לאחר חטא העגל, התורה מספרת שמשה עולה להר סיני לקבל את הלוחות השניים, ושם נאמר: (שמות לד ו-ז) "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים." מקובל לפרש שכאן ה' גילה למשה את שלוש עשרה (י"ג) מידות של רחמים בהם ה' מנהיג את עולמו. האמת היא שאין בידנו שיטה אחידה איך לחלק את הפסוקים לי"ג החלקים, ופרשנים שונים הציעו דרכים שונות, אך מקובל לראות כאן י"ג מידות.
בגלל שפשט הפסוקים מתאר את האל בתור רחום וסולח לעוונות, אך טבעי שהטקסט משתלב באמירת הסליחות ובתפילות של הימים הנוראיים. רק נשים לב לפרט קטן: לכאורה, הפסוקים נחתכים בתפילה באמצע! אנו אומרים עד וְנַקֵּה (ראו הדגשה לעיל) ולא ממשיכים ב לֹא יְנַקֶּה. נדמה שזה מעוות לגמרי את משמעות המילים, אם מבינים את "לא ינקה" כביטוי של שלילה. האם מותר לקחת רק את החלק החיובי באמצעות חיתוך הפסוק?
שאלה זו כבר נשאלה בתלמוד. אחת מהתשובות שם (שבועות לט א): "מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינן שבים". מי שעושה תשובה – זוכה למידת "נקה". ואפשר להבין זאת לפי המסורת שאין סליחה לחטא בין אדם לחברו, אלא אם ביקש סליחה מחברו, ואם לא ביקש סליחה – אז "לא ינקה". מי שרוצה הרחבה: ממליץ על מאמרו של הרב יוסף כרמל בנושא. אנו נמשיך לומר את י"ג המידות בתפילות.