בהחלט. גם אם אפשר למצוא מקורות קדומים יותר למנהג, רבי נחמן מברסלב הוא הראשון שהציב את ההתבודדות כדרך עבודת ה' מרכזית עבור כל יהודי ויהודי, גם אם אינו מקובל או תלמיד חכם. מאחורי הרעיון עומדת ההנחה שלכל יהודי יש צורך לנהל שיחה עם בוראו, ויש להפוך את השיח לעניין קבוע ולקצוב לו זמנים.
וכך הוא אומר בליקוטי מוהר"ן תניינא כה: "הִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכּל דְּהַיְנוּ לִקְבּעַ לוֹ עַל כָּל פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַך, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת." מהמשפט הזה אפשר ללמוד שאין חובה ללכת ליער (אם כי האופציה הזאת הייתה זמינה בסביבתו של רבי נחמן במזרח אירופה) – ניתן לנהל את השיחה גם בחדר. רבי נחמן מציע ליהודי ששיחתו תהיה ביידיש דווקא (ולא בעברית) – כדי שהשפה תהיה שגורה בפיו של המתבודד. הרב ממשיך בשבח השיטה: "הַנְהָגָה זוֹ הִיא גְּדוֹלָה בְּמַעֲלָה מְאֹד מְאֹד וְהוּא דֶּרֶך וְעֵצָה טוֹבָה מְאֹד לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַך כִּי זאת הִיא עֵצָה כְּלָלִית שֶׁכּוֹלֵל הַכּל".
ויש עוד מקום בו רבי נחמן מזכיר את ההתבודדות, ושם נמצא הסבר פילוסופי יותר. כבר הזכרנו את הפירוש המהפכני שהוא נותן בתורה נב למשנה "הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ". תיאור מנהג ההתבודדות כאו הולך לפי טקסט המשנה: "דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא נֵעוֹר בַּלַּיְלָה, וּמִתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, הַיְנוּ כַּנַּ"ל, שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְחִידִי דַּיְקָא, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם הוֹלְכִים שָׁם". מטרת ההתבודדות היא שאדם מפנה את עצמו מדברים בטלים, מגיע לביטול העצמי ומתחבר ואז אל בוראו, שהוא מבחינת רבי נחמון "מחויב המציאות". כך אדם מקיים את ה"מתחייב בנפשו" של המשנה.
