זמן חג הפורים נקבע לפי יום חגם של היהודים בתקופת מאורעות מרדכי ואסתר. מגילת אסתר (פרק ט) מספרת שיהודי שושן נקהלו ונלחמו באויביהם ב-13 (י"ג) וגם ב-14 (י"ד) לחודש אדר, וחגגו ב-15 (ט"ו) לחודש. לעומת זאת, שאר יהודי האימפריה הפרסית נלחמו רק ב-13 (י"ג) לאדר, ועשו יום משתה ושמחה כבר ב-14 (י"ד) לחודש. לפיכך, פורים נקבע לדורות בט"ו באדר בערים מוקפות חומה (כמו בשושן), ובי"ד לאדר בשאר המקומות. רק שלהלכה הוחלט שמדובר בערים מוקפות חומה בתקופת כיבוש הארץ ע"י יהושע, ולא בזמן אחשוורוש.

אך אלו ערים היו מוקפות חומה אז? היחידה לגביה קיימת מסורת נאמנה היא ירושלים, ושם אכן נהוג לחגוג בט"ו לאדר – מה שנקרא "שושן פורים". כמובן, גם קריאת המגילה נעשית במועד זה. אך יש מספר ערים שקיים ספק לגבי מצבם בזמן כיבוש הארץ. בארץ ישראל מדובר בלוד, טבריה, צפת, חברון, יפו ואפילו בני ברק – אך יש גם ערים בחו"ל. איך נוהגים למעשה? בחלק מהמקומות הללו קיים מנהג לקרוא מגילה פעמיים מספק: גם בי"ד וגם בט"ו. ראיתי פסק הלכה של רב העיר לוד, לפיו בעירו נכון לקרוא מגילה בט"ו בלבד בדיוק כמו בירושלים – מעניין לראות אם ההחלטה תיושם. כמובן, במקומות שהספק איננו, המגילה נקראת בי"ד.

ומה עם קצת אחדות? הייתכן מצב בו כל היהודים יקראו את מגילת אסתר באותו היום? מתברר שכן! אמנם פורים לעולם לא יוצא בשבת לפי לוח השנה שלנו, אך "שושן פורים" (ט"ו באדר) בירושלים לעיתים נופל על שבת. מצב זה נקרא "פורים משולש", כי אז מפצלים את מצוות החג בין שלושה ימים: שישי + שבת + ראשון. בגלל שקריאת המגילה לא נהוגה בשבת, היא עוברת ליום שיש, י"ד באדר. לכן בשנים של "פורים משולש" המגילה נקראת בי"ד באדר – גם בירושלים וגם בשאר המקומות.

יש בדיחה על יהודי שספינתו נטרפה בים, והוא נקלע לאי בודד שם הצליח לשרוד לבד במשך כמה שנים. כשסוף סוף מצאו אותו אנשים, ראו שהוא בנה באי שני בתי כנסת. כנשאל על כך, הסביר: "בבית הכנסת האחד אני מתפלל, אך בבית הכנסת השני – רגלי לא תדרוך שם!".

לא תמיד התקיים מצב בו באותו היישוב היה מותר לבנות בתי כנסת עם נוסחי תפילה ומנהגים שונים. בעבר נהגו בכך איסור. המצווה מן התורה לֹא תִתְגֹּדְדוּ קיבלה בתלמוד פירוש של "איסור לעשות אגודות אגודות". וכך כתב הרמב"ם במשנה תורה: "ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות." יהודי שעבר ממקום למקום – היה מקבל על עצמו את מנהגי הקהילה החדשה שלו.

גירוש יהודי ספרד ב 1492 "טרף את הקלפים". קהילות שלמות נעקרו והועתקו בחלקים למקומות חדשים. נוצר מצב מאתגר: ציבור עצום שהיו לו מנהגים מגובשים עבר לגור בישובים של הקהילות הוותיקות. לא היה הגיון לכפות על העקורים לקבל את מנהגי המקומות שאליהם עברו. הרבנים השלימו עם המצב והתירו לקיים קהילות מקבילות, וכך זה נמשך עד ליום הזה.

