ארכיון תגיות: מנהגים

תורה ופרנסה: הסכם זבולון ויששכר

וכך מברך משה רבנו את השבטים: (דברים לג יח): "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ." מדרש בראשית רבה מפרש אז זה כשיתוף הפעולה בין השבטים: בעוד aזבולון עוסק במחסר ובכלכלה, יששכר יושב אוהלים, כלומר לומד תורה בתמיכה הכלכלית של אנשי זבולון. יש כאן עניין של חלוקת האחריות: מי שמרוויח כסף – תומך גם בתלמיד חכם.

מכאן בא הרעיון (שיש לו ביטוי כבר בתלמוד) של "הסכם זבולון ויששכר": מדובר בחוזה משפטי של ממש, בין נדיב לתלמיד חכם, שעניינו התמיכה הכלכלית בלומד. אבל רגע, להסכם יש שני צדדים, אז מה בעצם מקבל התומך? לכאורה, הדבר היחידי שהלומד מרוויח – זה השכר לעולם הבא. אז קובעים בהסכם שתלמיד חכם מתחלק בשכרו לעתיד לבוא עם הנדיב, ביחס מסוים (למרות שקיימת גם שיטה לפיה הלומד לא מאבד משכרו).

האם זה הגיוני? האם יהודי רשאי למסחר את שכרו לעולם הבא, ולהבטיח חלק ממנו לאדם אחר? זה אכן היה נושא למחלוקת, ולמרות זאת הסכמים כאלה נחתמו במציאות. ד"ר בנימין בראון מתאר בספרו שה"חזון איש", מנהיג היהדות החרדית בתקופת קום המדינה, ערך "הסכמי זבולון ויששכר" רבים, ואפילו יצר מספר נוסחים שונים לאורך שנים.

קצת בכיוון המחשבה הקיומית: אולי הדרך הנכונה היא שכל אדם יעשה הסכם מעין זה בתוך עצמו? כל אחת ואחד מחליט כמה מאמץ להשקיע בפרנסה, ומה המאמץ שניתן להקדיש לרוח וללימוד.

מתי ולמה מוסיפים פסוק אחד לפני האחרון בקריאה בתנ"ך?

מגילת שיר השירים מסתיימת בפסוק: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". אמנם יש לו פירושים רבים, אך הפשט מכוון לפרידה בין בני הזוג. האם כך אנו רוצים לסיים קריאה של שיר אהבה? אז נוצר מנהג לומר בסוף הקריאה את הפסוק הקודם: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי" – כך הסוף נשמע מתוק יותר. אז יש כמה מסורות לפיהן חוזרים פסוק אחד אחורה, על מנת לסיים בטוב ולא ברע. חשוב להדגיש שלא משנים את הטקסט של התנ"ך. השינוי הוא רק בכך שקוראים פסוק נוסף, שלא לפי הסדר. מדובר במנהג, ויתכן ולא כל הקהילות נוהגות כך.

אז גם ספר מלאכי מסתיים לכאורה בפורענות: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם". אז מסיימים את הקריאה שלו במה שכתוב קודם: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא." (התקווה לבוא אליהו).

גם מגילת איכה המבכה את חורבן הבית הראשון (ולכן נקראת בתשעה באב) מסתיימת ברע: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". אבל אפילו בסיפור החורבן איננו רוצים להישאר עם טעם מר, ולכן אומרים את הפסוק שלפני, שיש בו נחמה ותקווה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". בקישור זה יש שיעור שמסביר למה המגילה עצמה לא מסתיימת בטוב.

ואיך נוהגים לסיים את הפטרת ראש חודש מישעיהו הנביא? תעיינו בטקסט ותבינו.

ממתי אשכנזים אומרים סליחות?

חודש אלול נקרא "חודש הרחמים והסליחות". מנהג הספרדים הוא להתחיל לומר סליחות מיד אחרי ראש חודש אלול. ומה עם האשכנזים? לפי המנהג שלהם, אומרים פחות. הרבה פחות.

