ארכיון תגיות: מנהגים

מהו מקור מנהג קריאת ההפטרה?

יש הרבה ערפל היסטורי מסביב למנהג ההפטרה – הקריאה בנביא לאחר קריאת בתורה. אפילו על פירוש המושג "הפטרה" אין הסכמה. איננו יודעים בוודאות מתי החל המנהג, וכן איך ולמה הוא נולד. ידוע שעזרא הסופר התקין תקנות של קריאה בתורה, אך אין אזכור לקריאה בנביא שם. במשנה יש התייחסות לקטעים בנביא שאסור לקרוא כהפטרה, ועקב כך בתלמוד יש איזכור של קריאה בנביא בפני רבי אליעזר – אך אין בחז"ל דיון הלכתי מסביב להפטרה. רק בתקופת הגאונים המאוחרת יותר אנו מוצאים התייחסות לקריאה בנביא כמנהג קבוע. "סיפור מההפטרה" ממש!

ומה בכל זאת ניתן לומר? יש מסורת שמקשרת את מנהג ההפטרה לגזירות היוונים: בזמן אנטיוכוס הרשע נאסר על יהודים לקרוא בתורה, ואז היהודים החלו לקרוא בנביא כתחליף. אם נקבל את זה, יוצא שמנהג ההפטרה החל בערך בזמן מרד המכבים. אך יש רבנים וחוקרים שמטילים ספק בכך: הרי קשה מאוד לקבל שגזירות היוונים הבחינו אבחנה דקה בין התורה (חומש) לספרי הנביאים הגיוני להניח שהקריאה בנביאים לא נאסרה? יש גישה שרואה בקביעת המנהג מטרה של חיזוק בקשר בין התורה לנביאים, בניגוד שכתות כגון השומרונים שראו את התורה במנותק משאר התנ"ך. כך או כך, יש הרבה תיאוריות, וקשה לדעת מי צודק. ניתן למצוא כאן סקירה רחבה.

מה בדיוק קוראים? המנהג הוא לקרוא מספרי הנביאים דווקא, ולא ב"כתובים" שבתנ"ך. היום קיימת חלוקה של קטעי ההפטרה לפי פרשות השבוע, ויש הבדלים מסוימים בין עדות ומנהגים. בעקרון מנסים להצמיד לכל פרשת שבוע קטע בנביא שמתחבר לתוכן הפרשה. למשל, לפרשת "נוח" בספר בראשית צמוד קטע בישעיהו שמזכיר את נוח ואת הבטחת האל לא לחזור על המבול. ויש עוד הרבה דוגמאות.

האם דוד המלך השתמש ב"מגן דוד"?

כנראה שלא. בתנ"ך לא מוזכר שלדוד היה מגן בציוד המלחמה שלו כלל. לגוליית יריבו דווקא היה מגן, ואפילו היה לו משרת שסחב את המגן עבורו: "…וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו" (שמואל א יז ז) – צִּנָּה היא מגן. לא שזה עזר במיוחד לגוליית בקרב מול דוד.

דוד עצמו משתמש במילה "מגן" במשמעות של השגחת האל עליו: "וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי." (תהילים יח לו). הביטוי "מגן דוד" מוזכר כבר בתלמוד בקשר לנוסח ברכות ההפטרה, וכך נוהגים לברך גם בימנו: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מָגֵן דָּוִד". אך אין הכוונה כאן לציוד לחימה, אלא לאזכור של השגחת האל והבטחתו להעמיד משיח מבית דוד. אך איך הגיע אלינו הסמל הנוכחי של "מגן דוד"?

סביר שהצורה של מגן דוד איננה המצאה יהודית כלל, אימצנו אותו מתרבויות אחרות. במאה ה-14 יהודי פראג קיבלו אפשרות מהשליט לעצב דגל, והם בחרו לשים עליו את הצורה של מגן דוד. אנו לא יודעים מדוע. מכאן הוא התפשט לקהילות יהודיות אחרות, והפך לחביב על היהודים. מכאן הוא אומץ כסמל ע"י התנועה הציונית, ועבר לדגל ישראל.

"עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר": משנה עצובה ללוויות?

