אמנם חובה על יהודי לבוא ליום כיפור לאחר שעשה תשובה, והרי לכך נועדו חודש אלול (המכונה "חודש הסליחות") ועשרת ימי תשובה ("בין כֶּסֶה לעשור). אך בתודעה היהודית יושב חזק הרעיון שעצם המעמד של יום כיפור הוא זה שמביא מחילה וכפרה מהיושב במרומים. איך זה עובד? על כל מנסה לענות סיפור חסידי שמובא בשמו של הרב לוי יצחק מברדיצ'ב, המכונה "סנגורם של ישראל".

מסופר באבא ובן. הבן רוצה לאכול תפוח טעים שנמצא אצל אבא, אך אבא לא מוכן לתת את התפוח לבנו. מה עושה הבן הפיקח? הוא מברך את הברכה "בורא פרי העץ"! אבא לא יכול להרשות שתהיה ברכה לבטלה, והוא נאלץ לתת לבנו את התפוח לאכול.

כך עם ישראל ביום כיפור שמברך בבתי הכנסת בתפילה: "מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה". ה' לא מוכן שהברכה הזאת תהיה לבטלה, והוא נאלץ… לסלוח לעמו. אז אולי בהשאלה ניתן לומר שתפילת יום כיפור נכתבה ע"י סנגור מוצלח: בזכותה עם ישראל מקבל מחילה שאולי לא היה זכאי לה, אילו מידת הדין הייתה מיושמת עד סופה.

תפילת "עלֵינו לשבֵּח" – שנאמרת ברוב הנוסחים בסוף כל אחת משלושת התפילות (שחרית, מנחה וערבית) – מורכבת משני קטעים לא ארוכים. הקטע הראשון מדגיש את ההפרדה בין יהודים לגויים: "שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וְגוֹרָלֵנוּ כְּכָל-הֲמוֹנָם" – אין סיכוי שמפשט כזה ייאמר ע"י גוי. אבל אז מגיעים לקטע השני, ושם התפילה הופכת לאוניברסלית לחלוטין: "וְכָל-בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ, לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל, כִּי-לְךָ תִּכְרַע כָּל-בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן." זה בהחלט משפט שראוי לאדם מאמין שאינו יהודי לאומרו.

נוסח התפילה: מאתר ויקיפדיה

מי חיבר את התפילה הזאת? אמנם אין לנו מסורת ודאית, אך בתשובות הגאונים מופיע יחוס התפילה ליהושע בן נון, כובש הארץ לאחר מותו של משה רבנו. הכיבוש נעשה במלחמות קשות, וגויים רבים גורשו או הושמדו על מנת לאפשר ליהודים להתנחל בארץ. לכאורה, זה ממש "ישראל נגד האומות". אך אם נאמץ את המסורת, אז יתברר לנו שיהושע כבר ראה בעיני רוחו, בזמן כניסה לארץ… את החלק השני של "עלינו לשבח", כלומר היעוד האוניברסלי של עם ישראל, ויכולת השפעת עמנו על טובת כלל האנושות.

איך זה מתחבר להמנון שלנו? אנשי ציבור רבים טענו שמילות "התקווה" אינן מאפשרות לאזרחי ישראל הלא יהודים להזדהות עם ההמנון הלאומי, והפתרון הוא להוסיף בית "אוניברסלי" בסוף השיר. הייתה גם התנגדות לרעיון הזה. אך אם בוחנים אותו מהזווית של "עלינו לשבח", יש בכך הגיון: מתחילים בייחודי ומסיימים בכלל עולמי.

הידעתם? בחלק מהסידורים, צונזר המשפט מהתפילה "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ", בגלל ש"וריק" בגימטרייה שווה ל"ישו", ומהמשפט התפרש כזלזול באמונה הנוצרית.

לא כולם בישראל מכירים את המנהג של "תפילה לשלום המלכות": ברבות מארצות הגולה מוסיפים לתפילה קטע בקשה לשלום המלכים והשליטים של המדינה בה "מתארחים". מקור המנהג במשנה (אבות ג ב): "רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו." ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "בשלומה של מלכות – ואפילו של אומות העולם". היהודים רוצים שהמדינה בה הם גרים תהיה יציבה, וזו גם דרך להביע נאמנות לשלטונות.

לפני שנים מספר התפללתי בבית כנסת בקיימברידג", אנגליה עם סידור תפילה מקומי, ולפתע מצאתי את עצמי מברך את מלכת אנגליה ואת הנסיך מוויילס. אז כאן תוכלו למצוא את נוסח התפילה המעודכן לשלום מלך בריטניה שהוכתר רק ב 2022. ומה עושים במדינות דמוקרטיות בהן אין מלכים? או שמזכירים את שמות הנשיאים וראשי הממשלה המכהנים, או שמברכים את "שריה ויועציה" של המדינה באופן כללי.

לא לבלבל בבקשה עם התפילה לשלום מדינת ישראל.