ומה התרחש עם ראשית התנועה הציונית, העלייה ההמונית והקמת המדינה? היו אז ויכוחים עזים גם על איחוד נוסח התפילה וגם על ההגייה הראויה. כתבנו על כך כאן.

"אֵשֶׁת חַיִל" אינו שיר עצמאי. הוא מופיע בספר משלי פרק ל"א (החל מפסוק י') בתנ"ך.

המנהג לומר את השיר בערב שבת לפני הקידוש נוצר אצל מקובלי צפת במאה ה-16, בדומה למנהג לומר "לְכָה דוֹדִי". דמות האישה מתפרשת באלגוריה כשבת עצמה, או כשכינה, או כ"כנסת ישראל".

שמתם לב לאות הראשונה של כל שורה בשיר? תסתכלו טוב, הן בסדר האלף-בית. התופעה נקראת אקרוסטיכון, ויש לה עוד דוגמאות במקרא.

זה נשמע כמו תרגיל בחשבון לבית ספר יסודי: אם ביום הראשון מדליקים נר אחד, וכל יום מוסיפים עוד נר – אז ביום השמיני מדליקים 8 נרות, ובסך יוצא 36 נרות. אהה, לכל יום צריך גם "שמש" אחד, אז יש 44 נרות בקופסה. עד כאן הכל פשוט.

אך כשהולכים למקורות בתלמוד (שבת כא ב), מתברר שלא כולם נהגו כך. לפי התלמוד, בבסיס המצווה מספיק להדליק נר אחד בלבד בכל יום בכל בית! זהו. "המהדרים" במצווה ידליקו כל יום נרות כמספר בני הבית. ורק "המהדרים מן המהדרים" יעשו כמו שאנו נוהגים היום: מתחילים בנר אחד, ומסיימים בשמונה.

האם יש עוד מצווה שבה כל העם – ולא רק יחידי הסגולה – נוהגים קבוע כ"מהדרים מן המהדרים"? כנראה שיש חיבה מיוחדת אצל היהודים כלפי חג החנוכה. אפילו הרמב"ם שלא נוהג להכניס רגש לענייני ההלכה, מציין זאת (הלכות מגילה וחנוכה, ד יב): "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו". בדור שלנו ההסבר לחיבה היתרה נראה פשוט: המכבים הצליחו להביס את היוונים ולהקים מדינה יהודית בארץ ישראל. וזאת בניגוד לפורים, שם אמנם ניצלנו אך נשארנו עבדי אחשוורוש בגלות. העם זוכר ואוהב את גיבוריו.

רוצים לדעת איך האור הגנוז מתגלה בנרות חנוכה? תקראו כאן.

כן. גם גברים מחויבים בהדלקת הנר, ואף מדליקים בפועל. וכך כתוב באתר "פניני הלכה": "מצוות הדלקת נרות שייכת לכל ישראל, גברים ונשים, נשואים ורווקים, שהכל חייבים לכבד ולענג את השבת. אלא שבין בני המשפחה, האישה קודמת במצווה זו, מפני שהיא בעלת הבית והיא האחראית על ניהולו, לפיכך לה הזכות לקיים את המצווה שנועדה ל'שלום בית', ובהדלקתה יוצאים כל בני ביתה. אז גם גבר וגם אישה חייבים במצווה באופן כללי, אך במצב ששניהם יכולים להדליק באותו הבית, אישה קודמת לגבר.

ומה עם נרות חנוכה, אתם שואלים? זה עובד קצת אחרת. ובכן, יש מסורות רבות בעדות השונות לגבי כמה חנוכיות מדליקים ומי מדליק, אך אין שיטה שבה הגברים מנועים מלהדליק. שמעתי רעיון יפה מהרב אוריה פלדמן: בעל ואישה יכולים לעשות מעין חלוקה: אישה מדליקה נרות שבת, בעובד שבעלה מדליק נרות חנוכה.