יש מנהג לומר בטקסי הלוויה היהודים את המשנה הבאה (אבות ג א) בשמו של עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל:
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
מֵאַיִן בָּאתָ? מִטִּפָּה סְרוּחָה; וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ ה
וּא. 

אמנם מדובר במנהג הידוע רק מהמאה ה-19 שאין לו מקור ברור, אך קל להבין את הכוונה: דברי המשנה אמורים לעורר את משתתפי הלוויה לעשות תשובה, מתוך הדגשת קטנותו וזמניותו של האדם בעולם (והרי הנפטר לפנינו כהוכחה), ומתוך ההכרח לתת את הדין על החטאים. אך האם יש במשנה רק מסר ש"מקטין" את קומתו של אדם? האם זו הדרך היחידה להבין את הדברים?

נשים לב שניתן לחלק את המשנה לשני חלקים, כשהחלק השני חוזר לכאורה על חלקי החלק הראשון ומפרט אותם. כשאנו קוראים את המשפט "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" – ללא ההמשך – המחשבה שלנו הולכת בכיוון של רוממות האדם ולא השפלתו חלילה. יש פירוש יפה ל"דע מאין באת" – דע שבאת מ"אַיִן", כלומר מאינסוף, הנשמה שלך קשורה למקור הכל. אם קוראים את המשפט ברוח זו, הוא הופך למניפסט של גדולת האדם וחשיבותו: אתה בא לעולם והולך ממנו כי יש לך תפקיד חשוב בעולמנו.

אך מה נעשה ויש אנשים שהדרך היחידה לגרום להם להימנע מלחטוא היא באמצעות מידת היראה. עבורם נועד החלק השני של המשנה, בו קצת מקטינים את האדם, ומציירים אותו כתופעה חולפת בעולם וגם מדגישים את הדין שמלך מלכי המלכים יעשה ברשעים. אז החלק השני נועד להפחדה של מי שאינו יכול להצליח בדרך של גאווה ואהבה. אך מוטב להסתדר בלעדיו.

האם העולם כולו נועד בשביל האדם – או שיש להדגיש את קטנותו של בן אנוש? תקראו כאן מה הרב קוק כתב בנושא.

למה אוכלים חלבי בחג השבועות?

האמת היא שאנו לא יודעים את המקור המדויק של המנהג לאכול מאכלי חלב בשבועות, ואין לנו עדות כתובה למסורת הזו לפני המאה ה 13. כמו במקרים רבים ביהדות: כשאין הסבר טוב אחד, יש הרבה הסברים. רובם מתקשרים לכך ששבועות הוא חג מתן תורה.

יש המפרשים את הפסוק משיר השירים "חלב ודבש תחת לשונך" כרמז לתורה. בנוסף, ערך הגימטרייה של "חלב" הוא 40, זהה למספר הימים משה רבינו שהה על הר סיני על מנת לקבל את תורה. יש אומרים שכשבני ישראל קיבלו את התורה ובפרט את הלכות השחיטה, הם לא היו יכולים לאכול בשר מיד, עד ששחטו את הבהמות כהלכה – לכן אכלו חלבי. מכיוון אחר, יש המחברים את מאכלי החלב למהות החקלאית של החג.

כך או כך, נראה שמדובר במנהג מאוחר יחסית, שאגב לא פשט בכל העדות. יש הנוהגים לקיים סעודה בשרית בחג הזה בנוסף לסעודה החלבית, בהתאם לאמירה בתלמוד: "אין שמחה אלא בבשר". אם כי בימינו השתנו מושגי האוכל, וגם מאכלים ללא בשר יכולים להיחשב למשובחים.

מכירת חמץ: מסורת או חידוש?

האם אבות אבותינו בימי קדם נהגו לעשות מכירת חמץ לפני פסח, בדומה למנהג היום? התשובה היא "לא": הסיפור הוא דוגמא מעולה להתפתחות ההלכה במשך הדורות. אמנם כבר בתוספתא (דברי חז"ל מתקופת המשנה) מופיעה האפשרות ליהודי למכור את החמץ לגוי ולקחת אותו בחזרה אחרי החג – אך שם מדובר במצב שיהודי וגוי נמצאים בספינה! משתמע שיהודי עושה את ה"מכירה" במצב של חוסר ברירה. היו פרשנים שהתירו לא רק בספינה ממש, אך בתקופה הקדומה מדובר היה בפעולה חד פעמית של מכירה לכל דבר: יהודי היה צריך למכור את החמץ ללא תנאים, וגוי היה לוקח פיזית את החמץ אליו.

