יש מנהג חסידי – המיוחס לבעל שם טוב, מייסד החסידות בכבודו ובעצמו: לומר לפני מנחה של ערב שבת מזמור תהילים קז המתחיל בפסוק "הֹדוּ לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". למה לאומרו לפני כניסת השבת דווקא?
התלמוד (ברכות נד ב) מנתח את הפרק ורואה בו ארבעה סיפורים של ההצלה ע"י ה' מצרות במצבים שונים. "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". יש במזמור הזה פסוקים שמתייחסים לכל קבוצה וקבוצה: הם זועקים לעזרה, וה' מוציא אותם ממצוקותיהם. על כן חשובה מאוד הכרת הטוב. מי שזכה לישועה – נדרש להודות למקור הברכה וההצלה. מכאן שהמזמור מתחיל ב"הודו".
אך למה בערב שבת דווקא? באופן טבעי, אדם מגיע לרגע כניסת השבת טרוד בצרות רבות: פרנסה, מחלות תקלות, שלום בית, חינוך ילדים. עליו לעשות את המעבר מחול לחודש, אך כיצד להתנתק מלחץ הבעיות? המזמור מתאר את הצרות ואז את ההצלה שבאה. בחשיבה הזאת המתפלל יכול לראות במצוקותיו את התחלת הישועה, לקוות שזה מה שיקרה לו – ולקבל את השבת בתחושה של שמחה.