יש הרבה ערפל היסטורי מסביב למנהג ההפטרה – הקריאה בנביא לאחר קריאת בתורה. אפילו על פירוש המושג "הפטרה" אין הסכמה. איננו יודעים בוודאות מתי החל המנהג, וכן איך ולמה הוא נולד. ידוע שעזרא הסופר התקין תקנות של קריאה בתורה, אך אין אזכור לקריאה בנביא שם. במשנה יש התייחסות לקטעים בנביא שאסור לקרוא כהפטרה, ועקב כך בתלמוד יש איזכור של קריאה בנביא בפני רבי אליעזר – אך אין בחז"ל דיון הלכתי מסביב להפטרה. רק בתקופת הגאונים המאוחרת יותר אנו מוצאים התייחסות לקריאה בנביא כמנהג קבוע. "סיפור מההפטרה" ממש!

ומה בכל זאת ניתן לומר? יש מסורת שמקשרת את מנהג ההפטרה לגזירות היוונים: בזמן אנטיוכוס הרשע נאסר על יהודים לקרוא בתורה, ואז היהודים החלו לקרוא בנביא כתחליף. אם נקבל את זה, יוצא שמנהג ההפטרה החל בערך בזמן מרד המכבים. אך יש רבנים וחוקרים שמטילים ספק בכך: הרי קשה מאוד לקבל שגזירות היוונים הבחינו אבחנה דקה בין התורה (חומש) לספרי הנביאים הגיוני להניח שהקריאה בנביאים לא נאסרה? יש גישה שרואה בקביעת המנהג מטרה של חיזוק בקשר בין התורה לנביאים, בניגוד שכתות כגון השומרונים שראו את התורה במנותק משאר התנ"ך. כך או כך, יש הרבה תיאוריות, וקשה לדעת מי צודק. ניתן למצוא כאן סקירה רחבה.

מה בדיוק קוראים? המנהג הוא לקרוא מספרי הנביאים דווקא, ולא ב"כתובים" שבתנ"ך. היום קיימת חלוקה של קטעי ההפטרה לפי פרשות השבוע, ויש הבדלים מסוימים בין עדות ומנהגים. בעקרון מנסים להצמיד לכל פרשת שבוע קטע בנביא שמתחבר לתוכן הפרשה. למשל, לפרשת "נוח" בספר בראשית צמוד קטע בישעיהו שמזכיר את נוח ואת הבטחת האל לא לחזור על המבול. ויש עוד הרבה דוגמאות.

כנראה שלא. בתנ"ך לא מוזכר שלדוד היה מגן בציוד המלחמה שלו כלל. לגוליית יריבו דווקא היה מגן, ואפילו היה לו משרת שסחב את המגן עבורו: "…וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו" (שמואל א יז ז) – צִּנָּה היא מגן. לא שזה עזר במיוחד לגוליית בקרב מול דוד.

דוד עצמו משתמש במילה "מגן" במשמעות של השגחת האל עליו: "וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי." (תהילים יח לו). הביטוי "מגן דוד" מוזכר כבר בתלמוד בקשר לנוסח ברכות ההפטרה, וכך נוהגים לברך גם בימנו: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מָגֵן דָּוִד". אך אין הכוונה כאן לציוד לחימה, אלא לאזכור של השגחת האל והבטחתו להעמיד משיח מבית דוד. אך איך הגיע אלינו הסמל הנוכחי של "מגן דוד"?

סביר שהצורה של מגן דוד איננה המצאה יהודית כלל, אימצנו אותו מתרבויות אחרות. במאה ה-14 יהודי פראג קיבלו אפשרות מהשליט לעצב דגל, והם בחרו לשים עליו את הצורה של מגן דוד. אנו לא יודעים מדוע. מכאן הוא התפשט לקהילות יהודיות אחרות, והפך לחביב על היהודים. מכאן הוא אומץ כסמל ע"י התנועה הציונית, ועבר לדגל ישראל.

לתרגם או לא לתגרם? לרבנים לאורך הדורות היה יחס דו-משמעי לתרגום התורה לשפות אחרות. נכון הדבר, אנו צריכים להביא "אור לגויים". אך התורה במהותה ניתנה רק לעם ישראל, ולכן לא נכון ואף מסוכן ללמד אותה לעמים אחרים. אך החיים בסוף הכריעו, והתורה (וגם התנ"ך כולו) תורגמו לשפות רבות. התרגום המלא העתיק ביותר של התורה שהגיע לידינו נקרא "תרגום השבעים": חכמי ישראל תרגמו את התורה ליוונית במאה ה-3 לפני הספירה.

