הרב יוסף דב סולובייצ'יק, נצר לשושלת רבני בריסק, מתאר כך את עבודת הפוסק בספרו "איש ההלכה": "למה הוא דומה? למתמטיקאי שיוצר עולם אידאלי, ואז משתמש בו כדי לכונן קשר בינו לבין העולם הממשי… מהות ההלכה, שניתנה לנו מאת ה', היא בבריאת עולם אידאלי ובהכרת הקשר שבין העולם האידאלי הזה לבין הסביבה הקונקרטית שלנו". בדומה לחשיבה המתמטית, ההלכה לפי התיאור הזה עוסקת במושגים המופשטים, ורק בסוף הדרך משליכה את המסקנות על הפרקטיקה.

בספרו "מה דודך מדוד" (ראה עמ' 21) הרב סולובייצ'יק מסביר שאמנם איש ההלכה חייב להתעניין במציאות ולהיות אכפתי כלפיה, אך עליו לפעול בהתאם לעקרונות ההלכתיים-עיוניים ולא מתוך רגש. הוא מביא דימוי מרתק: "משל למה הדבר דומה? ללוויין שהוכנס למסלול פלוני אלמוני. אמנם קליעת הלוויין לתוך המסלול תלויה בעצמה כוח הדחף, אבל משהגיע האובייקט למסלולו, הוא מתחיל להתנועע בדייקנות מפליאה על פי מהירות התנועה המיוחדת למסלול ההוא, ואין שיעור לכוח של הדחיפה יכול להוסיף או לגרוע ממנה אפילו כל שהוא." הפוסק אמנם מתחיל את ניתוחו מתוך בעיה קונקרטית כלשהי ("דחיפת הלוויין למסלול"), אך מהרגע שהוא "במסלול" – העיסוק הופך למושגי טהור, ואינו קשור לכוח המניע הראשוני כלל.

נוכח הדימויים המרשימים הללו, הגיוני לשאול: האם חז"ל באמת חשבו במושגים ה"טהורים" של אידאות, או שזו הנטייה שלנו – אנשי העולם המודרני – לייחס להם צורת חשיבה מתמטית מושגית? האמת כנראה באמצע. במשנה ובתלמוד ניתן בהחלט להבחין במושגים (כגון "חזקה", או הבחנה בין דיני ממונות לנפשות). אך אנו לא מוצאים שם דוגמאות לטיעונים לוגיים דמויי "הוכחות" מתמטיות. החשיבה של חז"ל הרבה יותר אסוציאטיבית, יש בה עיסוק בפרטי המקרים ובהקשרים, והיא לא דומה ללוגיקה הטהורה של התיאוריות המדעיות. צריך לזכור שבתלמוד יש דברי אגדה רבים שמשולבים בדיון ההלכתי. אך אדם בעל חשיבה לוגית מפותחת בהחלט יכול לראות בטקסטים של חז"ל את היסודות של המחשבה הטהורה.

בקיצור: בגלל שרוצים להתפלל מנחה עד השקיעה, ולהתחיל ערבית רק מצאת הכוכבים.

כבר בתלמוד יש מחלוקת בים רבי יהודה לחכמים בנושא זמני התפילה, ואין הכרעה ברורה כיצד יש לנהוג (ראו הסבר ב"פניני הלכה"). יש היגיון בשיטה בה רוצים לסיים את תפילת המנחה עד השקיעה, אך להתחיל ערבית רק עם צאת הכוכבים. אם בוחרים לנהוג כך, בגלל ההפרש של 18 דקות בים השקיעה לצאת הכוכבים, נוצרת בהכרח הפסקה בין התפילות.

זאת לא השיטה היחידה, ויצוין שיש גם מנהג להתפלל את שתי התפילות ברצף. הכל לפי מנהג הקהילה.

אכילת המרור מוזכרת בתורה בהקשר של קרבן פסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח), אך בימנו אנו אוכלים מרור כחלק מסדר פסח. התורה לא מסבירה את הסיבה לציווי. בהגדה של פסח מובא: "מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ." כלומר, המרור הוא זכר לחיים המרים בעבדות מצרים. אך איזה ירק יש לקחת למרור?

