הביטוי "אנו כננסים שעומדים על כתפי הענקים" משמעותו גם הכרה בערך של החכמים הקדמונים, אך גם הבעת הביטחון בכך שמותר לנו לחלוק עליהם. הרי גם אם הם ענקים ממש, אנו הקטנים עומדים על כתפיהם – ולכן בפועל רואים רחוק יותר! הביטוי נפוץ בתרבות המערבית, אבל מה המשמעות שלו במסורת ההלכה?
נדון בשאלה: כשיש מחלוקת בין החכמים של הדורות השונים, לפי איזו דעה יש לפסוק? לכאורה, יש הגיון לומר שצריך ללכת לפי החכם שחי מוקדם יותר, כי התורה ניתנה בסיני והחכם ההוא היה קרוב יותר להתגלות. אך בהלכה במקרים רבים נהוג כלל הפוך: הלכה כבאחרונים! (בארמית: הלכה כבתראי). איך אפשר להצדיק זאת? בזכות ההבנה שהפוסקים שחיו מאוחר יותר למדו את דברי הקדמונים לעומק, ואם בחרו לחלוק עליהם – עשו זאת מסיבות טובות.
וכאן הרבנים נעזרו בדימוי הננסים והענקים שהכירו מהתרבות שמסביבם. רבי ישעיה די טראני שחי באיטליה במאות ה 12-13 כתב כך: ”כך אנו ננסים רוכבים על צווארי ענקים מפני שראינו חכמתם”. גם רבנים נוספים השתמשו בדימוי על מנת להצדיק את דעותיהם.
