עמיר בניון שר בשירו על משיח: "שמעתי שאתה ממש עומד בשער". על איזו מסורת נשען הדימוי הזה? בתלמוד (סנהדרין צח א) מופיעים דברי אגדה על רבי יהושע בן לוי (מחכמי התלמוד בארץ ישראל) שמגיע למערת רשב"י ופוגש שם את… אליהו הנביא. רבי יהושע שואל את אליהו "מתי יבוא המשיח?". אליהו עונה לו "תשאל אותו בעצמך" – "איפה הוא נמצא?" – "על פתח העיר רומי". אז לפי האגדה, משיח ממתין בשערה של רומא (רומא אצל חז"ל מתחברת לתרבות המערבית בכללותה: ההסבר על "גלות אדום")

אבל בכך לא נגמר הסיפור: רבי יהושע שואל איך הוא יכול לזהות את המשיח, ואליהו הנביא אומר שמשיח נמצא יושב בשער עם עניים וסובלים, אך יש סימן זיהוי: כל הסובלים מתירים את כל התחבושות מהגוף ואז קושרים מחדש, ואילו המשיח מותיר תחבושת אחת ומיד קושר אותה. הכוונה פשוטה: משיח תמיד נמצא ב"כוננות", עד כדי כך שאין לו זמן להוריד את כל התחבושות מפצעיו, שמא ייקרא לבוא מיד.

ואז הסיפור מגיע לשיא. רבי יהושע פוגש את המשיח, שואל אותו: "מתי יגיע?" ומקבל תשובה "היום!". אליהו שואל את רבי יהושע "מה אמר לך משיח?", ורבי יהושע מתלונן שמשיח שיקר לו: אמר לו "היום" והרי לא בא! על זה עונה אליהו: "היום" – הכוונה לפסוק בתהילים (צה ז): "… הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ.". אז לפי האגדה המשיח תמיד מוכן, וביאתו תלויה בנו ובמעשינו!

"פרק חלק" זה פרק במסכת סנהדרין (צ – קיג) בתלמוד הבבלי, המתחיל בפירוש של המשנה הידועה (סנהדרין י א) שמתחילה במילים: "כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא": על כך נקרא "חלק". המשנה מתחילה בצורה אופטימית מאוד, אך בהמשך היא מביאה כאלה שאין להם חלק לעולם הבא, כגון מלכים רשעים מהתנ"ך וכופרים לסוגיהם. איך ליישב את הסתירה? מסביב שנושאים האלה מובא הדיון בתלמוד שכולל דברי אגדה רבים וחשובים.

נביא דוגמא לפירוש: המשנה אומרת: (סנהדרין י ב): "שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב, ומנשה… ארבעה הדיוטות: בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי." אך יתכן שאנשים כה חשובים לא יזכו לעולם הבא רק בגלל חטאיהם? אז בא התלמוד "מכשיר" כמעט את כולם לעולם הבא, בשם "דורשי רשומות" (אלה שמדקדקים בכתוב), על בסיס… פסוק בספר תהילים. איך? מוזמנים לקרוא במקור. ודרך אגב, האם לשלמה המלך יש חלק בעולם הבא (יש בכלל ספק?) תקראו כאן.

הידעתם? שלוש עשרה העיקרים המפורסמים של הרמב"ם נכתבו בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק. הרמב"ם מתייחס לעיקרי האמונה גם במקומות אחרים, אך זה המקור היחידי בו הוא מביא לנו רשימה מסודרת של 13 העיקרים.

לפי מילון אבניאון, משמעות הביטוי "מֵסִיחַ לְפִי תומּוֹ" היא "מספר דבר בלי להתכוון, מגלֶה סוד בהיסח-הדעת מתוך תמימות". המקור הוא בתלמוד הבבלי. אבל מה המשמעות שלו שם? הרעיון שהוא מבטא: ניתן במצבים מסוימים לקבל עדות של אדם שנאמרת באופן תמים, גם אם העדות אינה קבילה לפי הכללים המשפטיים הרשמיים.

ההלכה קובעת כללים נוקשים למתן עדות בבית דין: בדרך כלל צריך לפחות שני עדים, הם צריכים להיות "כשרים" ולא מעורבים, ונדרש לחקור אותם לפי הכללים. אך יש מצבים (לצערנו וזה קורה גם בימנו) שחשוב לקבוע עובדה מסוימת מבחינה משפטית – כגון קביעת מותו של אדם – ויש עדויות תומכות, אך הן לא עומדות בכל הכללים. כאן ניתן להקל, לפי הכלל של "מסיח לפי תומו": גם עדותו של עד אחד – ואפילו שלא נחשב "כשר" – מתקבלת, בתנאי שהעד אומר דברים בתמימות.

