לפני ברית המילה, ה' פונה אל אברהם אבינו ומודיע (בראשית יז ה) לו על שינוי שמו מאברם לאברהם. חז"ל בתלמוד (ברכות יג א) מתוך ניתוח הפסוק הזה גוזרים איסור לקרוא לאברהם בשמו הקודם: "תני  [אמר] בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם עובר ב[מצוות] עשה שנאמר והיה שמך אברהם, רבי אליעזר אומר: עובר ב[מצוות] לאו שנאמר (בראשית יז, ה) ולא יקרא עוד את שמך אברם". היו רבנים שאף קבעו את האיסור כהלכה למעשה! מה הסיבה הפנימית לאיסור?

אברהם אבינו ושרה אשתו עברו שינוי זהות – מזהות פרטית-משפחתית-שבטית לזהות אוניברסלית. כדברי התלמוד (ברכות יג א): "אברם הוא אברהם: בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה: בתחילה נעשית שרי לאומתה ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו". מי שמשתמש בשמו הקודם של אברהם, מתייחס אליו כאל מי ששייך לזהות הקודמת ה"לא רלוונטית". חז"ל אף תוהים מדוע אין איסור דומה לקרוא לשרה בשמה הקודם. התירוץ כאן הוא טכני בעיקרו: שינוי שמה מופיע בפסוק (בבראשית יז טו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ". בגלל שה' פונה ישירות אל אברהם, רק לאברהם אסור לקרוא לאשתו בשמה הקודם.

ומה עם יעקב אבינו? המלאך אומר ליעקב (בראשית לב כט) "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל." – לכאורה, השם מוחלף. אבל חז"ל בתלמוד שמים לב שה' עצמו משתמש בהמשך בשם "יעקב"! ההסבר לכך הוא שאצל יעקב אין צורך בהחלפת הזהות. זהות "ישראל" מתווספת לזהות "יעקב" – ולא מבטלת אותה, ולכן שני השמות מותרים (יש לו עוד שם: "ישורון"). ניתן אכן לומר שליעקב יש זהות מורכבת. אבל זה מה שאפשר לו בסופו של דבר להקים את האומה.

ירבעם בן נבט, מלכה הראשון של ממלכת ישראל, זוכה לביקורת חריפה אצל חז"ל. נאמר עליו במשנה (אבות ה יח) שהוא "חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים" (בכך שהציב עגלים של זהב לצרכי פולחן), והוא גם נמנה עם שלושת המלכים (סנהדרין י ב) שאין להם חלק לעולם הבא. אבל אולי ניתן למצוא "נסיבות מקלות" בראייה ההיסטורית. ירבעם לא אשם בפיצול הממלכה. אחיה השילוני כבר ניבא את הקרע כעונש על חטאי שלמה המלך. בהמשך, רחבעם בן שלמה מסתכסך עם שבטי הצפון, והפיצול קורה בפועל. הממלכה של ירבעם נותקה מבית המקדש בירושלים, והיה לו צורך להקים מקום פולחן חלופי. סביר לפרש שהעגלים נועדו לעבודת ה' (אמנם לא "לפי ההלכה"), ולא לעבודת האלילים.

אבל יש במקורות גם כיוון אחר של ביקורת על ירבעם. הנה קטע מתלמוד בבלי (סנהדרין קב א) עם התרגום וביאור של הרב שטיינזלץ: נאמר בירבעם "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה" (מלכים א' יג, לג) מאי [מהי] משמעות "אחר" שנאמר? מהו אותו מאורע שמרומז לו? אמר ר' אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו כלומר, ששלח נביאים והפציר בו, ואמר לו: חזור בך, ואז אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי יהיה בראש? אמר לו ה': בן ישי ילך בראש. אמר ירבעם: אי הכי, לא בעינא [אם כך, אין אני רוצה], שמפני גאוותו לא רצה לחזור בו.

אתם מבינים מה קורה כאן? ה' באופן ישיר מזמין את ירבעם לעשות תשובה ולטייל בגן עדן. מה התגובה הראשונה? "מי בראש?" – האם אני אוביל ואנווט? כששומע שדוד בן ישי "בראש", ולא הוא – מחליט שהוא לא בא. ירבעם מונע מגאווה יתרה, וזה אכן חטאו. לקח חשוב למנהיגים של היום: אנו מצפים מהם לשתף פעולה למען הכלל, גם אם לא מובטח שתמיד יהיו בראש ויובילו.