יתכן מאוד שהיו גם יהודים שהיו צריכים את התרגום כי פשוט לא ידעו עברית. אך האגדה בתלמוד מספרת שהדבר נעשה בציווי של תַּלְמַי מלך היוונים. לפי הסיפור, תלמי זימן 72 זקנים מחכמי ישראל, שם אותם בחדרים נפרדים וביקש מכל אחד מהם לתרגם את כל התורה כולה. ואז קרה מעין נס: כל החכמים הסכימו לנוסח אחד, ואף הצליחו לא "ליפול לבורות" שעלולים היו להרגיז את המלך או לעוות חלילה את משמעות התורה, ומצאו דרך מתוחכמת של התרגום במקומות הקשים (התלמוד מביא דוגמאות) . וכבר כתבנו על ההבדל המטושטש בים תרגום לפירוש…

כך נוצר תרגום מוסכם אחד ליוונית, שיש לו משמעות גם בקאנון הספרים הנוצרי. אך יש אומרים על דרך ההלצה שאפשר היה להגיע לנוסח מאוחד רק בזכות העובדה שהחכמים ישבו בחדרים נפרדים. הרי אילו יותר מ 70 רבנים היו נפגשים, מה היה הסיכוי שלא תצא משם מחלוקת?

"כן, כן, מי חלם אז בכיתה כשלמדנו לדקלם 'על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים' שיום יגיע ואהיה אחד מהם" – כך שרה להקת פיקוד מרכז את השיר "שומר החומות" (המילים של דן אלמגור). אז איזה פסוק הם למדו לדקלם? ישעיהו סב ו: "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם".

כוונת המשורר היא שהוא "עומד על החומה" של ירושלים בתור חייל במשמרת, ונזכר בפסוק מהנביא שלמד בילדותו על שומרי החומות. האם גם הנביא התכוון לכך? הפרק מדבר, מתוך הגלות, על ההבטחה האלוהית לגאול את ציון ולהושיב את העם לארצו. לפיכך, ה' מצווה לשים על חומות ירושלים שומרים (מלאכים, לפי רש"י) שיזכירו את ההבטחה של חזרת העם לציון. אז כנראה שבמקור הכוונה לא הייתה לשמירה הצבאית, אך בימינו זכינו למימוש הנבואה כפשט המילים "הפקדתי שומרים".

האמת היא שאנו לא יודעים את המקור המדויק של המנהג לאכול מאכלי חלב בשבועות, ואין לנו עדות כתובה למסורת הזו לפני המאה ה 13. כמו במקרים רבים ביהדות: כשאין הסבר טוב אחד, יש הרבה הסברים. רובם מתקשרים לכך ששבועות הוא חג מתן תורה.

יש המפרשים את הפסוק משיר השירים "חלב ודבש תחת לשונך" כרמז לתורה. בנוסף, ערך הגימטרייה של "חלב" הוא 40, זהה למספר הימים משה רבינו שהה על הר סיני על מנת לקבל את תורה. יש אומרים שכשבני ישראל קיבלו את התורה ובפרט את הלכות השחיטה, הם לא היו יכולים לאכול בשר מיד, עד ששחטו את הבהמות כהלכה – לכן אכלו חלבי. מכיוון אחר, יש המחברים את מאכלי החלב למהות החקלאית של החג.

כך או כך, נראה שמדובר במנהג מאוחר יחסית, שאגב לא פשט בכל העדות. יש הנוהגים לקיים סעודה בשרית בחג הזה בנוסף לסעודה החלבית, בהתאם לאמירה בתלמוד: "אין שמחה אלא בבשר". אם כי בימינו השתנו מושגי האוכל, וגם מאכלים ללא בשר יכולים להיחשב למשובחים.

בקיצור: בגלל שרוצים להתפלל מנחה עד השקיעה, ולהתחיל ערבית רק מצאת הכוכבים.

