהכרח הפסקה בין התפילות.
כשאומרים "נבל ברשות התורה", הכוונה היא בדרך כלל לאדם שאמנם מקיים את מצוות היהדות מהבחינה הפורמלית, אלא שדרכו ומעשיו מקולקלים.
הביטוי כנראה הומצא ע"י הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) בפירושו לתורה. בהתייחס לפסוק (ויקרא יט ב) "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", תוהה הרמב"ן – מה המשמעות של "קדושים תהיו"? הרי המצוות הספציפיות כבר מפורטות במקומן בתורה, אז למה הציווי הכללי? יש דרכים רבות לפרש את הפסוק, אך לפי הרמב"ן, יש כאן איסור לנהוג בתאווה יתרה ולהגזים בדברים המותרים לכאורה .או כלשונו: "אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות – שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה."
הרמב"ן במקור מדבר על אכילה, שתייה, מין ודיבור גס: יש בדברים האלה סכנה לסטות מדרך הישר, גם בלי לעבור על מצוות "לא תעשה" ספציפית. אך בהחלט יש מקום להרחיב את המושג גם לצדדים הפחות גשמיים של העשייה. יתכן ואדם מתיימר לחיות לפי דקדוקי המצוות, אך יש באורח חייו וביחסו לזולת ולחברה קלקול משמעותי. על האדם כזה ניתן לומר "נבל ברשות התורה".
היה או לא היה? כפי שאתם יכולים לנחש, לחוקרים שונים בעולם האקדמיה יש עמדות שונות, ויותר מכך – התיאוריות המדעיות משתנות ומתפתחות עם התקדמות המחקר בכיוונים שונים. נציין שלקטעים רבים בתנ"ך אין (עדיין?) אישוש במקורות חיצוניים לו. אך לוגית, היעדר ראיה חיצונית עוד לא מוכיח שמדובר בהמצאה מאוחרת. יתכן גם שעוד יתגלו דברים חדשים בחפירות, או יפוענחו טקסטים חדשים. כך למשל עד לא מזמן עולם המחקר נטה לחשוב שדוד המלך איננו דמות היסטורית, פשוט בגלל שלא היה ממצא ארכיאולוגי עם אזכורו. בשנות ה 90 של המאה הקודמת התגלתה כתובת תל דן בה מוזכר "בית דוד", דבר שגרם לשינוי בעולם המחקר.
צריך פתיחות מחשבתית על מנת להתמודד עם הממצאים והתיאוריות. אף יהודי מחובר תנ"ך לא מוצא שם בדיוק את מה שהיה רוצה לשמוע. חשוב להפנים שיש פערים משמעותיים בין ממצאי המחקר למסורת. בין השאר, לחוקרים יש תיאוריות על כך שטקסטים רבים לא נכתבו ע"י המחברים שהמסורתיים (אם כי כתבנו כאן שהייחוס של הספרים למחבריהם אצל חז"ל אינו מוחלט), וכן לא חוברו בתקופות המתאימות לפרשנות רבנית. מצד שני, אנו מוצאים הוכחות לאותנטיות של פרקים רבים בתנ"ך. כך הקטעים בתורה שמספרים על יציאת מצרים מכילים סימנים רבים ומובהקים של תרבות ואמונות של מצרים העתיקה (לדוגמא). כך גם מגילת אסתר: מי שכתב את המגילה – הכיר היטב את התנהלות חצרות מלכי פרס בתקופה ההיא.
באופן אישי, מעניין אותי לשמוע חוקרים שמכירים הן את המחקר המודרני והן את העומק המסורת, אך אינם מערבבים בין האמונות האישיות שלהם לבין הדיון המחקרי. ההמלצות שלי (מוזמנים לחפש ב YouTube):
הפלייליסט של מאור עובדיה, חוקר עצמאי בעל ידע עצום בנושא
פרשת בוא בספר שמות מתחילה כך (שמות י א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ." גם בחלק מעשרת המכות נאמרת הלשון "כבד" (בנוסף ל"קשה" ו"חזק") ביחס לליבו של פרעה. מה ההקשר של התואר "כבד" ביחס ללב?