עם תהליך קיבוץ והגלויות והקמת מדינת ישראל, עלו לא מעט הצעות לאיחוד נוסחי התפילה של העדות השונות. מעבר לבעיה הטכנית של "איך לקבוע את הנוסח המאוחד", נשאלת השאלה: האם הדבר ראוי? לכאורה, אחדות העם היא דבר טוב ורצוי, ומולה עומד רק החשש לסטות ממנהגי אבותיו של כל אחד. אך ניתן לראות את הדברים גם ממבט שונה.

בתקופת התנ"ך העם היה מחולק לשנים עשר שבטים, וכך היה ראוי. בשם האר"י הקדוש נאמר שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ותפילת כל שבט ושבט עולה דרך שער אחד המיוחד לו. ברוח זו כתב גם הרב קוק (אגרות הראיה, ב תקסו): "אין חילוקי ההוראות והמנהגים השונים פוגמים את האחווה, בזמן שכל אחד מכבד את המסורת של חברו, ועוד יש בחילופי הגוונים משום עושר רוח, המתקבץ בצורה הרמונית בכללות האומה." השוני בין הנוסחים איננו תקלה, אלא לכל שבט יש דרך משלו, והעושר של האומה בא לידי ביטוי דרך הריבוי, ולא באמצעות האחדה מלאכותית.

אם לא הנוסח עצמו, אז יש נושא בו העדות הצליחו להתקרב אחת לשנייה, וזה עניין הגיית העברית של מילות התפילה. במסורת התפילה, ההגייה של המילים הייתה שונה מאוד בין אשכנזים, ספרדים ותימנים. אותן המילים נשמעו שונה לגמרי אצל העדות השונות. חידוש השפה העברית אימץ בגדול את ההגייה הספרדית, אך קהילות רבות המשיכו להתפלל במסורות המקוריות. בימנו יותר ויותר מניינים מתפללים בהגייה של העברית המדוברת (בלי קשר לנוסח).

המשפט נאמר ע"י בלעם בן בעור בספר במדבר בתורה (פרק כד). בלעם נשכר ע"ע בלק מלך מואב לקלל את ישראל, אך בסוף נמצא מברך ולא מקלל. בלעם אומר בנאומו (פסוק ה): "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.". רש"י מפרש שבלעם שיבח את עם ישראל – כשראה את אוהלי המחנה שלהם מלמעלה – על עניין ההקפדה על הצניעות: "על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה".

הפסוק הנ"ל הוא המשפט הראשון בתפילה "מה טובו" שלפי המנהג נאמרת בכניסה לבית הכנסת בבוקר. יש שנוהגים לא לומר את התפילה, בין השאר בגלל שבלעם נחשב במסורת לרשע גדול, ואף התורה מזכירה בפרק אחר שגרם לישראל לחטוא עם בנות מדיין. אך יש סוברים שראוי לומר את הפסוק, גם אם במקור הוא נאמר ע"י בלעם, כי מדובר בכל זאת בברכה.

אמרו חז"ל : "אין מים אלא תורה". מדרש שיר השירים רבה מביא דרשות שמשוות בין תורה למים. "מה מים חיים לעולם" – "כך תורה חיים לעולם". "מה מים מן השמים" – "כך התורה מן השמים". "ומה המים מטהרים הגוף" – "כך תורה מטהרת הגוף". אבל אז נשאלת השאלה: איך המשל הזה מסתדר עם סיפור המבול? הרי לכאורה מי המבול גורמים להשמדה של כמעט כל האנושות – האם ניתן לדמות זאת לדרכה של תורה?

האמת שיש הרבה הקבלות בין מעשה המבול בפרשת נוח למתן התורה! אפילו מבחינת הזמן, המבול נמשך בדיוק כמו הזמן שמשה היה על הר סיני: (בראשית ז יב): "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.". בסוף המבול ניתנו מצוות ("שבע מצוות בני נוח"), ונכרתה ברית הקשת בענן.

בואו ניזכר ברקע: דור המבול היה מלא בשחיתות וחמס, ונוח אמנם היה צדיק אך לא במדרגת משה רבנו ולכן לא הצליח לתקן את הדור. רבי צדוק מלובלין ("רסיסי לילה") מביא רעיון עמוק ואמיץ: "ראוי להיות מתן תורה בדור המבול" – כלומר, גם אז היה "חלון הזדמנויות" שההתגלות תביא את התורה לעולם! "רק שבחטאם נתהפך שפע מי התורה למי המבול" – אכן התורה משולה למים, רק שהדור לא היה ראוי לקבל את התורה, ולכן בפועל העולם התמלא במים שגרמו להרס. התורה האמתית "נאלצה" להמתין למנהיג ולדור ראויים יותר. מאמר זה מרחיב את הרעיון.

ויש גם קשר למנהגי התפילה. בתלמוד (בבא קמא פב א) "אין מים אלא תורה" דורשים על הפסוק (שמות טו כב) "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם." בתלמוד מפרשים את שלושת ימי הצמא כהליכה ללא תורה: "כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו". לכן בתקנות של עזרא הסופר נקבע שהקריאה בתורה תהיה בבתי הכנסת לא רק בשבת, אלא גם בימי שני וחמישי. כך לא יעברו על אף יהודי שלושה ימים ללא תורה!