במשנה מפורטים 5 סוגי ירק שמתאימים למרור, שהראשון בהם הוא "חזרת". בתלמוד מוסבר שמצווה יתרה להשתמש בחזרת שהיא… חסה. שם אפילו דורשים את השם "חסה": "שחס הקדוש ברוך הוא עלינו" (כשהוציא אותנו ממצרים). יש רק בעיה קטנה עם חסה: לא תמיד יש לה טעם מריר, ועל כך יש פלפולים הרבה: האם חובה לבחור חסה מרה במיוחד, או שאפשר להסתפק בחסה הרגילה.

העניין הוא שבארצות אירופה רבות חסה לא הייתה נפוצה בעונת האביב. לכן אצל האשכנזים נוצר מנהג להשתמש בחְרֶיין, שזו מילה ביידיש וברוסית לתבלין מר-חריף שמפיקים משורשי הצמח "חריפית הגינה" (שנקרא גם "חזרת", למרות ש"חזרת" של חז"ל היא חסה). מקור הצמח באירופה, אך בימינו מגדלים אותו גם בארץ. הצבע האדום נוצר ע"י הוספת סלק לתבלין. אז יש מנהגים רבים, וכל אחד נוהג כמנהג אבותיו.

אמרו חז"ל (תלמוד בבלי, שבת קיח ב): "הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף". מפתיע. מה הבעיה לקרוא את ההלל – שאמנם לפי ההלכה נועד למועדים וראשי חודשים – גם בשאר הימים? למה זה חמור? יש הסברים שרואים בכך זלזול במועדים או בנסים שנעשו בזמנים המיוחדים. אך אולי מסתתר כאן רעיון עמוק יותר: אסור להתעלם מקיום הרע.

מי שמאמין באל אחד, מגיע למסקנה שגם מקורו של הרע בעולמנו הוא אלוהי, בדיוק כמו זה של הטוב. אך יש לאנושות צו מוסרי: אנו מצווים להילחם ברע ולא לקבל אותו. מי שאומר ש"הכל מאת ה'" ולכן העולם יפה – עלול לפספס את הצורך בתיקון העולם. במובן הזה, לקרוא הלל בכל יום זה דבר חמור, כי המשמעות היא קבלת העולם – עם הרע שבו – כפי שהוא, ומכאן הבריחה מהעיסוק בתיקון הנדרש. זה מסביר את הביטוי החריף של חז"ל ביחס לנושא.

בתלמוד (מגילה טו א) מופיע מאמרו של רבי אליעזר בשם רבי חנינא: כׇּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי״. מהי החשיבות של הבאת הדברים בשם אומרם המקורי?

נתחיל מהפסוק שהתלמוד מצטט. מגילת אסתר (סוף פרק ב) מספרת על בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ שביקשו לשלוח יד באחשוורוש. מרדכי שמע זאת וסיפר לאסתר המלכה. אסתר מעבירה את הידיעה למלך בשם מרדכי! כך שמו ומעשהו של מרדכי נרשם בספר דברי הימים של הממלכה הפרסית. המהפך לטובת היהודים מתחיל בבקשה של אחשוורוש לקרוא את ספר דברי הימים. הוא נזכר במרדכי, משם מרדכי "עולה על סוס" (תרתי משמע) והיהודים מצליחים להינצל מגזירת ההשמדה של המן.

אז לפחות אז בשושן הבאת הדברים בשם ה"מקור" אפשרה את הגאולה של היהודים. אך ניתן לראות את העניין בהקשר רחב יותר. חכמי ישראל מאמינים שתורתם אינה רק חוכמה אנושית, אלא מסורת שמתחילה ממתן תורה בסיני ועוברת מאז מרב לתלמיד. לכן יש חשיבות עצומה להביא באופן מדויק את דברי הרבנים מהדורות הקודמים, כי הרי זה ביטוי להמשכיות המסורת. מכאן ההקפדה הנהוגה בספרות הרבנית על הבאת המקורות. הדרך להביא גאולה היא להמשיך ולהעביר את המסורת.

מחפשים פירוש עמוק יותר לאמירה הזאת בתלמוד? מוזמנים לעיין בשיעורו של הרב אורי שרקי על הקשר בין מאמרות ודיברות.