רק מהמאה ה-15 יש לנו אזכורים של מכירת חמץ כשיטה: הרבנים נתנו היתרים למכור לגוי לאלה שלא היו מעוניינים לבער את חמץ. עם הזמן, היקף ההתעקשות על ביצוע של עסקת מכר אמתית הלך וירד. כך החמץ נשאר במקומו המקורי, ולגוי כבר לא הייתה גישה מעשית למקום האחסון, וגם העברתה תשלום נעשתה באופן פורמלי בלבד. בשלב מסוים, הוכנס שינוי נוסף: על מנת לפשט את העניין עוד יותר – תפקיד ביצוע המכירה עבר לרבנים. יהודי ממלא ייפוי כוח (בימנו עושים זאת גם דיגיטלית) לרב (כגון, רב עיר) למכור את החמץ בשמו לגוי, והרב מתפקד בתור שליח. במצב הזה, היהודי המוכר לא פוגש את הגוי הקונה כלל, ותפקידו מסתיים עם מילוי השם והכתובת בטופס.

האם מדובר בפתרון ראוי לצורך אמתי, או ב"תיחמון"? גם אם אפשר למצוא התנגדויות למנהג בספרות הרבנית בדורות הקודמים, היום אין רבנים שפוסלים את ה"תרגיל" לחלוטין. ובכל זאת: ראיתי הסבר של הרב יובל שרלו (ראו סרטון) שמנגנון מכירת החמץ מתאים למפעל או עסק, ולאדם פרטי ראוי לבער את החמץ (וגם לבטלו) ולא להתעסק במכירה כלל. כך או כך, המנהג ממשיך להתקיים. מי אמר שההלכה לא משתנה עם הזמן?

מצה, לידת האומה וגאולה לעתיד: בחיפזון או לא?

כך מוסברת מצוות אכילת מצה בהגדה של פסח: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם". ההבדל בין מצה לחמץ הוא עניין של זמן: אפיית המצה היא לא יותר מח"י רגעים (18 דקות). אנו אופים מצות מהר לזכר המאורע ההיסטורי של יציאת מצרים, בו הבצק לא הספיק להחמיץ. אך אם מדובר רק בפרט טכני, אז למה זה כל כך חשוב ומרכזי? האם יש משמעות נוספת למהירות בה נאלצנו לצאת ממצרים?

יציאת מצרים נתפסת בצדק כלידת האומה שלנו. אפשר לדמות את תקופת עבדות מצרים בתור שהייה של עובר ברחם: היינו משועבדים ולא היה לנו כוח לפעול עצמאית. לפי קן המחשבה של הרב קוק, יש חשיבות מטאפיזית לכך שלידת האומה קרתה בתהליך מהיר. בדומה לבצק של המצה שלא מספיק להחמיץ – כך הקדוש ברוך הוא מוציא את עמו מבית עבדים, ומייד מוביל אותו במסע במדבר להר סיני. במאמר "מצה זו" הרב מדמה את נפשות ישראל העבדים לגרגרי בצק מופרדים. כאשר יצאו ממצרים בחיפזון, חלקי הבצק התגבשו במהרה לעם – שלא יכול יותר "להחמיץ", כלומר לאבד את ייעודו. כך עם ישראל מתעצב באופן מיידי לתפקידו ההיסטורי הייחודי (הרחבנו על זה כאן).