היינו אולי מצפים שהאמוראים (חכמי התלמוד) – שראו בגאולה לעתיד לבוא עקרון אמוני חשוב – היו מתלהבים לזכות בעצמם לחיות בימות המשיח. אבל במפתיע, מסכת סנהדרין בתלמוד (צח, ב) מזכירה שלושה אמוראים חשובים – עולא, רבה, ורבי יוחנן – שחתומים על המשפט "ייתי ולא אחמיניה" (תרגום מארמית: יבוא ולא אראה אותו). החכמים הללו מאמינים בבוא המשיח, אך לא רוצים שזה יקרה בחייהם. מה הסיבה?

התלמוד מסביר שהם חששו מחבלי משיח: הייתה בידם מסורת שבתקופת הגאולה יהיו צרות גדולות, והם סברו שצרות אלה יפגעו אף בצדיקים לומדי התורה ושומרי המצוות. במה בדיוק מדובר? הרב אורי שרקי נותן בחוברת יְסוּרֵי גְאֻלָּה פרשנות אקטואלית לסוגיה. מניתוח דברי התלמוד הוא מגיע למסקנה שעולא חשש מתופעת החילון (פריקת עול התורה), רבה מפני השואה העתידה להתרחש, ורבי יוחנן (שחי בארץ ישראל) דואג לבעיה הפלסטינאית (המלחמה מול הגויים על הארץ). מוזמנים לעיין.

אבל לא כולם באותה הדעה. התלמוד מביא את דברי הרב יוסף (בתרגום): "יבוא, ואזכה לשבת בצל הגללים של חמורו". רב יוסף רוצה לחיות בזמן הגאולה, אך התיאור שלו מאוד לא רומנטי. הוא מבין שימות המשיח לא יהיו קלים, אך הוא רוצה לזכות במעמד ומוכן ולהתמודד עם הקושי. במובן הזה, אנו אולי תלמידיו וממשיכים דרכן של הרב יוסף.

במילה אחת: לא. התשובה המדויקת יותר: האמונה בעולם הבא (ובפרט בהישארות הנפש ותחיית במתים) היא חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. אך אין פסוק בתנ"ך שמדבר על כך באופן ישיר. אמנם ניתן לפרש פסוקים רבים ברוח האמונות הללו, אך מדובר בדרשות חכמים וניתן למצוא גם פירוש חלופי. וכך כותב רבי יהודה הלוי (כוזרי, מאמר ראשון, קטו): "וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ עַד עַתָּה עַל מַה שֶּׁבָּא בַּמִּקְרָא בְדִבְרֵי הַנְּבִיאִים [תנ"ך], כִּי לֹא נִזְכַּר בָּהֶם, יִעוּדֵי הָעוֹלָם הַבָּא הַרְבֵּה בְּבֵאוּר, כַּאֲשֶׁר נִזְכַּר הַרְבֵּה בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים."

מעניין שחכמי התלמוד (שבזמנם קיומו של עולם הבא הפך לחלק מיסודות אמונתנו) שואלים בדיוק את השאלה הזאת במסכת סנהדרין: "מניין לתחיית המתים מן התורה?" – איזה פסוק בתנ"ך ניתן להביא כהוכחה? התלמוד מכיל מספר דרשות, ואנו נביא את הדרשה של רבי מאיר על שירת הים. משה אומר (שמות טו א): "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'". לכאורה, המשפט מוזר דקדוקית: "אז" הוא לשון עבר, אך "ישיר" – לשון עתיד. מכאן רבי מאיר מסיק שמשה "ישיר" את השירה גם לעתיד לבוא, או כלשונו: "שר לא נאמר אלא ישיר – מכאן לתחיית המתים מן התורה". יש בתלמוד עוד דרשות רבות ברוח זו.

נשמע לכם משכנע? יש מקום למחשבה שהעיסוק בהרבה דרשות מפותלות חושף דווקא את הקושי לבסס את הטענה באופן פשוט וישיר.

חשוב להדגיש שאי הזכרת עולם הבא בתנ"ך עוד לא מוכיחה שהאמונה הזאת לא הייתה קיימת אז. אפשר בקלות לחשוב על המצבים בהם נושאים כאלה או אחרים לא מוזכרים בטקסטים מסוימים, ולא בגלל שלא היו קיימים. אבל לעניות דעתי כן ניתן להסיק שהעיסוק בעולם הבא לא היה במרכז התודעה של תקופת התנ"ך.

