בפני כל ישראלי שרוצה לעיין בתלמוד, ניצב מכשול של שפה. בניגוד למשנה שכתובה בעברית, שני התלמודים – הבבלי והירושלמי – כתובים בארמית. קשה להבין את הטקסט. הפתרון הוא להשתמש ב"תלמוד שטיינזלץ": הפירוש שנכתב בעברית מודרנית ע"י תלמיד חכם גדול, הרב עדין שטיינזלץ (נפטר בשנת 2020). במהלך חייו הרב הוציא פירוש עברי לכל המסכתות של התלמוד הבבלי, וחלק מהירושלמי.

כמובן, צריך לקחת בחשבון שכל תרגום הוא גם קצת פירוש. אך כאן מדובר בכתיבה ע"י רב גדול שהכיר היטב את המקור והשקיע רבות במפעל ההוצאה לאור של המהדורה המתורגמת. לכן אין ספק שלומד מתחיל שרוצה להבין את הסוגיות בתלמוד – יתקדם בהבנה באופן משמעותי.

ניתן כמובן לרכוש את הספרים של תלמוד שטיינזלץ (הוצאת "קורן"), אך הטקסט זמין גם ברשת. ב"פורטל הדף היומי" ניתן לראות דפים שלמים עם הפירוש בעברית. באתר "ספריא" ניתן להקליק על המשפט בטקסט התלמוד, ולקרוא את הפירוש העברי המתאים של שטייזלץ. לפניכם דוגמא קטנה ממסכת ברכות: המשפט המסומן מימין זוכה לפירוש וגם לתרגום בצד שמאל.

אפשר היה לחשוב שאסתר היא הגיבורה הראשית כי על שמה נקראה המגילה. אך שלחז"ל הייתה דעה אחרת בנושא. נתחיל ממנהג קריאת המגילה. בימינו נהוג לקרוא את המגילה בשלמותה, וכי אפשר אחרת? אך במשנה (מגילה ב ג) מובאת מחלוקת בנושא: "וּמֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵאִישׁ יְהוּדִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה." איך להבין את שלושת הדעות?

רבי יוחנן מסביר בתלמוד (מגילה יט א) שמקור המחלוקת הוא בדיוק בשאלה שהתחלנו ממנה: מי הדמות המרכזית במגילה? רבי מאיר סובר שאחשוורוש הוא במרכז, ולכן חייבים לקרוא את המגילה מההתחלה (כי הוא מוזכר במשפט הראשון). רבי יהודה לעומתו רואה במגילה את הסיפור של מרדכי היהודי, ולכן לשיטתו אפשר להתחיל מהמקום בו מרדכי מופיע בפרק ב' ("אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי"). רבי יוסי מתמקד במעשה של המן הרשע, ולכן לדעתו אפשר להתחיל מפרק ג' שם מוזכר לראשונה המן: "אַחַ֣ר הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י…".

אבל ההלכה היא כמובן כשיטת רבי מאיר: קוראים את המגילה מתחילתה, כלומר אחשוורוש המלך במרכז! וכך מתחילה המגילה: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.". הזמן של הסיפור הוא הזמן שלו. ואגב, גם לקראת סיום המגילה מוזכרת גדולתו של אחשוורוש המלך. האירועים מתרחשים עמוק בגלות, שם (לפחות בצד הגלוי) אחשוורוש הוא השולט והקובע. הוא זה שמאשר להמן את ה"פתרון הסופי". אך האם היו לו גם מידות טובות שעזרו ליהודים להינצל בסופו של דבר? על כך כתבנו כאן.

"שנה מעוברת" בלוח העברי היא שנה בה יש שני חודשי אדר: אדר א' ואדר ב'. מתוך המחזור של 19 שנים, 7 שנים הן "מעוברות" והשאר רגילות. אז כשרוצים לציין בשנה מעוברת תאריך מסוים מחודש אדר, האם לבחור בא' או ב'? מתברר שיש מנהגים שונים מסביב לכך: כפי שמופיע בפניני הלכה, שיטת האשכנזים הוא לציין את יום הפטירה ("יארצייט") של אדם בחודש אדר הראשון, בעוד שהספרדים נוהגים באדר השני דווקא. אם כן, מתי לציין את חג הפורים?