אך בעוד שהחיפזון היה הכרחי בלידת האומה, הרי שבשלבי הבגרות – זה משתנה. בתור עם בוגר, אנו יכולים לפעול בתהליכים ההיסטוריים ללא צורך בחיפזון. גם במאמרו "פסח מצרים ופסח לעתיד" הרב קוק מתאר את הפלא של היציאה המהירה, אך ממשיך בכיוון אחר… "לעומת זה, הננו מתכוננים לגאולת העתיד, לגאולה אשר על דגלה חקוק אומר סלה: "כי לא בחפזון תצאו". בצעדים אטיים הננו הולכים אל מערכת הגאולה, ומטרתה איננה כעת אותה הבריחה מכל העולם כולו, כי במשך הזמן כבר הספקנו להאיר הרבה אופקים שהיו מלאי מחשך, הספיקה השפעתנו לזכך את העולם בהרבה מדרגות, ורשמי אור נשמתנו אשר הובלטה בקדושת תורתנו ובאופי חיינו… נהיו ככוכבי אורה לעמים רבים". לפי הרב, תהליך הגאולה בהובלת עם ישראל לעתיד לבוא יהיה איטי. לא מדובר בבריחה, אלא בתהליך ארוך בו עם ישראל יהווה מצפן מוסרי לעולם כולו. "בשביל תוכן גאולה זו, גאולת העתיד היונקת מלישדה של גאולת העבר… דרושה לנו עכשיו דווקא אותה המידה של "לא בחיפזון", כדי שנוכל לשאוב כוח מהמעיין הגדול של יציאת החיפזון של גאולת העבר". קמעא קמעא כבר אמרנו?

משה רבינו מופיע בהגדה של פסח?

יש דרשה יפה שמסבירה למה משה רבינו, למרות היותו מנהיג העם ביציאת מצרים, לא מוזכר ולו פעם אחת בהגדה של פסח. הרי ההגדה עצמה מדגישה: "וַיּוֹצִאֵנוּ יְה' מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ". בגלל שרוצים להדגיש את ההנהגה הישירה של ה' בסיפור, לא מזכירים את השליח!

אבל רגע, מישהו בדק האם זה בכלל נכון? חיפוש פשוט בהגדה מוביל למסקנה שמשה כן מוזכר! בקטע "רבי יוסי הגלילי אומר" מביאים את הפסוק (שמות יד לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". אז אפשר לתרץ שמשה מופיע רק פעם אחת, במקום לא הכי מרכזי ורק מתוך אזכור של פסוק. אז זה כמעט ולא נחשב "אזכור" ביחס לגדולתו, והדרשה בעינה עומדת. אך מצאתי עדות על כך שבחלק מהגרסאות של ההגדה הפסוק הנ"ל לא הובא כלל. יתכן והדרשה נכתבה במקור עבור נוסח קצת שונה משלנו, שם היא הייתה נכונה לחלוטין.

ולסיום: מתברר שלפחות אצל יהודי מרוקו יש מסורת עוד מהמאה ה 14 להזכיר את משה במפורש! מדובר בקטע בערבית יהודית בו פותחים את הסדר. שם מוזכר משה רבינו כמי שהנהיג את העם. תקראו כאן את הסיפור המעניין.

באיזה מין ירק משתמשים למרור?

אכילת המרור מוזכרת בתורה בהקשר של קרבן פסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח), אך בימנו אנו אוכלים מרור כחלק מסדר פסח. התורה לא מסבירה את הסיבה לציווי. בהגדה של פסח מובא: "מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ." כלומר, המרור הוא זכר לחיים המרים בעבדות מצרים. אך איזה ירק יש לקחת למרור?

במשנה מפורטים 5 סוגי ירק שמתאימים למרור, שהראשון בהם הוא "חזרת". בתלמוד מוסבר שמצווה יתרה להשתמש בחזרת שהיא… חסה. שם אפילו דורשים את השם "חסה": "שחס הקדוש ברוך הוא עלינו" (כשהוציא אותנו ממצרים). יש רק בעיה קטנה עם חסה: לא תמיד יש לה טעם מריר, ועל כך יש פלפולים הרבה: האם חובה לבחור חסה מרה במיוחד, או שאפשר להסתפק בחסה הרגילה.

העניין הוא שבארצות אירופה רבות חסה לא הייתה נפוצה בעונת האביב. לכן אצל האשכנזים נוצר מנהג להשתמש בחְרֶיין, שזו מילה ביידיש וברוסית לתבלין מר-חריף שמפיקים משורשי הצמח "חריפית הגינה" (שנקרא גם "חזרת", למרות ש"חזרת" של חז"ל היא חסה). מקור הצמח באירופה, אך בימינו מגדלים אותו גם בארץ. הצבע האדום נוצר ע"י הוספת סלק לתבלין. אז יש מנהגים רבים, וכל אחד נוהג כמנהג אבותיו.