אלכסנדר מוקדון היה מצביא דגול שכבש במהירות שטח עצום שכלל גם את ארץ ישראל, והקים בו אימפריה אדירה. התלמוד (סנהדרין צא א) מביא כמה סיפורים בהם היהודים נתבעים בבית דינו של אלכסנדר הגדול. באחד מהם, המצרים תובעים את היהודים על… הרכוש אותו הוציאו בני ישראל ביציאת מצרים. הרי התורה מספרת (שמות יב, לה-לו): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם." – אכן היהודים עוזבים ברכוש גדול.

מה ניתן להשיב? מי שנבחר לייצג את היהודים במשפט היה החכם בשם גביהא בן פסיסא. הוא אמר: אם אתם התובעים מביאים ראיה מתורת ישראל, גם אני מביא ראיה משם. התורה אומרת (שמות יב מ): "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה." – היהודים היו עבדים אצלכם מאות שנים! אם כן, אתם חייבים לנו את שכר על העבודה שעשינו כעבדים בשבילכם בכל התקופה הזאת!

אז איך נגמר המשפט? מסופר שאלכסנדר הגדול נתן למצרים שלושה ימים להשיב לטענה, המצרים לא מצאו תשובה וברחו מהמשפט. הסיפור הבא? בני ישמעאל (יחד עם בני קטורה) תובעים את היהודים על חלקם בארץ ישראל! נשמע אקטואלי? רוצים לדעת איך זה הסתיים? תקראו בהמשך הדברים בתלמוד.

רבי מאיר נמנה עם התנאים (חכמי המשנה) החשובים ביותר, ויש לנו סיפורים רבים על צדיקותו וחכמתו. אבל עמדותיו לא קיבלו עדיפות בקביעת ההלכה. התלמוד (עירובין מו ב) אומר: "[מחלוקת] רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי." כלומר, במקרה של מחלוקת בין רבי מאיר ובני דורו התנאים, לא פוסקים כרבי מאיר! מה הסיבה לכך?

התלמוד נותן תשובה במקום אחר (עירובין יג ב) בשמו של רבי אחא בר חנינא: "גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁאֵין בְּדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר כְּמוֹתוֹ, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? שֶׁלֹּא יָכְלוּ חֲבֵירָיו לַעֲמוֹד עַל סוֹף דַּעְתּוֹ." לרבי מאיר ודאי הייתה שיטה גדולה בהלכה. אך החכמים שבאו לא הצליחו להבין את שיטתו ("לעמוד על סוף דעתו"), ואי אפשר לקבוע הלכה לדורות על בסיס משהו שלא ממש מבינים.

אז בעצם יש לנו עסק עם גאון אדיר שאמנם זכה לכבוד רב בזיכרון האומה, אך לא להשפעה על עולם ההלכה המעשי – בגלל שגאוניותו הייתה קשה להבנה. כנראה צריך גם להיות מובן על מנת להטביע חותם. נשמע מוכר? מזדהים?

הביטוי "קמעא קמעא" – בתרגום חופשי מארמית "לאט לאט" – הפך לאבן יסוד מרכזית בתפיסה הרוחנית של הציונות הדתית בישראל. הרעיון הוא שהגאולה המצופה ע"י עם ישראל איננה אירוע ניסי חד פעמי (כגון יציאת מצרים) – אלא תהליך ארוך ומתמשך שיש לו שלבים רבים, סיבוכים ואולי גם נסיגות.

מקור הביטוי הוא בתלמוד הירושלמי (ברכות ד ב), שם מסופר על שני חכמים שהולכים בלילה בבקעת ארבל ורואים את אורה של איילת השחר (כוכב נגה) מבצבץ. אחד אומר לשני: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". בהמשך, התלמוד מציין שגם הגאולה של חג הפורים הייתה בשלבים, כמסופר במגילת אסתר: "כך בתחילה (אסתר ב) ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך (אסתר ו) ויקח המן את הלבוש ואת הסוס ואחר כך (שם) וישב מרדכי אל שער המלך ואחר כך (אסתר ח) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואח"כ (שם) ליהודים היתה אורה ושמחה." צעד צעד.

הרעיון של הגאולה כתהליך מתמשך לא הומצא בתקופה המודרנית, ואפשר למצוא אותו כבר בכתביו של המהר"ל מפראג. יש בו עוצמה רבה כי הוא מייחס משמעות רוחנית לשלבי ההתפתחות של מדינת ישראל. ואולי הוא חוטא באופטימיות יתר?

רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) נתפס במסורת כאבי תורת הסוד. יש סיפור מפורסם בתלמוד (בבלי שבת ל"ג ב) על כך שרשב"י ישב עם בנו במערה במשך שנים, אכל רק חרובים ושתה רק מים, למד תורה ללא הפסק – ושם נתגלו לו סודות עצומים. אבל יש במעשה המערה חלק פחות מוכר: השלב הקשה היה דווקא ביציאה משם החוצה, לעולם המעשה.