כבר בתלמוד יש מחלוקת בים רבי יהודה לחכמים בנושא זמני התפילה, ואין הכרעה ברורה כיצד יש לנהוג (ראו הסבר ב"פניני הלכה"). יש היגיון בשיטה בה רוצים לסיים את תפילת המנחה עד השקיעה, אך להתחיל ערבית רק עם צאת הכוכבים. אם בוחרים לנהוג כך, בגלל ההפרש של 18 דקות בים השקיעה לצאת הכוכבים, נוצרת בהכרח הפסקה בין התפילות.

זאת לא השיטה היחידה, ויצוין שיש גם מנהג להתפלל את שתי התפילות ברצף. הכל לפי מנהג הקהילה.

כשאומרים "נבל ברשות התורה", הכוונה היא בדרך כלל לאדם שאמנם מקיים את מצוות היהדות מהבחינה הפורמלית, אלא שדרכו ומעשיו מקולקלים.

הביטוי כנראה הומצא ע"י הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) בפירושו לתורה. בהתייחס לפסוק (ויקרא יט ב) "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", תוהה הרמב"ן – מה המשמעות של "קדושים תהיו"? הרי המצוות הספציפיות כבר מפורטות במקומן בתורה, אז למה הציווי הכללי? יש דרכים רבות לפרש את הפסוק, אך לפי הרמב"ן, יש כאן איסור לנהוג בתאווה יתרה ולהגזים בדברים המותרים לכאורה .או כלשונו: "אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות – שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה."

הרמב"ן במקור מדבר על אכילה, שתייה, מין ודיבור גס: יש בדברים האלה סכנה לסטות מדרך הישר, גם בלי לעבור על מצוות "לא תעשה" ספציפית. אך בהחלט יש מקום להרחיב את המושג גם לצדדים הפחות גשמיים של העשייה. יתכן ואדם מתיימר לחיות לפי דקדוקי המצוות, אך יש באורח חייו וביחסו לזולת ולחברה קלקול משמעותי. על האדם כזה ניתן לומר "נבל ברשות התורה".

היה או לא היה? כפי שאתם יכולים לנחש, לחוקרים שונים בעולם האקדמיה יש עמדות שונות, ויותר מכך – התיאוריות המדעיות משתנות ומתפתחות עם התקדמות המחקר בכיוונים שונים. נציין שלקטעים רבים בתנ"ך אין (עדיין?) אישוש במקורות חיצוניים לו. אך לוגית, היעדר ראיה חיצונית עוד לא מוכיח שמדובר בהמצאה מאוחרת. יתכן גם שעוד יתגלו דברים חדשים בחפירות, או יפוענחו טקסטים חדשים. כך למשל עד לא מזמן עולם המחקר נטה לחשוב שדוד המלך איננו דמות היסטורית, פשוט בגלל שלא היה ממצא ארכיאולוגי עם אזכורו. בשנות ה 90 של המאה הקודמת התגלתה כתובת תל דן בה מוזכר "בית דוד", דבר שגרם לשינוי בעולם המחקר.

צריך פתיחות מחשבתית על מנת להתמודד עם הממצאים והתיאוריות. אף יהודי מחובר תנ"ך לא מוצא שם בדיוק את מה שהיה רוצה לשמוע. חשוב להפנים שיש פערים משמעותיים בין ממצאי המחקר למסורת. בין השאר, לחוקרים יש תיאוריות על כך שטקסטים רבים לא נכתבו ע"י המחברים שהמסורתיים (אם כי כתבנו כאן שהייחוס של הספרים למחבריהם אצל חז"ל אינו מוחלט), וכן לא חוברו בתקופות המתאימות לפרשנות רבנית. מצד שני, אנו מוצאים הוכחות לאותנטיות של פרקים רבים בתנ"ך. כך הקטעים בתורה שמספרים על יציאת מצרים מכילים סימנים רבים ומובהקים של תרבות ואמונות של מצרים העתיקה (לדוגמא). כך גם מגילת אסתר: מי שכתב את המגילה – הכיר היטב את התנהלות חצרות מלכי פרס בתקופה ההיא.

באופן אישי, מעניין אותי לשמוע חוקרים שמכירים הן את המחקר המודרני והן את העומק המסורת, אך אינם מערבבים בין האמונות האישיות שלהם לבין הדיון המחקרי. ההמלצות שלי (מוזמנים לחפש ב YouTube):

• הפלייליסט של מאור עובדיה, חוקר עצמאי בעל ידע עצום בנושא
• פרופסור יהושע ברמן
• ד"ר דויד שפירא

פרשת בוא בספר שמות מתחילה כך (שמות י א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ." גם בחלק מעשרת המכות נאמרת הלשון "כבד" (בנוסף ל"קשה" ו"חזק") ביחס לליבו של פרעה. מה ההקשר של התואר "כבד" ביחס ללב?