קדיש זו תפילה קצרה שמבקשת ששמו של האל יתגדל בעולם ושמלכותו תופיע במהרה. למרות שקדיש נאמר גם בלוויות, אזכרות ועל ידי אבלים – נוסח הקדיש הוא חלק מכל תפילה במניין, ותוכנו אינו קשור ישירות לאבל. אבל למה אומרים אותו בארמית דווקא?

ההסבר הפשוט (שמופיע גם במקורות): הארמית נבחרה כדי שהטקסט יהיה יותר מובן לציבור! בניגוד למצב היום, בתקופת התלמוד והגאונים השפה הארמית הייתה מובנת לעם הרבה יותר מאשר העברית. ארמית הייתה שפת העם, בעוד שרק תלמיד חכמים שלטו בעברית. בימנו המצב התהפך, ולכוונה המקורית אין כבר משמעות, אך הנוסח הארמי נכנס לכל מנהגי התפילה של ישראל.

אך היהודים לעולם לא יסתפקו בהסבר הפשוט. בתוספות לתלמוד (ברכות ג א) מופיע הרעיון שהמלאכים לא מבינים ארמית (!), כך השימוש בשפה הזו מונע את קינאת המלאכים. המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" (פרק כב) מבאר שכאן יש יתרון לאדם על המלאך: "אבל המלאכים אי אפשר להם שיקנו מעלת עולם הבא, שאין למלאכים קנין מעלה יותר, שהם נשארים כמו שהם נמצאים בפעל". המלאכים לא עוברים שינוי, ואילו לבני האדם יש יכולת להגיע מעולם הגשמי לעולם הבא, ולכן הברכה של הקדיש 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא' שייכת להם ולא למלאכים. וכך כדאי לאמרה בשפה שהמלאכים לא יבינו.

האם יש לקדיש נוסח בעברית? כן, וכנראה שהוא נכתב אפילו לפני זה הארמי, והיה חלק מנוסח התפילה הארץ ישראלי הקדום. מאמר זה מביא את הנוסח העברי ומעמיק בסוגיה.

המקור לביטוי "סוכת שלום" הוא בברכת "השכיבנו" שנאמרת אחרי קריאת שמע: שם מופיעים הביטויים (בשינויי נוסח) וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ ו הַפּוֹרֵשׂ סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָיִם.

האם יש לדעתכם אזכור בתנ"ך ל"סוכת שלום"? (רמז: לא בדיוק, אבל יש ביטוי דומה).

מה המשמעות של הביטוי הזה במסורת שלנו? כרגיל אצלנו, כאשר אין תשובה קצרה ותמציתית, יש תשובות ארוכות ומורכבות 😃 – מזמין לקרוא מאמר זה את מי שרוצה להעמיק.

"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" – כולנו מכירים את השיר. הבקשה נאמרת (עם שינויים קלים בין נוסחי העדות) גם בקדיש, בסוף תפילת העמידה ובברכת המזון.

מה שפחות שידוע זה המקור של המשפט בתנ"ך. הפסוק נאמר בספר איוב בדברי בלדד השוחי בשבחו של הקדוש ברוך הוא: "הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו"

שמעתי בשמו של הרב אשכנזי ("מניטו") פירוש קצת עצוב. אנו אומרים שהקדוש ברוך הוא יעשה שלום במרומיו, כי לצערנו רק הוא מסוגל לזה, בעוד שאנו בעולם שלנו נמצאים בעולם של מחלוקות ולא מסוגלים להשכין את השלום. רוצים לשמוע?

שני סיפורים על חשיבות ההודאה והכרת הטוב.

הראשון קשור לחזקיהו מלך יהודה. חזקיהו מתואר כמלך צדיק. אם כך, התלמוד שואל מדוע חזקיהו לא נעשה משיח? לפי המתואר בתנ"ך נעשו לו ניסים גדולים, במיוחד בזמן המצור האשורי על ירושלים, שם המפלה של הצבא האשורי הייתה בדרך נס. תשובת התלמוד מפתיעה: הוא לא נעשה משיח כי לא אמר שירה! (סנהדרין צ"ד עמ' א, ראה כאן להרחבה). כנראה שהיכולת להודות היא משמעותית ביותר לתפקיד המשיחי.

הסיפור השני מתייחס למנהגי התפילה. בתפילות בהן נהוג ששליח הציבור חוזר על התפילה, הקהל מאזין ולא מקריא את הברכות. זאת פרט מקום אחד שהוא ברכת ההודאה: שם הקהל מחויב לומר בקולו קטע קצר שנקרא "מודים דרבנן". הרב יונתן זאקס שואל: למה דווקא בקטע הזה של ההודאה? ומביא תשובה בשם הרב אליה שפירא: אמירת התודה היא הדבר היחידי שלא ניתן לתת לאחר לעשות במקומך, ולכן שליח הציבור לא מועיל לעניין זה וכל אחד חייב לומר בפיו. לכן גם חזקיהו המלך היה מחויב לומר בעצמו ובכבודו שירה והודאה על הצלתו המופלאה.