אבל קודם כל נשאל האם רשב"י נכנס למערה מתוך האידאל של ניתוק מהעולם הזה? לפי התלמוד, הסיבה הייתה הרבה יותר מעשית. רשב"י לא תיכנן ללמוד תורה במערה. התקופה הייתה קשה: מרד היהודים דוכא באכזריות ע"י הרומאים, רבי עקיבא (רבו של רשב"י) הוצא להורג בעינויים. התלמוד מספר רשב"י התבטא נגד הרומאים, הייתה הלשנה לשלטונות עליו ולכן הוא נאלץ לברוח ולהתחבא.

אחרי 12 שנות לימוד במערה, רשב"י ובנו גילו שבטלה הסכנה ואפשר כבר לצאת. בחוץ הם רואים אנשים פשוטים שחורשים וזורעים בשדה. איך יגיבו? רשב"י התרעם: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה!" – עוסקים במלאכה במקום לימוד! מסופר שמתוך כעסו של רשב"י כל מקום שהיה עובר בו היה נשרף. אי אפשר לנהוג כך בעולם הזה! יצאה בת קול ואמרה: "להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!". רשב"י ובנו נאלצו לשהות עוד שנה במערה, אבל היציאה השנייה הייתה מוצלחת הרבה יותר.

האם התנתקות מהעולם רצויה והכרחית לצורך עליה רוחנית? האם הדבר הקשה לבעלי הסוד זה דווקא להתחבר שוב לעולם המעשי ולהשתלב בו? האם גם לך קשה לעיתים "לצאת מהמערה" ולהתמודד מול המציאות?

בעולמנו העכשווי, עבודת האלילים נתפסת כמשהו "פרימיטיבי", ואף על פי כן התנ"ך מספר לנו שעם ישראל (מלכים ופשוטי העם כאחד) נמשכו אחרי עבודה זרה על צורותיה. האם אכן אבותינו עבדו לאלילים רק בגלל טיפשותם? נשים לב שבתקופות המשנה והתלמוד אנו כבר לא פוגשים עבודה זרה בעם ישראל: "בטל יצר של עבודה זרה".

בתלמוד (סנהדרין קב ב) מסופר על רב אשי (אמורא, חכם גדול מתקופת התלמוד) שדיבר בזלזול מול תלמידיו על מנשה מלך יהודה, שהיה ידוע כרשע שעבד עבודה זרה בין שאר פשעיו. ואז מנשה המלך בא לרב אשי בחלום, ומוחה נגד הפגיעה בכבודו.

החלום ממשיך. מנשה המלך דן עם הרב בשאלה למדנית קשה ונותן לה תשובה מבריקה. רב אשי שואל את מנשה: "אם אתה כזה חכם, למה עבדת עבודה זרה?" מנשה עונה: "אילו אתה (רב אשי) היית שם, היית אוחז בשיפולי גלימתך ורץ אחרי עבודה זרה". כלומר, מנשה ובני דורו עבדו אלילים מתוך יצר חזק, ולא מתוך טיפשות. בהמשך העולם השתנה: הנבואה נפסקה, הפילוסופיה הופיעה, והדחף לעבוד עבודת אלילים נעלם.

המסורת מייחסת את כתיבת ספר תהילים לדוד המלך. אך כדאי לשים לב ללשון התלמוד (בבא בתרא יד ב): "דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים" (וביניהם אדם הראשון, אברהם ומשה). כלומר, אין זה הכרחי שדוד כתב את כל הטקסט בעצמו, וסביר שערך מזמורים שנכתבו ע"י אחרים.

האתגר לתפיסה המסורתית הוא מזמור קל"ז שמתחיל בפסוק "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן." איך יתכן שדוד כתב על גלות בבל, שהתרחשה מאות שנים לאחר פטירתו? רבי אברהם אבן עזרא בהקדמה לתהילים נוטה לסברה (שיש לה גם מקור בתלמוד) שדוד כתב את המזמור הזה ברוח הקודש, ושראה בחזונו את גלות בבל לעתיד לבוא. אך הוא גם מביא דעה של פרשנים שטענו שהמזמור נכתב ע"י גולי בבל עצמם, הרבה אחרי תקופת דוד.

לסיכום, אין חובה לקבל שכל המזמורים חוברו ע"י דוד, אך במסורת הספר כולו נקשר ברוחו ונפשו של דוד המלך.