ההיגיון שבדבר: אם דבריו של עד נאמרו "דרך אגב" מתוך שטף דיבור טבעי, ולא במטרה להעיד ולקבוע תוצאה משפטית – לעד כזה לכאורה לא היה עניין לשקר, ויש סבירות גבוהה ביותר שהוא דובר אמת. זה בדיוק המעשה בתלמוד (יבמות קכב): קבוצה של יהודים נאלצה להשאיר חבר חולה במלון, וכשחזרו למלון – בעלת המלון סיפרה שחברם נפטר: "״זֶה מַקְלוֹ, וְזֶה תַּרְמִילוֹ, וְזֶה קֶבֶר שֶׁקְּבַרְתִּיו בּוֹ״". כיוון ש"וּמְסִיחָה לְפִי תּוּמָּה הָיְתָה", החברים קיבלו את העדות.

כך התחיל רבנו אשר בן יחיאל (רא"ש) פיסקה בה הסביר שמותר לחלוק על דברי הגאונים: "אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן…". [לא קוטלי קָנִים באגם הם]. כוונת המשפט היא שברבנים הם אנשים חכמים, ויש להם היתר בנסיבות מסוימות לחלוק על פסיקת הדורות הקודמים. אך מה מקור הביטוי "קוטלי קנים"?

הביטוי נמצא בשימוש כבר בתלמוד. כנראה שבתקופה ההיא קיצוץ הקנים הייתה עבודה פשוטה ונחותה, ומי שעסק בה שימש כדוגמא לאדם פשוט ושאינו משכיל. בסנהדרין לג א מסופר בדיון בין שני חכמים, רבינא ורב אשי (שהם היו מסדרי התלמוד הבבלי, לפי חלק המסורות). רבינא שואל: האם אתה אני גם נחשבים לחכמים שאסור לטעות בדבריהם? עונה לו רב אשי "אטו אנן קטלי קני באגמא אנן" [וכי אנו קוצצי קנים באגם אנחנו], כלומר, הלא גם אנחנו חכמים, וגם הכרעתנו בעלת משקל. (תרגום מפירוש לפי הרב שטיינזלץ)

אילו עוד דרכים יש לרבנים על מנת לבטא רעיון שמותר להם לחלוק על דברי הקדמונים? מה זה "ננסים עומדים על כתפי ענקים"? מוזמנים לקרוא.

מושג "אור הגנוז" מבטא רעיון: ה' החביא את האור הראשוני של הבריאה, ושמר אותו לטובת הצדיקים לעתיד לבוא. המקור הוא בדברי רבי אליעזר בתלמוד (חגיגה יב א): כידוע ה' ברא את האור כבר ביום הראשון של מעשה בראשית, אך "כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו)". לטובת מי נגנז האור הזה? לפי רבי אליעזר, "לצדיקים לעתיד לבא".

אבל איך מתחברים לאור הזה? יש רעיון יפה ועמוק (שמקורו בתורת הקבלה) שאור הגנוז מתבטא דווקא בנרות החנוכה. נדמה לי שיש לכך הסבר כמעט רציונלי. כבר הגדשנו כאן שההישג של המכבים במלחמתם ביוונים היה לא רק דתי אלא גם מדיני. היהודים הצליחו גם לטהר את המקדש וגם להחזיר את העצמאות לארצם, ובכך הביאו אור גדול לעולם דרך עשיית הצדק והמוסר. כשאנו מדליקים את הנרות לזכר מעשי הגיבורים המכבים, חלק מהאור הזה מגיע אלינו.

אך זה היה בימי המכבים, מה קורה בימינו? האשכנזים אומרים בברכות קריאת שמע: "אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר". יש קושיה על הנוסח הזה: איך אפשר לברך על האור העתידי שעדיין לא קיים? התשובה במקורות היא שמי שמברך כך – מברך על האור הגנוז מימי בראשית! אבל היכן אמור להתגלות האור הזה, לפי הברכה? בציון! אז בדומה למכבים, אנו הקמנו מדינה יהודית ומנסים להביא לעולם אור מציון.

ואיך הביטוי "מוציא חמה מנרתיקה" קשור להתגלות האור והמוסר? רוצים לקרוא על זה?