קיים מנהג לתת לאדם ליותר משם אחד, אך יש גם צירופים של שמות שנפוצים מאוד בעם במהלך הסיסטוריה. האם אפשר להסביר למה צירוף מסוים נעשה חביב? אתם תמצאו בקלות דוגמאות לאנשים מפורסמים שנושאים את השמות המוכרים בכתבה.

יהודה-לייב: "לייב" זה אריה ביידיש, ועל בסיס הפסוק "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ." (בראשית מט ט) – יהודה מתחבר לאריה. אגב, שם המשפחה "גור אריה" קשור לאותו הפסוק, כמובן.

צבי-הירש: "הירש" זה פשוט צבי ביידיש. אז השם הזה הוא סוג של "צבי"-"צבי" (עברית + יידיש).

מנחם-מנדל: מצאתי מקורות ברשת שמסבירים ש"מנדל" זה שם חיבה ביידיש ל"מנחם". אז גם כאן יש כפילות: "מנחם"-"מנחמיק".

אתם יודעים למה נפוץ הצירוף חיים-אריה? (לא מצאתי הסבר, לצערי). יש לכם עוד דוגמאות לצירופים נפוצים (אולי גם של שמות נשים?) אשמח אם תשתפו. אעדכן כאן בשמחה.

אנו מדליקים נרות שמונה ימים לכבוד נס פך השמן. מאחורי המנהג הזה מסתתרת שאלה למדנית: אם המכבים מצאו פך שאמור היה להספיק ליום אחד בלבד, אך קרה נס והשמן דלק שמונה ימים – אז בעצם היו רק שבעה ימים של נס, ולא שמונה? שאלה זו נקראת "קושיית בית יוסף", והיא מופיעה כבר בספר "בית יוסף" של מחבר ה"שולחן ערוך", רבי יוסף קארו מהמאה ה-16.

חכמי ישראל במהלך הדורות נתנו הרבה תשובות לשאלה. הספר הזה מתיימר להציג 500 תשובות. ההסבר הטכני הפשוט ביותר: המכבים שפכו את כל השמן בבת אחת והדליקו את המנורה, אך הנס היה בכך שהשמן בער לאט מהרגיל, והקצב הניסי של צריכת השמן נמשך כל שמונת הימים – ולכן נכון לומר שכל שמונת הימים הם ימי הנס! או בלשונו של המהר"ל מפראג בספרו "נר מצווה": "אבל לא קשיא [קשה] , כי נתנו הכל במנורה, וכל יום ויום נדלק שמינית מן השמן, והיה נס בכל יום ויום"

אך יש גם כיוון אחר לגמרי: ניתן לומר (ראו למשל באתר חב"ד) שאמנם נס פך השמן אכן נמשך רק שבעה ימים, כפי ההסבר בהתחלה. אז מה בעצם חוגגים ביום השמיני? את הדבר הכי גדול: את הניצחון הצבאי של המכבים על היוונים. חג החנוכה לא נקבע רק על נס שקרה במקדש, אלא בראש ובראשונה לכבוד הקמת המדינה היהודית ע"י בית חשמונאי. כתבנו על זה כאן. יום אחד על הניצחון, שבעה ימים של נס – שמונה ימי חנוכה בסך הכל.

וכך מברך משה רבנו את השבטים: (דברים לג יח): "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ." מדרש בראשית רבה מפרש אז זה כשיתוף הפעולה בין השבטים: בעוד aזבולון עוסק במחסר ובכלכלה, יששכר יושב אוהלים, כלומר לומד תורה בתמיכה הכלכלית של אנשי זבולון. יש כאן עניין של חלוקת האחריות: מי שמרוויח כסף – תומך גם בתלמיד חכם.

