התלמוד (מגילה כה א) מספר סיפור על רבי חנינא: הזדמן לו להיות נוכח בתפילה בה שליח ציבור אמר לא רק "האל הגדול הגיבור והנורא" (הנוסח המקובל), אלא הוסיף על כך עוד תארי שבח: "… האדיר והחזק והאמיץ". בסיום התפילה, רבי חנינא ניגש לשליח הציבור ושואל אותו באירוניה: הסיימת לומר את כל השבחים של אדוניך? הרי אנו אומרים "האל הגדול הגיבור והנורא" רק בגלל שזה כתוב בתורה (דברים י יז).

רבי חנינא מסביר: "משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין [משבחים] אותו באלף דינרי כסף, וכי לא גנאי הוא לו?" המשמעות: בגלל שה' נבדל מאתנו באופן מהותי, כל התשבחות שנאמר עליו לא מציגות נאמנה את גדולתו. לכן זה רק לגנאי, ועלינו לומר את הנוסח הקצר שבמסורת. או כמו שאמר קהלת (ה, א) : "… עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים".

מעניין שהרמב"ם מביא את הסיפור של רבי חנינא ב"מורה הנבוכים" (חלק א' פרק לט) על מנת… לתמוך בשיטת "שלילת התארים" שלו. הרמב"ם טוען שכל דבר חיובי שנאמר על ה' יהיה מוטעה במידה רבה, כי ה' הוא נבדל מאתנו. לכן הדרך היחידה הנכונה פילוסופית לתאר את ה' היא בביטויי השלילה, כלומר "אין לא גוף", "הוא לא מורכב מחלקים" וכ"ו. ברמב"ם מסיים את הסברו בנושא בדוגמא של רבי חנינא, שהתנגד כאמור להרבות בתארי חיוב לתפילה, והסביר שאין זה באמת מוסיף לכבודו של ה'.

הגישה המקובלת במסורת היא שמאז חתימת התלמוד הבבלי, אין לפוסקי ההלכה רשות לחלוק על מסקנותיו. יש לכך הסברים רבים, אך נראה שכולם בנויים מסביב לנקודה המרכזית: התלמוד שבבלי הוא החיבור האחרון שכל עם ישראל קיבל על עצמו, ולכן יש לו סמכות מתוקף הקבלה הזאת.

כך מספר לנו הרמב"ם בהקדמה ל"משנה תורה": "רבינא ורב אשי הם סוף חכמי התלמוד… נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזֵרות, והתקינו תקנות, והנהיגו מנהגות. ופשטו גזֵרתם ותקנותם ומנהגותם בכל ישראל, בכל מקומות מושבותם." בהמשך העם התפזר בין הגלויות, וסמכות מרכזית כבר לא הייתה קיימת: "נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר, והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים. ורבת קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגייסות… וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות – לא פשטו מעשיו בכל ישראל".

אז אם כך הדבר, היינו יכולים לצפות שההלכה היום תיראה בדיוק כמו בתקופת התלמוד. אך הדבר לא נכון. כתבנו כאן למשל על השינוי הגדול של רבנו גרשום "מאור הגולה" בדיני אישות. אז נכון שאסור לחלוק חזיתית, במובן של לטעון שחכמי התלמוד טעו וצריך לשנות את המסקנה. אך יש לחכמים גם יכולת לבצע התאמות ולהתקין תקנות חדשות.

דבר נוסף שכדאי לחשוב עליו: אמנם רמב"ם וחכמים אחרים חשבו בכנות שכל העם קיבל על עצמו את התלמוד. אך בימינו אנו יודעים שזה לא מדויק: קהילת "ביתא ישראל" (יהודי אתיופיה) שמרו על המסורת משלהם בצהלך הדורות, אך היא לא כללה את התלמוד.

בימי חג הסוכות נהוג להכניס תוספת לברכת המזון: "הַרָחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת.". אז למה הסוכה נופלת? המקור לביטוי הוא אצל עמוס הנביא: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם." (עמוס ט, יא). רש"י מפרש: "אחרי בא עליהם כל אלה, יבא יום ההוא המוכן לגאולה ובו אקים סוכת דוד הנופלת, [לפי תרגום יונתן] מלכות בית דוד". עמוס מנבא שלאחר הצרות שיהיו, ה' יחזיר את מלכות בית דוד מנפילתה.

המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" (פרק לה) לוקח את הפירוש לכיוון שונה במקצת: נצחיות עם ישראל. הוא מסביר: "הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש… הבית כאשר נופל, נתבטל ענינו הראשון שהיה לו. ואם חוזר לבנות, הוא בית חדש. וכן מלכות בית דוד, שהוא עומד להקמה אחר נפילת המלכות, נקרא המלכות "סוכת דוד הנופלת". לכאורה, הבית הרבה יותר חזק מסוכה. אך בניגוד לבית שנהרס ולא קם עוד, טבע הסוכה הוא שמקימים אותה מחדש כל פעם גם אחרי הנפילה, וזה מסמל את נצחיות מלכות בית דוד.

וכך גם עם ישראל כולו, שחווה נפילות רבות אך מטבעו מצליח לקום ולצמוח מחדש. בלשון מגילת העצמאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי." הסוכה שנופלת היא זו שממשיכה להתקיים.

ראש השנה מופיע בתודעה היהודית בעיקר כיום הדין. מעניין שאין הדבר מצוין במפורש בתורה, שם ראש חודש תשרי מוזכר כ"שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" ו"יוֹם תְּרוּעָה" שהמלאכה אסורה בו. המושג "ראש השנה" מופיע במשנה (ראש השנה א ב), ושם כבר מופיע המוטיב של יום הדין, או בלשון המשנה "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן". אך מדובר בדרשה של חז"ל על פסוק בתהילים.

אך פחות ידוע שאבותינו זכו בחירות בראש השנה. התלמוד (ראש השנה יא א) מספר ש"בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים". אמנם יציאת מצרים קרתה כידוע בניסן, אך לפי מסורת התלמוד העבודה הפיזית של היהודים לטובת המצרים נפסקה כחצי שנה קודם לכך, בראש חודש תשרי. מאותו הרגע, העבדות המעשית נגמרה, אך העם המתין עוד כמה חודשים לגאולה.

אז יש לנו לא רק את הדין אלא גם קצת מהחירות בראש השנה.

הבכי של רחל אמנו מוזכר בנבואת ירמיהו (לא יד): "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ." בניגוד לשאר האבות והאימהות, רחל איננה קבורה במערת המכפלה, אלא (בראשית לה) היא קבורה… בדרך. כך מתאר זאת יעקב אבינו (בראשית מח ז): "… מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ …" רש"י בפירושו על הפסוק הזה: "דע לך שעל פי הדבור 'קברתיה שם', שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן [מצביא בצבא בבל] והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים" (ואז מצטט את הפסוק מירמיהו). מכאן שרחל נמצאת על הדרך, ומשם ומבקשת רחמים על בני ישראל שנמצאים בגלות.

אבל בהמשך דברי ירמיהו יש גם תקווה, ולא רק עצב ובכי: "כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם." (ירמיהו לא טו-טז). נבואת ירמיהו "ושבו בנים לגבולם" מתגשמת בימינו. מסקרן שמקס נורדאו, אחד ממייסדי התנועה הציונית, ציטט "ושבו בנים לגבולם" בנאומו בקונגרס הציוני הראשון, בהשפעת מעשה בכיה של רחל. הסיפור המלא על מקס נורדאו נמצא במאמר באתר של סיון רהב-מאיר.

קודם כל, אפשר להירגע: אין בתורה מצווה של איסור אוטומטי על דברים חדשים. מצוות "איסור חדש" מתייחס לנושא מאוד ספציפי בהלכה: איסור לאכול מתבואה חדשה עד י"ז בניסן (מוזמנים לעיין בפרטים). בהקשר הצר הזה, אכן נאמר במשנה (ערלה ג ט): "החדש, אסור מן התורה בכל מקום". אך הביטוי אומץ ע"י החתם סופר – מחשובי הרבנים שהתנגדו לחילון ולרפורמה – כהצהרה של שמרנות דתית-הלכתית.

הרב משה סופר (1762 – 1839) המכונה "החתם סופר" על שם ספרו – נולד בגרמניה, אך עבר לפרשבורג בהונגריה (כיום זו העיר ברטיסלאבה בסלובקיה). משם הוא הנהיג את ההתנגדות ליהדות הרפורמית, שהפכה כבר למשמעותית בתחילת המאה ה 19. בפסקי ההלכה שלו הוא אימץ את מטבע הלשון "חדש אסור מן התורה" ככלל שמרני המבטא התנגדות לשינוי של מצב קיים. למען ההגינות: החתם סופר השתמש בכלל הזה לא רק להחמיר, אלא גם להקל: היה מקרה שהוא נשאל האם יש צורך לאסור על אתרוגים קטנים במיוחד, מטעם למדני כלשהו, למרות שהיה נהוג להכשירם – וענה שאין לשנות מהמנהג (גם לחומרה) כי "חדש אסור מן התורה".