יתכן מאוד ו"כובד הלב" שבתיאור קשור לאמונה אלילית לגבי מסלול האדם לחיים לאחר המוות. לפי אמונת מצרים העתיקה, ליבו של אדם היה נשקל במאזניים מול הנוצה של מאעת, אלת האמת והצדק. אם הלב היה כבד יותר מהנוצה בגלל חטאיו של אדם בחייו, הוא היה נטרף ע"י חיה ומאבד את קיומו. אך אם הלב היה שקול או קל יותר מהנוצה, האדם היה זוכה לחיי נצח בגן עדן. לפיכך, פירוש כובד הלב אצל המצרים הוא חטאים ומעשים רעים. במובן הזה, אפשר להבין את כובד הלב של פרעה שלא הסכים לאורך הדרך לשחרר את בני ישראל מהעבדות.
יש לכך חשיבות במחקר התנ"ך. עד עכשיו לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות שמצביעות על נוכחות בני ישראל ממצרים ויציאתם משם. משום כך, יש חוקרים שסבורים שסיפור יציאת מצרים לא בנוי על אמת היסטורית. אך בניתוח פרשיות התורה שמתארות את השעבוד ואת הגאולה, יש מספר רב של פרטים לשוניים ותיאוריים שמקשרים את העלילה לחיי מצרים העתיקה בתקופה הרלוונטית. הדבר מחזק את טענת החוקרים שסבורים שיש בסיס עובדתי היסטורי ליציאת מצרים.
האם אבות אבותינו בימי קדם נהגו לעשות מכירת חמץ לפני פסח, בדומה למנהג היום? התשובה היא "לא": הסיפור הוא דוגמא מעולה להתפתחות ההלכה במשך הדורות. אמנם כבר בתוספתא (דברי חז"ל מתקופת המשנה) מופיעה האפשרות ליהודי למכור את החמץ לגוי ולקחת אותו בחזרה אחרי החג – אך שם מדובר במצב שיהודי וגוי נמצאים בספינה! משתמע שיהודי עושה את ה"מכירה" במצב של חוסר ברירה. היו פרשנים שהתירו לא רק בספינה ממש, אך בתקופה הקדומה מדובר היה בפעולה חד פעמית של מכירה לכל דבר: יהודי היה צריך למכור את החמץ ללא תנאים, וגוי היה לוקח פיזית את החמץ אליו.
רק מהמאה ה-15 יש לנו אזכורים של מכירת חמץ כשיטה: הרבנים נתנו היתרים למכור לגוי לאלה שלא היו מעוניינים לבער את חמץ. עם הזמן, היקף ההתעקשות על ביצוע של עסקת מכר אמתית הלך וירד. כך החמץ נשאר במקומו המקורי, ולגוי כבר לא הייתה גישה מעשית למקום האחסון, וגם העברתה תשלום נעשתה באופן פורמלי בלבד. בשלב מסוים, הוכנס שינוי נוסף: על מנת לפשט את העניין עוד יותר – תפקיד ביצוע המכירה עבר לרבנים. יהודי ממלא ייפוי כוח (בימנו עושים זאת גם דיגיטלית) לרב (כגון, רב עיר) למכור את החמץ בשמו לגוי, והרב מתפקד בתור שליח. במצב הזה, היהודי המוכר לא פוגש את הגוי הקונה כלל, ותפקידו מסתיים עם מילוי השם והכתובת בטופס.
האם מדובר בפתרון ראוי לצורך אמתי, או ב"תיחמון"? גם אם אפשר למצוא התנגדויות למנהג בספרות הרבנית בדורות הקודמים, היום אין רבנים שפוסלים את ה"תרגיל" לחלוטין. ובכל זאת: ראיתי הסבר של הרב יובל שרלו (ראו סרטון) שמנגנון מכירת החמץ מתאים למפעל או עסק, ולאדם פרטי ראוי לבער את החמץ (וגם לבטלו) ולא להתעסק במכירה כלל. כך או כך, המנהג ממשיך להתקיים. מי אמר שההלכה לא משתנה עם הזמן?
