זכריה הנביא מדבר בחזונו (פרק יא, ז) על שני מקלות – "נועם" ו"חובלים": "וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן." באופן מפתיע, התלמוד (בבלי סנהדרין כד א) מפרש את הפסוק כך: "נועם – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה, חובלים – אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה". בין חכמי בבל יש תחרות ואיבה. יש אירוניה רבה גם בדרך בה הדברים נאמרים. אמנם החכם שבשמו מובאת האמרה הוא רבי אושעיא שהיה חכם ארץ ישראלי, אך התוכן מופיע בתלמוד הבבלי דווקא.
הסוגיה ממשיכה לדון בבעיות של בבל, ומביאה עוד דרשה לפסוק (איכה ג, ו) "במחשכים הושיבני כמתי עולם": "אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל". חכמי בבל, למרות למדנותם בתורה וגאוותם הרבה, הבינו בתוך ליבם שהם נמצאים בעומק הגלות והחשיכה מבחינה רוחנית. בהקשר הזה, מעניין סיפור ציוני מאוד על רבי זירא, חכם בבלי שעלה לארץ ישראל בניגוד לדעת רבו שסבר שזה אסור. התלמוד (בבא מציעא פה א) מספר שרבי זירא נאלץ להתענות מאה תעניות על מנת להשכיח מעצמו את דרך הלימוד הבבלית – על מנת שלא תפריע לו להתחבר לתורה הארץ ישראלית עם עלייתו.
אנו יודעים שהיסטורית רוב היהודים העדיפו להישאר בבבל, למרות שקיבלו רשות כבר בתקופת כורש לעלות לארץ ולבנות את בית המקדש. יש בתלמוד אזכור חריף של הכעס על אלה שהעדיפו את הגולה. במסכת יומא (ט ב) מסופר על ריש לקיש, חכם ישראלי – שפגש בנהר הירדן את רבה בר בר חנה, חכם בבלי. אמר לו ריש לקיש: שונא אני אתכם! (הבבליים). אילו הייתם עולים ביחד לארץ ישראל – היינו זוכים להשראת שכינה אמתית, אבל בגלל רק חלקכם עליתם ורובכם נשארתם על נהרות בבל – "נמשלתם כארז שהרקב שולט בו", ולא זכינו.
ומה קורה בימינו? לפי הסטטיסטיקה אנו מתקרבים במהירות לנקודה בה רוב יהודי העולם יחיו בארץ ישראל, לראשונה מגלות בית ראשון.