התלמוד (מגילה ו ב) מספר שאכן הייתה מחלוקת בין החכמים בסוגיה, אבל ההלכה נקבעה לפי דעתו של רבן שמעון בין גמליאל: חוגגים פורים באדר ב'! וכך נוהגות כל קהילות ישראל. הסיבה לפי התלמוד: "לסמוך גאולה לגאולה": ראוי שחג הגאולה של היהודים בפרס (פורים) יהיה קרוב לחג גאולת מצרים (פסח). בגלל שפסח חל בחודש ניסן, מציינים את פורים באדר השני שאחריו בא ניסן.

וברוח ימינו, אפשר לזהות שרשרת של 3 חגי גאולה: פורים (אדר), פסח (ניסן) ויום העצמאות (אייר), ועל זה נאמר (קוהלת ד יב): "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק".

בתלמוד יש כמה סיפורים על ילתא, אשתו של רב נחמן ראש ישיבת נהרדעא שבבבל. ילתא הייתה ממשפחה מיוחסת, כנראה בתו של ראש הגולה. היא הייתה אישה עשירה ומפונקת, אך גם חכמה ולמדנית. מסופר במסכת חולין (קט ב) שהיא ביקשה מרב נחמן בעלה לטעום… טעם בשר וחלב. אך הייתה בפיה טענה מתוחכמת: על כל דבר שה' אסר עלינו – הוא גם התיר דבר דומה בטעמו. היא מביאה דוגמאות: החזיר נאסר – אך דג שיבוטא (שדומה לחזיר בטעם) הותר, הדם אסור באכילה – אך מותר לאכול כבד (שהוא מלא בדם).

אם כך, אמרה ילתא, גם בשר בחלב נאסר – אבל אני רוצה לטעום את הטעם הזה! מה עשה רב נחמן? הוא ביקש מהטבחים לצלות לאשתו… כחלים (עטינים) של פרה. העטינים ספוגים בחלב, אך הם לא נאסרו לאכילה (ראו כאן תשובה של רב שמתייחס להלכה שבימנו).

אז כנראה שהסיפור הסתיים בטוב. איך אתם מבינים אותו? אפשר לראות בילתא אישה מפונקת שרק "בודקת את הגבולות". אבל אם כך, היא הייתה יכולה לבקש ישר את מה שהיא רצתה, ללא הסברים למדניים. נראה שיש בדבריה של אשת רב נחמן רעיון עמוק יותר: אמנם יש דברים שאסורים לנו, אך במקרים רבים יש דרך למצוא במסגרת ההלכה פתרון לצורך או רצון. להרחבה על סיפורי ילתא בתלמוד: ראו מאמרו של עדי בלוט .

ה"תוספות" לתלמוד הנו פירוש שנהוג להדפיס בתוך דפי התלמוד, שנכתב ע"י (ניחשתם נכון!) "בעלי התוספות". בגדול, המחברים הם תלמידיו של רש"י שפעלו במערב אירופה במשך כמה דורות וכתבו פירושים. כמובן, לא כל היצירה הפרשנית שלהם נמצאת בדפי התלמוד, אלא לכל מסכת נבחרו פירושים של מחברים מסוימים מתוך החבורה.

אולי המפורסם בין בעלי התוספות הוא נכדו של רש"י רבי יעקב בן מאיר, המכונה רבנו תם, .הכינוי "רבנו תם" בנוי על בסיס הפסוק מהתורה על יעקב (שזה גם שמו הפרטי): "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים".

עכשיו בדיחה. תלמיד ישיבה היה נוהג לגזור מדפי התלמוד את כל הקטעים ב"תוספות" שהוא לא הצליח להבין. יום אחד הרב תפס אותו ושאל: מילא אתה כועס ה"תופסות" שלא הבנת, אבל במה אשם ה"תוספות" שגזרת רק בגלל שהיה בצדו השני של הדף? ענה התלמיד: על כך אמרו חז"ל "אוי לרשע ואוי לשכנו".