האשכנזים תמיד מתחילים במוצ"ש, ואומרים סליחות לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. כך שאם ראש השנה יוצא בחמישי או בשבת, מתחילים במוצ"ש לפני ראש השנה. אם החג יוצא בימים שני או שלישי, מקדימים בעוד שבוע אך מתחילים במוצ"ש. ומה עם שאר האפשרויות? הדבר אינו אפשרי בלוח השנה שלנו, לפי הכלל 'לא אד"ו ראש' – ראש השנה לעולם לא נופל על ימים א', ד' ו'.

ולמי שרוצה להעמיק: למה לפחות ארבעה ימים? הרב מלמד ב"פניני הלכה" (ראו הערה לדף זה) מסביר שימי אמירת הסליחות קשורים למנהג התענית לפני יום כיפור. נהגו לפחות 10 ימי תענית, ובגלל שבין ראש השנה לכיפור אפשרי להתענות רק 6 ימים, אז צריך להוסיף 4 ימים לפני ראש השנה, באלול.

השכינה נמצאת במערב?

המדרש (איכה רבה א לא) מספר שלאחר שכבשו את ירושלים, הרומאים ניסו להרוס את שרידי הר הבית, אך לא הצליחו במלאכה בצד המערבי, כי "גזרו מן שמיא שלא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב". נבהיר שהמדרש לו מתייחס לכותל המערבי המוכר בימנו – אלא לקיר המערבי של בית המקדש (ראו למשל במאמרו ד"ר אייל דודסון) .גם בתלמוד (בבא בתרא כה א) מובאת הדעה שהשכינה נמצאת במערב, אך כאן יש כבר ויכוח: יש חכמים שסבורים כך, בעוד שאחרים טוענים שהשכינה (הנוכחות האלוהית) נמצאת בכל מקום. מי צודק? האם באמת יש מקום לייחס כיוון גאוגרפי מסוים לשכינה?

אנו יודעים שקודש הקודשים היה ממוקם בצד המערבי של המקדש, וזה אולי מסביר את קדושתו המיוחדת. אך עדיין צריך לתת הסבר – למה? יש כמה מסורות בעניין. הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (חלק ג מא) נותן כדרכו הסבר רציונליסטי. לשיטתו, פולחן השמש היה חלק מתרבות עובדת האלילים העתיקה, ולכן עובדי עבודה זרה היו פונים באופן טבעי למזרח. לכן כבר אברהם אבינו כשהיה על הר המוריה (שהוא הר הבית, לפי המסורת) בחר להיות עם פניו למערב, ואחוריו למזרח – על מנת להרחיק את עצמו מדרך עובדי האלילים. הצד המערבי נבחר עבור קודש הקודשים על מנת להדגיש את אמונת הייחוד.

גם בימנו יש מנהג (שמקורו בכתבי האר"י, מגדולי מקובלי צפת) לפנות לכיוון מערב בקבלת שבת, כשמגיעים לבית "בואי בשלום" בשירת "לך דודי".

מעמד עשרת הדברות: עומדים או יושבים?

נתחיל בשאלה: כשבבית הכנסת קוראים בתורה ומגיעים לעשרת הדברות (כנהוג, גם בחג בשבועות): האם הקהל צריך לקום במיוחד לכבוד המעמד, או שיכול להישאר לשבת כרגיל בזמן קריאה? התשובה על כך, שהיא לכאורה טכנית-הלכתית, תלויה בגישה לסוגיה הרבה יותר רחבה: האם לעשרת הדברות יש חשיבות מיוחדת בתורה? לפי המסורת, עשרת הדיברות נאמרו בהר סיני, וכל העם שמע אותן ישירות מפי הגבורה, וזאת בניגוד לשאר התורה שנמסרה למשה תחילה ורק משם הגיעה לעם. לפיכך יש הגיון לכבד את הקראת עשרת הדברות בקימה, וכך פסקו לא מעט רבנים.