המילה "תיקו" מקורה בתלמוד, שם היא מציינת מצב שבו אין הכרעה בין העמדות של חכמים. יש רק השערות על המקור המדויק של המילה, אך יש לה דרש יפה: "תיקו" זה ראשי התיבות של "תשבי יתרץ קושיות ובעיות". "תשבי" זה כינויו של אליהו הנביא. רגע, איך אליהו קשור ליישוב הקושיות בתלמוד?

ובכן, אליהו הנביא אכן מופיע במסורת בתור מי שבבואו אלינו יתיר את הספקות וייתן הסברים לקושיות. בנבואת מלאכי שמבשרת את בוא אליהו נאמר (מלאכי ג כג-כד): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם…" – בין דור האבות לדור הבנים תמיד יש מחלוקות! אז אליהו יבוא ויפתור אותן. וכך דעת רבי שמעון במשנה (עדויות ח ז): "להשוות המחלוקת." מכאן גם הביטוי "עד שיבוא אליהו" שמשמעותו "עד שהמחלוקת תתברר" (ויתכן וזה ייקח זמן).

הנה משנה (בבא מציעא ג ד) שעוסקת בדיני ממונות שמשתמשת בביטוי הזה. מעשה בשני אנשים שהפקידו כסף אצל מישהו, ועכשיו יש ריב על הסכום: "שנים שהפקידו אצל אחד, זה מָנֶה [סכום כסף] וזה מאתים [מָנֶה] , זה אומר "שלי מאתים" וזה אומר "שלי מאתים", נותן [מחזיק הפיקדון] לזה מָנֶה ולזה מָנֶה , והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. אמר רבי יוסי, אם כן מה הפסיד הרמאי, אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו."

לאחר חתימת המשנה בסוף המאה ה-2, בעולם היהודי המשיכו להתקיים שני מרכזים תורניים מקבילים (ואף יריבים, כפי שכתבנו על כך כאן) – האחד בבבל ושני בארץ ישראל. כל אחד מהמרכזים יצר את הפירוש שלו על המשנה, וכך הופיעו התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. שניהם כתובים בשפה הארמית, אם כי בניבים שונים. בגלל ששניהם מתבססים על מסכתות וסדרי המשנה, יש חפיפה מבנית בין התלמודים. היקף החומר של הבבלי גדול יותר (למרות שכנראה שחלק מהירושלמי פשוט לא הגיע לידנו).

איזה מהתלמודים עלינו להעדיף? לכאורה, התלמוד הירושלמי שנוצר בארץ ישראל היה צריך לקבל בכורה. רבי ירמיה – חכם תלמודי שנולד בבבל ועלה משם לארץ ישראל בצעירותו – אומר על הפסוק באיכה (כ, ו): "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם." – "זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כד א). תלמיד החכמים של ארץ בבל, עם כל מעלותיהם, ישבו במחשכים – כלומר בגלות, ויצירה שלהם היא יצרה גלותית.

אך להיסטריה של ההלכה היה כיוון אחר. ברוב המקרים, כמוסבר במאמרו של הרב אחיקם קשת, התלמוד הבבלי מקבל עדיפות מסוימת על הירושלמי כשיש מחלוקות ביניהם. הבבלי נתפס כחומר מקיף יותר ושעבר עריכה טובה יותר בתקופת הגאונים והסבוראים, בעוד שהמרכז התורני בארץ ישראל סבל מרדיפות רבות, כך שהיה חשש לאיכות והמשכיות המסורות שהועברו בו. אך העדפת הבבלי על הירושלמי איננה כלל הלכתי מחייב, ובמקרים רבים גדולי הרבנים (כולל הרמב"ם) פסקו כדעת המסורת של הירושלמי ובניגוד לתלמוד הבבלי.

לפי המסופר בתלמוד הבבלי, ריש לקיש (או בשמו המלא: רבי שמעון בן לקיש) אכן היה שודד. הוא פגש את רבי יוחנן, גדול תלמידי החכמים בארץ ישראל בתקופת ראשית התלמוד. רבי יוחנן מצליח להחזיר את ריש לקיש בתשובה. לפי האגדה בתלמוד, המפגש ביניהם קרה ב…נהר הירדן .ריש לקיש עוזב את הפשע, הופך לתלמיד של רבי יוחנן ואף מתחתן עם אחותו.