הביטוי "תורתו אֻמָּנותו" – שבעברית של היום מתאר את מי שעוסק בלימוד התורה כמקצוע, ובמדינת ישראל קיימים עבורו הסדרים חוקיים מיוחדים כגון הפטור מגיוס – מופיע בתלמוד הבבלי (שבת יא א). אך לאיזה סוג של לומדי תורה התכוון התלמוד? ננסה לבחון.

בתלמוד שם מובאת דעה שאנשים שלומדים תורה לא צריכים לעצור את לימודם על מנת להתפלל. על כך עונה רבי יוחנן: "לא שנו [את ההלכה הזאת] אלא כגון [עבור] רבי שמעון בר יוחאי וחבריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה". רבי יוחנן, ראש ישיבה וגדול חכמי התלמוד בדור הראשון בארץ ישראל, לא רואה את עצמו כמי ששייך לקטגוריה של "תורתו אמנותו", כי שי לו עוד עיסוקים! אלא רק אנשים מיוחדים כגון החבורה של רבי שמעון בר יוחאי (שנחשב לאבי תורת הסוד) נמצאים במדרגה הגבוהה שבה הם כל כולם בתוך הלימוד, ולכן אינם רשאים להפסיקו אפילו כשמגיע זמן התפילה.

במהלך הדורות חל "פיחות זוחל" בהגדרה, אך כדאי לזכור שהכוונה המקורית הייתה ליחידי סגולה כגון רבי שמעון בר יוחאי.

הביטוי "יפתח בדורו כשמואל בדורו" מופיע בתלמוד הבבלי (ראש השנה, כה ב) ופירושו שחייבים לציית למי שמתמנה להיות מנהיג, גם אם מידותיו קטנות ביחס למנהיגים אחרים. וכך אומר התלמוד: "יפתח בדורו כשמואל בדורו, ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים". אך למה שמואל ויפתח דווקא? מי זה יפתח שמשווים אותו לשמואל, שהוא אחד מגדולי הנביאים שקמו לישראל?

ספר שופטים (תחילת פרק יא) מתאר את יפתח הגלעדי כחסר תכונות נעלות בגון יחוס, חוכמה וקדושה. הוא מוצג כמעין מנהיג כנופיה: אמנם הוא "גיבור חייל", אך "וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים". איך עלה לגדולה? המצב הביטחוני היה גרוע: העם פחד מהמלחמה מול מלך עמון. לכן זקני העם מבקשים מיפתח לעמוד בראש, על מנת שיצליח לנצח את האויב. יפתח מסכים לקחת את ההובלה. בתור מנהיג, הוא לא רק עוסק במלחמה, אלא גם כותב אגרות למלך עמון בהן מתאר את המהלכים ההיסטוריים שקדמו לסכסוך הנוכחי. יפתח מתפקד כמדינאי לכל דבר!

יפתח הגלעדי ודאי לא היה מנהיג מושלם, ולחז"ל יש ביקורת רבה על מעשיו. ואף על פי כן, "יפתח בדורו כשמואל בדורו". מעבר לחובת הציות למנהיג, אולי יש לכך סיבה נוספת. התלמוד בהמשך מצטט פסוק מספר קהלת (ז י): "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה.". לעיתים מספרים לנו ש"פעם היה טוב", ושהמנהיגות של פעם הייתה אמיצה, בעוד שהיום הכל קטן ומושחת. חכמת קהלת רומזת לנו לבחון טענות מסוג זה בצורה ביקורתית: יתכן ומדובר פשוט בהאדרת העבר. למנהיגים של פעם ודאי היו מגרעות, וחסרה לנו פרספקטיבה היסטורית על מנת לשפוט את ההווה נכון. מההיבט הזה, חשוב לכבד מנהיגים ולא לזלזל בהם.