אך במחשבה מכיוון אחר: אם נחשוב שעשרת הדברות הן העיקר, יש בכך חשש לכפירה. ובמיוחד בהתחשב בעמדה הנוצרית שלכאורה מקבלת את התורה כחלק מספרי הקודש, אך למעשה מבטלת את קיום מצוותיה. עקירת המצוות נעשית בנצרות בין השאר ע"י ההדגשה שעשרת הדברות הן עיקר התורה. וכך אומר התלמוד הירושלמי (ברכות ט ב): "בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן – מפני טענות המינין [נוצרים] שלא יהיו אומרים: אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני". ולכן רבנים רבים (וביניהם הרמב"ם) סברו שיש לשבת בזמן הקראת הדברות, כי אסור להביע בעמידה מתן "העדפה" לקטע מסוים בתורה על פני השאר.

המחלוקת הזאת לא נפתרה עד היום, וקהילות שונות נוהגות למעשה באופנים שונים בזמן קריאת הדברות, כל אחת לפי מנהגיה ופוסקיה. היה לי חשוב להביא בפניכם את המחלוקת הרעיונית שעומדת מאחורי חילוקי המנהגים.

תיקון ליל שבועות: מקור המנהג

חג השבועות הוא חג מתן תורה, אז מה יותר נכון מאשר ללמוד תורה בחברותא בליל החג? אך מתברר שזה מנהג חדש יחסית. תחילתו רק מהמאה ה 13, ומקורו בספר הזוהר הקבלי שהתפרסם באותה התקופה. בראשית המנהג לא היה לימוד חופשי כלל: המקובלים נשארו ערים כל ליל החג וקראו טקסטים (מתנ"ך, מתורה שבעל פה ומתורת הסוד) בסדר מוגדר וקבוע. כאן אפשר למצוא את סדר הטקסטים כפי שסודר ע"י גדול בעלי תורת הסוד האר"י מצפת. בין השאר המנהג כלל קריאה של שלושה פסוקים ראשונים ושלושה אחרונים מכל פרשיות התורה, כדי לנסות ולהקיף את התורה כולה.

מחבורת המקובלים הללו המנהג התפשט לרבות מקהילות ישראל. רק שאת מקום סדר הקריאה הקבוע תפסה השיטה בה קובעים שיעורי תורה בנושאים שונים למשך כל הלילה, כך שהלימוד הפך ליותר עיוני. המתמידים נשארים ערים עד לבוקר ומתפללים את תפילת השחרית.

בדיקת מזוזות וספרי תורה בעזרת מחשב?

לפי המסורת, ספרי התורה, תפילין, מזוזות ומגילות נכתבות באופן ידני ע"י סופר סת"ם מוסמך, ולא באמצעות הדפסה או טכניקה אחרת. אך יש תחום משיק שכבר נעזר בטכנולוגיה: מדובר בבדיקה של התוצרים, ולא בכתיבה עצמה. בעבר מי שהיה מעוניין לוודא שלא אין פגמים בספרים, תפילין ומזוזות – היה מזמין עבודה ממומחה שביצע בדיקה ידנית. אך לתוכנת מחשב יש יתרון משמעותי על פני אדם: היא יכולה לחשוף פגמים שבודק אנושי עלול לפספס. מכאן ההיגיון בבדיקה הממוחשבת.

כמו לכל רעיון חדש, גם לבדיקה באמצעות מחשב קמו התנגדויות במסגרת ההלכה. מאמר זה כולל רשימה של פוסקי הלכה שאסרו, וגם של אלה שהתירו. נראה שבפועל השימוש בתוכנות לבדיקת סת"ם תופס יותר ויותר בציבור. צריך לזכור שמי שלא רוצה לסמוך על התוכנה, יכול להזמין בדיקה שכוללת שימוש במחשב וגם הגהה ידנית.

ניתן להגיע לנוסח אחד של תפילה לכל העדות?

עם תהליך קיבוץ והגלויות והקמת מדינת ישראל בעקבותיו, עלו לא מעט הצעות לאיחוד נוסחי התפילה של העדות השונות. מעבר לבעיה הטכנית של "איך לקבוע את הנוסח המאוחד", נשאלת השאלה: האם הדבר ראוי? לכאורה, אחדות העם היא דבר טוב ורצוי, ומולה עומדת רק השמרנות של חשש של סטייה שמנהגי אבותיו של כל אחד. אך ניתן לראות את הדברים גם ממבט שונה.