חשוב להבין שזו הייתה שיטתו של החתם סופר, וראוי לראות אותה בהקשר ההיסטורי של המאבק בין האורתודוקסים והרפורמים. בהמשך אגב, הונגריה הופכת לאחד ממעוזי השמרנות האורתודוקסית (כתבנו כאן על "הפרדת הקהילות") וגם… של ההתנגדות לציונות. חסידות סאטמר הידועה בהתנגדותה האידאולוגית לציונות הוקמה בעיר סָאטוּ מָארֶה בהונגריה (היום רומניה), ומשם שמה של החסידות.

עמיר בניון שר בשירו על משיח: "שמעתי שאתה ממש עומד בשער". על איזו מסורת נשען הדימוי הזה? בתלמוד (סנהדרין צח א) מופיעים דברי אגדה על רבי יהושע בן לוי (מחכמי התלמוד בארץ ישראל) שמגיע למערת רשב"י ופוגש שם את… אליהו הנביא. רבי יהושע שואל את אליהו "מתי יבוא המשיח?". אליהו עונה לו "תשאל אותו בעצמך" – "איפה הוא נמצא?" – "על פתח העיר רומי". אז לפי האגדה, משיח ממתין בשערה של רומא (רומא אצל חז"ל מתחברת לתרבות המערבית בכללותה: ההסבר על "גלות אדום")

אבל בכך לא נגמר הסיפור: רבי יהושע שואל איך הוא יכול לזהות את המשיח, ואליהו הנביא אומר שמשיח נמצא יושב בשער עם עניים וסובלים, אך יש סימן זיהוי: כל הסובלים מתירים את כל התחבושות מהגוף ואז קושרים מחדש, ואילו המשיח מותיר תחבושת אחת ומיד קושר אותה. הכוונה פשוטה: משיח תמיד נמצא ב"כוננות", עד כדי כך שאין לו זמן להוריד את כל התחבושות מפצעיו, שמא ייקרא לבוא מיד.

ואז הסיפור מגיע לשיא. רבי יהושע פוגש את המשיח, שואל אותו: "מתי יגיע?" ומקבל תשובה "היום!". אליהו שואל את רבי יהושע "מה אמר לך משיח?", ורבי יהושע מתלונן שמשיח שיקר לו: אמר לו "היום" והרי לא בא! על זה עונה אליהו: "היום" – הכוונה לפסוק בתהילים (צה ז): "… הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ.". אז לפי האגדה המשיח תמיד מוכן, וביאתו תלויה בנו ובמעשינו!

"פרק חלק" זה פרק במסכת סנהדרין (צ – קיג) בתלמוד הבבלי, המתחיל בפירוש של המשנה הידועה (סנהדרין י א) שמתחילה במילים: "כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא": על כך נקרא "חלק". המשנה מתחילה בצורה אופטימית מאוד, אך בהמשך היא מביאה כאלה שאין להם חלק לעולם הבא, כגון מלכים רשעים מהתנ"ך וכופרים לסוגיהם. איך ליישב את הסתירה? מסביב שנושאים האלה מובא הדיון בתלמוד שכולל דברי אגדה רבים וחשובים.

נביא דוגמא לפירוש: המשנה אומרת: (סנהדרין י ב): "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב, ומנשה… ארבעה הדיוטות: בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי." אך יתכן שאנשים כה חשובים לא יזכו לעולם הבא רק בגלל חטאיהם? אז בא התלמוד "מכשיר" כמעט את כולם לעולם הבא, בשם "דורשי רשומות" (אלה שמדקדקים בכתוב), על בסיס… פסוק בספר תהילים. איך? מוזמנים לקרוא במקור. ודרך אגב, האם לשלמה המלך יש חלק בעולם הבא (יש בכלל ספק?) תקראו כאן.

הידעתם? שלוש עשרה העיקרים המפורסמים של הרמב"ם נכתבו בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק. הרמב"ם מתייחס לעיקרי האמונה גם במקומות אחרים, אך זה המקור היחידי בו הוא מביא לנו רשימה מסודרת של 13 העיקרים.