כמה סוגי מרור ביחד (תמונה חופשית מוויקיפדיה)

"הקורא הלל בכל יום": האם זה טוב?

אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, שבת קיח ב): "הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף". מפתיע. מה הבעיה לקרוא את ההלל – שאמנם לפי ההלכה נועד למועדים וראשי חודשים – גם בשאר הימים? למה זה חמור? יש הסברים שרואים בכך זלזול במועדים או בנסים שנעשו בזמנים המיוחדים. אך אולי מסתתר כאן רעיון עמוק יותר: אסור להתעלם מקיום הרע.

מי שמאמין באל אחד, מגיע למסקנה שגם מקורו של הרע בעולמנו הוא אלוהי, בדיוק כמו זה של הטוב. אך יש לאנושות צו מוסרי: אנו מצווים להילחם ברע ולא לקבל אותו. מי שאומר ש"הכל מאת ה'" ולכן העולם יפה – עלול לפספס את הצורך בתיקון העולם. במובן הזה, לקרוא הלל בכל יום זה דבר חמור, כי המשמעות היא קבלת העולם – עם הרע שבו – כפי שהוא, ומכאן הבריחה מהעיסוק בתיקון הנדרש. זה מסביר את הביטוי החריף של חז"ל ביחס לנושא.

באיזה יום קוראים את מגילת אסתר?

זמן חג הפורים נקבע לפי יום חגם של היהודים בתקופת מאורעות מרדכי ואסתר. מגילת אסתר (פרק ט) מספרת שיהודי שושן נקהלו ונלחמו באויביהם ב-13 (י"ג) וגם ב-14 (י"ד) לחודש אדר, וחגגו ב-15 (ט"ו) לחודש. לעומת זאת, שאר יהודי האימפריה הפרסית נלחמו רק ב-13 (י"ג) לאדר, ועשו יום משתה ושמחה כבר ב-14 (י"ד) לחודש. לפיכך, פורים נקבע לדורות בט"ו באדר בערים מוקפות חומה (כמו בשושן), ובי"ד לאדר בשאר המקומות. רק שלהלכה הוחלט שמדובר בערים מוקפות חומה בתקופת כיבוש הארץ ע"י יהושע, ולא בזמן אחשוורוש.

אך אלו ערים היו מוקפות חומה אז? היחידה לגביה קיימת מסורת נאמנה היא ירושלים, ושם אכן נהוג לחגוג בט"ו לאדר – מה שנקרא "שושן פורים". כמובן, גם קריאת המגילה נעשית במועד זה. אך יש מספר ערים שקיים ספק לגבי מצבם בזמן כיבוש הארץ. בארץ ישראל מדובר בלוד, טבריה, צפת, חברון, יפו ואפילו בני ברק – אך יש גם ערים בחו"ל. איך נוהגים למעשה? בחלק מהמקומות הללו קיים מנהג לקרוא מגילה פעמיים מספק: גם בי"ד וגם בט"ו. ראיתי פסק הלכה של רב העיר לוד, לפיו בעירו נכון לקרוא מגילה בט"ו בלבד בדיוק כמו בירושלים – מעניין לראות אם ההחלטה תיושם. כמובן, במקומות שהספק איננו, המגילה נקראת בי"ד.

ומה עם קצת אחדות? הייתכן מצב בו כל היהודים יקראו את מגילת אסתר באותו היום? מתברר שכן! אמנם פורים לעולם לא יוצא בשבת לפי לוח השנה שלנו, אך "שושן פורים" (ט"ו באדר) בירושלים לעיתים נופל על שבת. מצב זה נקרא "פורים משולש", כי אז מפצלים את מצוות החג בין שלושה ימים: שישי + שבת + ראשון. בגלל שקריאת המגילה לא נהוגה בשבת, היא עוברת ליום שיש, י"ד באדר. לכן בשנים של "פורים משולש" המגילה נקראת בי"ד באדר – גם בירושלים וגם בשאר המקומות.