לפחות לפי הסיפור (לאו דווקא היסטורי) שמסופר בתלמוד הבבלי (סנהדרין קז ב), לחכמי ישראל הייתה הזדמנות להחזיר את ישו הנוצרי לחיק היהדות. אך הדבר לא קרה במציאות. מדוע? התלמוד אומר שם: "לעולם תהא [יד] שמאל דוחה וימין מקרבת לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיים ולא כרבי יהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידיים". צריך לנסות גם לקרב (ואולי בעיקר לקרב, כי יד ימין יותר חזקה משמאל בדרך כלל!), ולא רק לדחות.

לפי הסיפור, ישו ורבי יהושע בן פרחיה (שהיה רבו) נאלצו לברוח מגזירות ינאי המלך, והגיעו לאלכסנדריה שבמצרים. שם ישו אמר משפט לא יפה על אישה שהייתה במקום, ורבי יהושע החליט להעניש ולהחרים את ישו. ישו ביקש פעמים רבות סליחה מהרב, אך הרב לא הסכים לקבלו בחזרה. לבסוף היה מקרה בו ישו פנה לרבי יהושע בזמן התפילה: רבי יהושע כבר היה מוכן לסלוח וסימן בידיו להמתין לסוף תפילתו – אך ישו לא הבין נכון את הסימן, וחשב בטעות שרבו שוב דוחה אותו.

אחר כך ישו יצא ל"תרבות רעה", וכבר לא ניתן היה לאחות את הקרע בינו לבין היהדות הרבנית. אילו רבי יהושע בן פרחיה היה פחות קפדן, והיה מושיט יד יותר מוקדם – הסוף היה יכול להיות טוב יותר, ואולי מהלך ההיסטוריה היה משתנה. מי יודע.

לכאורה, אין בכלל מקום לשאלה. אנו מורגלים לחשוב שהמצוות התורה חלות על יהודי ללא קשר למיקומו, פרט למצוות ספציפיות (כגון שמיטה) שנהוגות רק בארץ ישראל. אך מתברר שהשאלה אכן עמדה ברצינות גמורה בפני החכמים. להלן הפירוש שנכתב במדרש (ספרי עקב פסקה מג):

אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו [הנביא] אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצויינים בהם.

לפי פירוש המדרש, הקיום האמתי של עמנו הוא רק בארץ! המצוות בחו"ל הם רק "ציונים", מעין תזכורת על מנת שלא נשכח אותן חלילה עד שנחזור לארץ. גם רש"י בפירושו לתורה כותב (על בסיס המדרש שהבאנו): "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו." אז תפילין ומזוזה בחו"ל: כן, כדי שנמשיך את המסורת בגלות, עד שנזכה לחזור לארץ, שם לחיים שלנו בכלל ולקיום המצוות בפרט יש ערך אמתי.

המשמעות של "כָּלוּ כָּל הַקִּצִּים" בעברית המדוברת: אבדה התקווה. מקור הביטוי בתלמוד הבבלי, בדברי רב האמורא. אך באיזה הקשר זה נאמר? האם רב התכוון גם למשמעות של אבדן התקווה? כפי שנראה, זה לא בדיוק כך.

במסכת סנהדרין בתלמוד (צז דף ב) מובאות אמרות של חכמים שעוסקות ב"חישוב הקץ": על בסיס ניתוח פסוקים מהתנ"ך, הם מנסים לחזות את זמני הגלות והגאולה. על כך רב האמורא אומר שם: "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים". "כלו כל הקצין" – המשמעות היא שלפי דעתו, כל ה"קיצים" שהחכמים האחרים חישבו לפי הפסוקים – כבר עברו! לכן מצד אחד הגאולה אפשרית בכל רגע, אך מצד שני אין לה מועד ידוע מראש, והכל תלוי ב"תשובה ומעשים טובים" של ישראל.

רב האמורא לא התייאש חלילה מאפשרות הגאולה. שיטתו שמה במרכז את התפיסה המוסרית: הגאולה תלויה אך ורק בתיקון המוסרי של האדם והחברה, אך לא יכולה לבוא בלעדי התיקון. לא אבדה תקוותנו.