במסכת חולין בתלמוד (קלט ב) חז"ל מחפשים פסוקים בתורה המרמזים על גיבורי המגילה: "משה מן התורה מנין (בראשית ו, ג) "בשגם הוא בשר", המן מן התורה מנין (בראשית ג, יא) "המן העץ", אסתר מן התורה מנין (דברים לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר", מרדכי מן התורה מנין דכתיב (שמות ל, כג) "מר דרור" ומתרגמים "מירא דכיא".

הסבר קצר… "וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ." – עץ דעת טוב ורע מוזכר בסיפור אדם וחווה בגן עדן, והוא נחשב למקור והחטא והרע בעולם, מה שמתחבר עם דמותו של המן הרשע, שבסוף גם נתלה על העץ. "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים." – הפסוק חוזה את הסתר הפנים, כלומר סילוק השכינה. מגילת אסתר היא ההתחלה של תקופת העדר הנבואה והסתר הפנים בעולם. "מָר דְּרוֹר" נאמר בפסוק שמצווה להכין את שמן המשחה, והתרגום של הביטוי לארמית הוא "מֵירָא דָּכְיָא" – שזה נשמע דומה לשם מרדכי. באתר "חידוש" מופיע הסבר לקשר בין מרדכי היהודי לשמן המשחה.

אבל שמתם לב שבחילת המאמר חז"ל מזכירים את… משה רבנו? זה נשמע כמו חוש הומור מפותח של חז"ל: מה, צריך רמז בתורה למשה, נותן התורה? אך יש כאן עניין רציני: הפסוק שחז"ל מזכירים מדבר על המבול. בְּשַׁגַּם בגימטרייה יוצא בדיוק… משה (345). יש רמז למשה כבר במבול! בסיפור הלידה, משה נמשה מהמים בתור תינוק. "אין מים אלא תורה" – כתבנו כאן על הקשר העמוק בין המבול למתן התורה. חז"ל רצו לומר לנו שהיה פוטנציאל להופעת משה כבר בתקופת נוח, אך הדור לא זכה ונאלצנו להמתין לו עד סיפור יציאת מצרים.

הביטוי "דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם" אצל חז"ל מתייחס למחלוקת על דרכי הפרשנות של הפסוקים בתנ"ך. חז"ל מסכימים שלתורה יש מקור עליון. אך גישה אחת אומרת שבטקסט נבואי כל פרט ופרט הוא משמעותי, ולכן ניתן לבנות דרשות שלמות על בסיס המילים והאותיות. לעומתה, יש מחשבה שלמרות המקור האלוהי, "דיברה תורה כלשון בני אדם": פסוקי התנ"ך נוסחו כך שיהיו מובנים לעם, ואין להסיק מסקנות מרחיקות לכת מדקדוקיהם.

בואו נכיר את המייצגים הגדולים של שתי הגישות: רבי עקיבא שלפי המדרש דרש "כתרי אותיות" (כלומר, יצר פירושים על בסיס צורות העיטורים שבכתב), מול רבי ישמעאל חברו שהחזיק בדעה ש"דיברה תורה כלשון בני אדם". נדגים את המחלוקת על בסיס הפסוק המדבר על עונשו של המגדף (במדבר טו לא): "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֺנָה בָהּ". יש בו כפילות של "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת". "״הִכָּרֵת״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״תִּכָּרֵת״ – לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא." (תלמוד סנהדרין סד ב) – רבי עקיבא רואה בכפל המילים… רמז לשני העולמות! ואילו רבי ישמעאל סבור ש"דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם", זאת פשוט צורה לשונית מקובלת ואין לחפש לה פירוש בעולמות גבוהים.

ומה קרה מאז? האמת שלא הייתה הכרעה במחלוקת, וניתן לזהות את שני הכיוונים גם אצל הפרשנים המודרניים. המַלְבִּי"ם, הרב מאיר לייבוש ויסר, מפרשני התורה החשובים של המאה ה-19, במובן הזה ודאי היה תלמידו הנאמן של רבי עקיבא. וכך מתואר הסגנון של המלבים במאמרה של ד"ר אביגיל ראק: "המאפיין הבולט ביותר של פירוש מלבי"ם הוא פירושיו למלים הנרדפות ולכפילויות שונות במקרא (צלעות מקבילות וסיפורים החוזרים על עצמם). לדעתו, המקרא הוא אלוקי, ובתור שכזה הוא איננו מדבר בלשון בני אדם, ולכן אין בו מילים נרדפות ליופי המליצה, אלא לכל מילה משמעות מיוחדת משלה, וכל מילה נבחרה בקפידה בכדי להעביר מסר מסוים ומדויק. כמו כן, אין כפילויות של משפטים וחזרות מיותרות של סיפורים במקרא".