אם ההגדה של פסח זה סיפור יציאת מצרים, היינו מצפים שהטקסט יתבסס על ספר שמות בו מתוארת העלילה העיקרית של המסלול מעבדות לחרות. אך יש לנו הפתעה: ההגדה דורשת מקור אחר: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂות לְיַעֲקב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעה לא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקור אֶת הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב." הפסוק המצוטט הוא בכלל מספר דברים, והוא שייך למצוות הבאת הביכורים למקדש. אדם שמביא את הביקורים נדרש להזכיר את יציאת מצרים דרך הפסוקים הללו. משם ההגדה דורשת את ההמשך: אזכור עבדות מצרים, זעקת העם וכן הגאולה ע"י ה'.
אך מה בכלל המשמעות של "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי"? לא רק לנו יש קושי עם הביטוי. גם הפרשנים המסורתיים נחלקו בהבנת הלשון. היו שאמרו שמדובר בלבן הארמי שרצה לגרום לאבדנו של יעקב (וכך מפרשת ההגדה, "צא ולמד"). היו שאמרו שלשון "אֹבֵד" לא מתאימה ללבן, ושהכוונה היא ליעקב עצמו שהיה "אֲרַמִּי אֹבֵד". ויש שכתבו שמדובר באברהם אבינו. כך או כך, איך התקבלה ההחלטה של עורך ההגדה להתבסס על הקטע הזה בסיפור ה"מגיד"?
מי שמחפש עיון מעמיק בסוגיה, מציע לקרוא את המאמר של הרב איתן שנדורפי (אתר "בני ציון") שמפרט ומסכם לפחות 8 מענים של פרשנים שונים. אני הקטן אנסה להביא תשובה מכיוון אחר. ההגדה "מתעקשת" להזכיר לנו שלפני יציאת מצרים היה אירוע אחר: "יציאת אוּר כַּשְׂדִּים". אמנם לא מדובר באומה אלא רק באבות כיחידים, אך גם אברהם וגם יעקב עברו בגלות ויצאו משם. בהקשר הזה, יש כאן הקבלה בין שהות יעקב אצל לבן הארמי, לבין עבדות האומה במצרים.
לבן ויעקב מחלקים את העדר ביניהם
ואם כבר אנו עוסקים בהקבלה: שמתם לב שכל פעם שיש יציאה מהגלות, זה נעשה ברשות האומות? יעקב מבקש רשות מלבן לעזוב, משה ואהרון – מפרעה. ובהמשך ההיסטוריה: הכרזת כורש בפרס, החלטה האו"ם על "תכנית החלוקה". להרחבה כאן.
יש דרשה יפה שמסבירה למה משה רבינו, למרות היותו מנהיג העם ביציאת מצרים, לא מוזכר ולו פעם אחת בהגדה של פסח. הרי ההגדה עצמה מדגישה: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְה' מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ". בגלל שרוצים להדגיש את ההנהגה הישירה של ה' בסיפור, לא מזכירים את השליח!
אבל רגע, מישהו בדק האם זה בכלל נכון? חיפוש פשוט בהגדה מוביל למסקנה שמשה כן מוזכר! בקטע "רבי יוסי הגלילי אומר" מביאים את הפסוק (שמות יד לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". אז אפשר לתרץ שמשה מופיע רק פעם אחת, במקום לא הכי מרכזי ורק מתוך אזכור של פסוק. אז זה כמעט ולא נחשב "אזכור" ביחס לגדולתו, והדרשה בעינה עומדת. אך מצאתי עדות על כך שבחלק מהגרסאות של ההגדה הפסוק הנ"ל לא הובא כלל. יתכן והדרשה נכתבה במקור עבור נוסח קצת שונה משלנו, שם היא הייתה נכונה לחלוטין.