בתקופת התנ"ך העם היה מחולק לשנים עשר שבטים, וכך היה ראוי. בשם האר"י הקדוש נאמר שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ותפילת כל שבט ושבט עולה דרך שער אחד המיוחד לו. ברוח זו כתב גם הרב קוק (אגרות הראיה, ב תקסו): "אין חילוקי ההוראות והמנהגים השונים פוגמים את האחווה, בזמן שכל אחד מכבד את המסורת של חברו, ועוד יש בחילופי הגוונים משום עושר רוח, המתקבץ בצורה הרמונית בכללות האומה." השוני בין הנוסחים איננו תקלה, אלא לכל שבט יש דרך משלו, והעושר של האומה בא לידי ביטוי דרך הריבוי, ולא באמצעות האחדה מלאכותית.

אם לא הנוסח עצמו, אז יש נושא בו העדות הצליחו להתקרב אחת לשנייה, וזה עניין הגיית העברית של מילות התפילה. במסורת התפילה ההגייה של המילים הייתה שונה מאוד בין אשכנזים, ספרדים ותימנים. אותן המילים נשמעו שונה לגמרי אצל העדות השונות. חידוש השפה העברית המדובר אימץ בגדול את ההגייה הספרדית, אך קהילות רבות המשיכו להתפלל במסורות ההגייה המקוריות. בימנו יותר ויותר מניינים מתפללים בהגייה של העברית המדוברת (בלי קשר לנוסח).

מה טובו אוהליך יעקב: מי אמר למי?

המשפט נאמר ע"י בלעם בן בעור בתורה בספר במדבר (פרק כד). בלעם נשכר ע"ע בלק מלך מואב לקלל את ישראל, אך בסוף נמצא מברך ולא מקלל. בלעם אומר בנאומו (פסוק ה): "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.". רש"י מפרש שבלעם שיבח את עם ישראל – כשראה את אוהלי המחנה שלהם מלמעלה – על עניין ההקפדה על הצניעות: "על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה".

הפסוק הנ"ל הוא המשפט הראשון בתפילה "מה טובו" שלפי המנהג נאמרת בכניסה לבית הכנסת בבוקר. יש שנוהגים לא לומר את התפילה, בין השאר בגלל שבלעם נחשב במסורת לרשע גדול, ואף התורה מזכירה בפרק אחר שגרם לישראל לחטוא עם בנות מדיין. אך יש סוברים שראוי לומר את הפסוק, גם אם במקור הוא נאמר ע"י בלעם, כי מדובר בכל זאת בברכה.

האם מותר לגבות תשלום על כיבודים בבית הכנסת?

תשובה: זה תלוי לגמרי במנהגים של עדה, קהילה ובית כנסת. יש קהילות שנוהגות לגבות תשלום על עליות לתורה ועל כיבודים אחרים. המנהג הנפוץ הוא שהגבאי עורך מכרז פומבי בין המתפללים, כאשר מציע הסכום הגבוה ביותר זוכה. למבקר מבחוץ שלא מכיר את המנהג זה עלול להיראות מוזר, מה גם שנוהגים כך גם בשבת ובחג (כולל יום כיפור).

ובכן, הרבנים מסבירים לנו שאין בזה בעיה הלכתית מבחינת חילול שבת או חג. בנוגע לאיסור מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ, התלמוד (שבת קנ א) אומר: "חפציך אסורים – חפצי שמים מותרין". מכאן הפתח להתיר עיסוק בצרכים של בית הכנסת, בתור "חפצי שמיים". אפשר לראות מקורות בנושא כאן (מאתר "הידברות").

יש לזכור שמעבר לכך שזו דרך לממן את ההוצאות, יש ל"הליך מכרז" עוד יתרון: הוא מבטיח שקיפות והוגנות, ומונע כל חשש של העדפה פסולה מצד הגבאים. כמובן, יש קהילות שמסתדרות יפה ללא צורך במכירות פומביות. גם בשיטה הזאת מקובל שמי שעולה לתורה – תורם לבית הכנסת, ולעיתים גם נוקב בסכום התרומה בפומבי. כל קהילה כמנהגיה.