תפילת "עלֵינו לשבֵּח" – שנאמרת ברוב הנוסחים בסוף כל אחת מ 3 התפילות (שחרית, מנחה וערבית) – מורכבת משני קטעים לא ארוכים. הקטע הראשון מדגיש את ההפרדה בין יהודים לגויים: "שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וְגוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם" – אין סיכוי שמפשט כזה ייאמר ע"י גוי. אבל אז מגיעים לקטע השני, ושם התפילה הופכת לאוניברסלית לחלוטין: "וְכָל-בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן." זה בהחלט משפט שראוי לאדם מאמין שאינו יהודי לאומרו.

נוסח התפילה: מאתר ויקיפדיה

מי חיבר את התפילה הזאת? אמנם אין לנו מסורת ודאית, אך בתשובות הגאונים מופיע יחוס התפילה ליהושע בן נון, כובש הארץ לאחר מותו של משה רבנו. הכיבוש נעשה במלחמות קשות, וגויים רבים גורשו או הושמדו על מנת לאפשר ליהודים התנחל בארץ. לכאורה, זה ממש "ישראל נגד האומות". אך אם נאמץ את המסורת, אז יתברר לנו שיהושע כבר ראה בעיני רוחו בכניסה לארץ את החלק השני של "עלינו לשבח", כלומר היעוד האוניברסלי של עם ישראל, ויכולת השפעת העם שלנו על טובת כלל האנושות.

איך זה מתחבר להמנון שלנו? אנשי ציבור רבים טענו שמילות "התקווה" אינן מאפשרות לאזרחי ישראל הלא יהודים להזדהות עם ההמנון הלאומי, והפתרון הוא להוסיף בית "אוניברסלי" בסוף השיר. הייתה גם התנגדות לרעיון הזה. אך אם בוחנים אותו מהזווית של "עלינו לשבח", יש בכך הגיון: מתחילים בייחודי ומסיימים בכלל עולמי.

הידעתם? בחלק מהסידורים, צונזר המשפט מהתפילה "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ", בגלל ש"וריק" בגימטרייה שווה ל"ישו", ומהמשפט התפרש כזלזול באמונה הנוצרית.

לפי מילון אבניאון, משמעות הביטוי "מֵסִיחַ לְפִי תומּוֹ" היא "מספר דבר בלי להתכוון, מגלֶה סוד בהיסח-הדעת מתוך תמימות". המקור הוא בתלמוד הבבלי. אבל מה המשמעות שלו שם? הרעיון שהוא מבטא: ניתן במצבים מסוימים לקבל עדות של אדם שנאמרת באופן תמים, גם אם העדות אינה קבילה לפי הכללים המשפטיים הרשמיים.

ההלכה קובעת כללים נוקשים למתן עדות בבית דין: בדרך כלל צריך לפחות שני עדים, הם צריכים להיות "כשרים" ולא מעורבים, ונדרש לחקור אותם לפי הכללים. אך יש מצבים (לצערנו וזה קורה גם בימנו) שחשוב לקבוע עובדה מסוימת מבחינה משפטית – כגון קביעת מותו של אדם – ויש עדויות תומכות, אך הן לא עומדות בכל הכללים. כאן ניתן להקל, לפי הכלל של "מסיח לפי תומו": גם עדותו של עד אחד – ואפילו שלא נחשב "כשר" – מתקבלת, בתנאי שהעד אומר דברים בתמימות.

ההיגיון שבדבר: אם דבריו של עד נאמרו "דרך אגב" מתוך שטף דיבור טבעי, ולא במטרה להעיד ולקבוע תוצאה משפטית – לעד כזה לכאורה לא היה עניין לשקר, ויש סבירות גבוהה ביותר שהוא דובר אמת. זה בדיוק המעשה בתלמוד (יבמות קכב): קבוצה של יהודים נאלצה להשאיר חבר חולה במלון, וכשחזרו למלון – בעלת המלון סיפרה שחברם נפטר: "״זֶה מַקְלוֹ, וְזֶה תַּרְמִילוֹ, וְזֶה קֶבֶר שֶׁקְּבַרְתִּיו בּוֹ״". כיוון ש"וּמְסִיחָה לְפִי תּוּמָּה הָיְתָה", החברים קיבלו את העדות.