ולסיום: מתברר שלפחות אצל יהודי מרוקו יש מסורת עוד מהמאה ה 14 להזכיר את משה במפורש! מדובר בקטע בערבית יהודית בו פותחים את הסדר. שם מוזכר משה רבינו כמי שהנהיג את העם. תקראו כאן את הסיפור המעניין.
אכילת המרור מוזכרת בתורה בהקשר של קרבן פסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח), אך בימנו אנו אוכלים מרור כחלק מסדר פסח. התורה לא מסבירה את הסיבה לציווי. בהגדה של פסח מובא: "מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ." כלומר, המרור הוא זכר לחיים המרים בעבדות מצרים. אך איזה ירק יש לקחת למרור?
במשנה מפורטים 5 סוגי ירק שמתאימים למרור, שהראשון בהם הוא "חזרת". בתלמוד מוסבר שמצווה יתרה להשתמש בחזרת שהיא… חסה. שם אפילו דורשים את השם "חסה": "שחס הקדוש ברוך הוא עלינו" (כשהוציא אותנו ממצרים). יש רק בעיה קטנה עם חסה: לא תמיד יש לה טעם מריר, ועל כך יש פלפולים הרבה: האם חובה לבחור חסה מרה במיוחד, או שאפשר להסתפק בחסה הרגילה.
העניין הוא שבארצות אירופה רבות חסה לא הייתה נפוצה בעונת האביב. לכן אצל האשכנזים נוצר מנהג להשתמש בחְרֶיין, שזו מילה ביידיש וברוסית לתבלין מר-חריף שמפיקים משורשי הצמח "חריפית הגינה" (שנקרא גם "חזרת", למרות ש"חזרת" של חז"ל היא חסה). מקור הצמח באירופה, אך בימינו מגדלים אותו גם בארץ. הצבע האדום נוצר ע"י הוספת סלק לתבלין. אז יש מנהגים רבים, וכל אחד נוהג כמנהג אבותיו.
ספר הילדים בשם "הכבשה שבאה לארוחת ערב" (שאהבתי להקריא לילדים שלי) מסתיים בכך שהזאב הופך להיות צמחוני ומזמין את הכבשה לגור עמו בבית. יתכן והרעיון מבוסס על הפסוק בישעיהו (יא ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם." האמרה ידועה נחשבת לחלק מחזון השלום העולמי של הנביא. אך עדיין נשאלה השאלה: האם מדובר במציאות ממשית, או רק במשל? מתברר שנחלקו על כך חכמי ישראל, ובין השאר הרמב"ם והרמב"ן.
הרמב"ם נאמן לשיטתו שהעולם איננו משתנה, וגם באחרית הימים לא יהיה שינוי בסדרי הטבע. וכך דבריו המפורסמים (הלכות מלכים ומלחמות יב א): "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר…". דברי ישעיהו מתפרשים כמשל לשלום עתידי בין ישראל לאומות.
הרמב"ן לעומתו סבר שאכן יהיה בעתיד שינוי בטבע עולם החי. הוא מפרש את הפסוק (ויקרא כו ו): "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." לפי ההקשר בטקסט, מדובר בהבטחה אלוהית ולא במשל. הרבמ"ן כותב: "כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם". כלומר, התכונה של החיות להזיק קשורה בחטאו של אדם! ולכן באחרית הימים, כשחטא האדם יתוקן – "כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם". לפי הרמב"ן, הטבע יכול להשתנות בעקבות השינוי המוסרי באנושות!
ועד אז… נסיים בבדיחה. פורסם בעיתון שבגן החיות של העיר הצליחו ליישם את החזון, כך שזאב וכבש גרים ביחד בכלוב. המבקרים שאלו את השומר בגן איך הם מצליחים במשימה. ענה השומר: "כל בוקר מביאים כבש חדש".