מכאן בא הרעיון (שיש לו ביטוי כבר בתלמוד) של "הסכם זבולון ויששכר": מדובר בחוזה משפטי של ממש, בין נדיב לתלמיד חכם, שעניינו התמיכה הכלכלית בלומד. אבל רגע, להסכם יש שני צדדים, אז מה בעצם מקבל התומך? לכאורה, הדבר היחידי שהלומד מרוויח – זה השכר לעולם הבא. אז קובעים בהסכם שתלמיד חכם מתחלק בשכרו לעתיד לבוא עם הנדיב, ביחס מסוים (למרות שקיימת גם שיטה לפיה הלומד לא מאבד משכרו).

האם זה הגיוני? האם יהודי רשאי למסחר את שכרו לעולם הבא, ולהבטיח חלק ממנו לאדם אחר? זה אכן היה נושא למחלוקת, ולמרות זאת הסכמים כאלה נחתמו במציאות. ד"ר בנימין בראון מתאר בספרו שה"חזון איש", מנהיג היהדות החרדית בתקופת קום המדינה, ערך "הסכמי זבולון ויששכר" רבים, ואפילו יצר מספר נוסחים שונים לאורך שנים.

קצת בכיוון המחשבה הקיומית: אולי הדרך הנכונה היא שכל אדם יעשה הסכם מעין זה בתוך עצמו? כל אחת ואחד מחליט כמה מאמץ להשקיע בפרנסה, ומה המאמץ שניתן להקדיש לרוח וללימוד.

מגילת שיר השירים מסתיימת בפסוק: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". אמנם יש לו פירושים רבים, אך הפשט מכוון לפרידה בין בני הזוג. האם כך אנו רוצים לסיים קריאה של שיר אהבה? אז נוצר מנהג לומר בסוף הקריאה את הפסוק הקודם: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי" – כך הסוף נשמע מתוק יותר. אז יש כמה מסורות לפיהן חוזרים פסוק אחד אחורה, על מנת לסיים בטוב ולא ברע. חשוב להדגיש שלא משנים את הטקסט של התנ"ך. השינוי הוא רק בכך שקוראים פסוק נוסף, שלא לפי הסדר. מדובר במנהג, ויתכן ולא כל הקהילות נוהגות כך.

אז גם ספר מלאכי מסתיים לכאורה בפורענות: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם". אז מסיימים את הקריאה שלו במה שכתוב קודם: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא." (התקווה לבוא אליהו).

גם מגילת איכה המבכה את חורבן הבית הראשון (ולכן נקראת בתשעה באב) מסתיימת ברע: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". אבל אפילו בסיפור החורבן איננו רוצים להישאר עם טעם מר, ולכן אומרים את הפסוק שלפני, שיש בו נחמה ותקווה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". בקישור זה יש שיעור שמסביר למה המגילה עצמה לא מסתיימת בטוב.

ואיך נוהגים לסיים את הפטרת ראש חודש מישעיהו הנביא? תעיינו בטקסט ותבינו.

חודש אלול נקרא "חודש הרחמים והסליחות". מנהג הספרדים הוא להתחיל לומר סליחות מיד אחרי ראש חודש אלול. ומה עם האשכנזים? לפי המנהג שלהם, אומרים פחות. הרבה פחות.

האשכנזים תמיד מתחילים במוצ"ש, ואומרים סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. כך שאם ראש השנה יוצא בחמישי או בשבת, מתחילים במוצ"ש לפני ראש השנה. אם החג יוצא בימים שני או שלישי, מקדימים בעוד שבוע אך מתחילים במוצ"ש. ומה עם שאר האפשרויות? הדבר אינו אפשרי בלוח השנה שלנו, לפי הכלל 'לא אד"ו ראש' – ראש השנה לעולם לא נופל על ימים א', ד' ו'.

ולמי שרוצה להעמיק: למה לפחות ארבעה ימים? הרב מלמד ב"פניני הלכה" (ראו הערה לדף זה) מסביר שימי אמירת הסליחות קשורים למנהג התענית לפני יום כיפור. נהגו לפחות 10 ימי תענית, ובגלל שבין ראש השנה לכיפור אפשרי להתענות רק 6 ימים, אז צריך להוסיף 4 ימים לפני ראש השנה, באלול.