כמובן, מדובר בדימויים. אכן יש במסורת אזכור של משיח שמגיע על חמור, אך הצבע הלבן הוא סוד של שיבוש המקורות. הכל מתחיל מפסוק בנבואת זכריה (ט ט): "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת." רש"י בפירושו אומר עליו: "אי אפשר לפותרו אלא על מלך המשיח…".

הפסוק מוזכר גם בדברי רבי אלכסנדרי בתלמוד (סנהדרין צח א) על המשיח. וממש בהמשך, מסופר על מלך פרס שפנה לשמואל (חכם תלמודי) בלגלוג: "אתם אומרים שמשיח שלכם בא על חומר. אז אשלח לכם סוס רכיבה שיש לי". ענה לו החכם: "האם יש לך סוס בן אלף צבעים?" – רצה לומר שחמורו של משיח ודאי אינו עניין פשוט! אך המילה הפרסית ששמואל השתמש בה ("חיור" או "חאר") הייתה דומה למילה הארמית "חִיוָּור" שמשמעותה "לבן". מכאן התפשט הדימוי העממי על כך שמשיח יבוא על חמור לבן, בעוד שבתלמוד הוא צבעוני דווקא:

משמעות הביטוי "מדקדק כחוט השערה" היא "מקפיד בהקפדה רבה". מקור הביטוי בתלמוד הבבלי (יבמות קכא ב), שם רבי אבא מפרש פסוק בתהילים כך: "מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה".

לכן נהוג לומר שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. הפירוש הדבר: ה' מעניש את הצדיקים בעונש חמור גם על חטאים קטנים. יש הרבה סיפורים על כך במסורת. ואולי זה מתייחס גם למשה רבנו שנענש ולא זכה להיכנס לארץ כנען, בגלל חטאים שלכאורה לא היו קשים. אך יש גם הסבר שלא מדבר על חטאים כפשוטם, אלא על "אי התאמה": כתבנו על זה כאן.

זה נשמע כמו תרגיל בחשבון לבית ספר יסודי: אם ביום הראשון מדליקים נר אחד, וכל יום מוסיפים עוד נר – אז ביום השמיני מדליקים 8 נרות, ובסך יוצא 36 נרות. אהה, לכל יום צריך גם "שמש" אחד, אז יש 44 נרות בקופסה. עד כאן הכל פשוט.

אך כשהולכים למקורות בתלמוד (שבת כא ב), מתברר שלא כולם נהגו כך. לפי התלמוד, בבסיס המצווה מספיק להדליק נר אחד בלבד בכל יום בכל בית! זהו. "המהדרים" במצווה ידליקו כל יום נרות כמספר בני הבית. ורק "המהדרים מן המהדרים" יעשו כמו שאנו נוהגים היום: מתחילים בנר אחד, ומסיימים בשמונה.

האם יש עוד מצווה שבה כל העם – ולא רק יחידי הסגולה – נוהגים קבוע כ"מהדרים מן המהדרים"? כנראה שיש חיבה מיוחדת אצל היהודים כלפי חג החנוכה. אפילו הרמב"ם שלא נוהג להכניס רגש לענייני ההלכה, מציין זאת (הלכות מגילה וחנוכה, ד יב): "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו". בדור שלנו ההסבר לחיבה היתרה נראה פשוט: המכבים הצליחו להביס את היוונים ולהקים מדינה יהודית בארץ ישראל. וזאת בניגוד לפורים, שם אמנם ניצלנו אך נשארנו עבדי אחשוורוש בגלות. העם זוכר ואוהב את גיבוריו.

רוצים לדעת איך האור הגנוז מתגלה בנרות חנוכה? תקראו כאן.