יתכן מאוד ו"כובד הלב" שבתיאור קשור לאמונה אלילית לגבי מסלול האדם לחיים לאחר המוות. לפי אמונת מצרים העתיקה, ליבו של אדם היה נשקל במאזניים מול הנוצה של מאעת, אלת האמת והצדק. אם הלב היה כבד יותר מהנוצה בגלל חטאיו של אדם בחייו, הוא היה נטרף ע"י חיה ומאבד את קיומו. אך אם הלב היה שקול או קל יותר מהנוצה, האדם היה זוכה לחיי נצח בגן עדן. לפיכך, פירוש כובד הלב אצל המצרים הוא חטאים ומעשים רעים. במובן הזה, אפשר להבין את כובד הלב של פרעה שלא הסכים לאורך הדרך לשחרר את בני ישראל מהעבדות.

יש לכך חשיבות במחקר התנ"ך. עד עכשיו לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות שמצביעות על נוכחות בני ישראל ממצרים ויציאתם משם. משום כך, יש חוקרים שסבורים שסיפור יציאת מצרים לא בנוי על אמת היסטורית. אך בניתוח פרשיות התורה שמתארות את השעבוד ואת הגאולה, יש מספר רב של פרטים לשוניים ותיאוריים שמקשרים את העלילה לחיי מצרים העתיקה בתקופה הרלוונטית. הדבר מחזק את טענת החוקרים שסבורים שיש בסיס עובדתי היסטורי ליציאת מצרים.

האם אבות אבותינו בימי קדם נהגו לעשות מכירת חמץ לפני פסח, בדומה למנהג היום? התשובה היא "לא": הסיפור הוא דוגמא מעולה להתפתחות ההלכה במשך הדורות. אמנם כבר בתוספתא (דברי חז"ל מתקופת המשנה) מופיעה האפשרות ליהודי למכור את החמץ לגוי ולקחת אותו בחזרה אחרי החג – אך שם מדובר במצב שיהודי וגוי נמצאים בספינה! משתמע שיהודי עושה את ה"מכירה" במצב של חוסר ברירה. היו פרשנים שהתירו לא רק בספינה ממש, אך בתקופה הקדומה מדובר היה בפעולה חד פעמית של מכירה לכל דבר: יהודי היה צריך למכור את החמץ ללא תנאים, וגוי היה לוקח פיזית את החמץ אליו.

רק מהמאה ה-15 יש לנו אזכורים של מכירת חמץ כשיטה: הרבנים נתנו היתרים למכור לגוי לאלה שלא היו מעוניינים לבער את חמץ. עם הזמן, היקף ההתעקשות על ביצוע של עסקת מכר אמתית הלך וירד. כך החמץ נשאר במקומו המקורי, ולגוי כבר לא הייתה גישה מעשית למקום האחסון, וגם העברתה תשלום נעשתה באופן פורמלי בלבד. בשלב מסוים, הוכנס שינוי נוסף: על מנת לפשט את העניין עוד יותר – תפקיד ביצוע המכירה עבר לרבנים. יהודי ממלא ייפוי כוח (בימנו עושים זאת גם דיגיטלית) לרב (כגון, רב עיר) למכור את החמץ בשמו לגוי, והרב מתפקד בתור שליח. במצב הזה, היהודי המוכר לא פוגש את הגוי הקונה כלל, ותפקידו מסתיים עם מילוי השם והכתובת בטופס.

האם מדובר בפתרון ראוי לצורך אמתי, או ב"תיחמון"? גם אם אפשר למצוא התנגדויות למנהג בספרות הרבנית בדורות הקודמים, היום אין רבנים שפוסלים את ה"תרגיל" לחלוטין. ובכל זאת: ראיתי הסבר של הרב יובל שרלו (ראו סרטון) שמנגנון מכירת החמץ מתאים למפעל או עסק, ולאדם פרטי ראוי לבער את החמץ (וגם לבטלו) ולא להתעסק במכירה כלל. כך או כך, המנהג ממשיך להתקיים. מי אמר שההלכה לא משתנה עם הזמן?