אך למרות ש"הכל נשאר במשפחה", כשמדובר היה בלימוד תורה, הרב והתלמיד לא תמיד הסכימו ביניהם, כך שיש לנו בתלמוד סוגיות רבות בהן מוצגת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. וכך, לצערנו, האגדה לא מביאה סוף טוב לסיפור שלנו. פעם רבי יוחנן וריש לקיש ישבו בבית המדרש ונחלקו בדיני הטומאה של כלי נשק. בסערת הוויכוח אמר רבי יוחנן: "לסטאה בלסטיותיה ידע [שודד, בענייני שוד הוא יודע], כלומר, כיון שהיית גזלן בצעירותך, הרי אתה בקיא בדברים אלה גם עכשיו!" (תרגום שטיינזלץ שם). ריש לקיש נפגע מאוד מרבו, חלה ומת. הדבר גרם לצער רב לרבי יוחנן עצמו, בסוף נטרפה דעתו וגם הוא מת.

צריך לזכור שמדובר באגדה ולאו דווקא באמת ההיסטורית. התלמוד הירושלמי שנכתב בארץ ישראל, מקום מושבם של רבי יוחנן וריש לקיש – אינו מזכיר את סיפורי השודדים. אך נדמה לי שהלקח המוסרי ברור. נביא אותו בלשון הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תשובה ז'): "וְחֵטְא גָּמוּר הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ לְהַזְכִּירָן לְפָנָיו כְּדֵי לְבַיְּישׁוֹ". גם גדולי האומה חייבים להקפיד על כך.

לעיתים העולם החרדי ה"קלאסי" לא נתפס כחדשני במיוחד. אז מעניין להכיר שגם בו נולדים חידושים, ולא הכל מתנהל "כמו שהיה פעם". בשנת 1923 קם מנהיג אגודת ישראל בפולין הרב מאיר שפירא (שאגב שירת גם כציר בפרלמנט הפולני), ולאחר התייעצות עם כמה רבנים, הציע שיטה חדשה ללימוד הגמרא (תלמוד). הרבה לפני האפליקציות המודרניות (כגון "דואולינגו" ללימוד השפות), הוא בנה את המיזם על הרעיון של להרגיל את הלומד להתקדמות איטית אך רציפה בחומר, והשגת היעדים דרך ההתמדה. השיטה שלו נקראת "הדף היומי". במה מדובר?

בדומה למשנה, התלמוד מחולק לשישה סדרים (ש"ס) שבתורם מתחלקים למסכתות. כשהתחילו להוציא מהדורות מודפסות של התלמוד, התקבלה השיטה לחלק כל מסכת לדפים בספר (הטקסט של דף מודפס כולל גם פרשנים, ולא רק את התלמוד עצמו), כאשר כל "דף" מתחלק כמובן לשני עמודים. למעשה, ההפניה לטקסט בתלמוד נעשית באמצעות ציון מסכת, מספר דף ועמוד, כגון ברכות כא ב. ב"דפוס וילנה" שהוא הנפוץ ביותר לתלמוד הבבלי יש כ 2,700 דפים. מכאן הרעיון: אם הלומד יקפיד ללמוד דף אחד ביום, ניתן לסיים את התלמוד בבלי בערך ב 7.5 שנים! אז התכנית כוללת לכל יום את הדף המיוחד שלו, שהוא נקרא ה"הדף היומי". זו הייתה המצאה חדשה – לא הייתה מסורת ללמוד כך.

רבי מאיר שפירא לא רק דיבר. הוא התחיל ליישם את הרעיון עם חבורת לומדים מייד לאחר ההכרזה, החל מחג ראש השנה – זו הייתה ההתחלה של המחזור הראשון של המיזם. כמובן, כמו לכל רעיון חדש ביהדות, קמה גם התנגדות. מעבר לשמרנות ולפחד מחידוש, הושמע גם טיעון שבדרך זו לא מגיעים ללימוד מעמיק. אך הרעיון התקבל ע"י רבים ונמשך עד ימנו: בעת כתיבת שורות אלה אנו באמצע המחזור 14 (!) – ברצף המחזורים מימי המייסד. כמובן, לתוך עולם הלימוד נכנסת גם טכנולוגיה: קיימים אתרים ואפליקציות שעוזרים ללומד להתמיד במסלול ומביאות כלי עזר.

המשנה (סנהדרין י ב) אמנם מציינת שלושה מלכים רשעים ש"אין להם חלק לעולם הבא": ירבעם, אחאב ומנשה. אך במדרש (שירה השירים רבה א א ה) יש תוספת מפתיעה: לאחר שאמרו את המשנה, "ביקשו לצרף שְׁלֹמֹה עמהם". חז"ל ביקשו להוציא מחיי העולם הבא את שלמה המלך? את המלך "החכם מכל אדם" שזכה לבנות את בית המקדש? שלמה שמייחסים לו כתיבה של שלושה מספרי התנ"ך: קהלת, משלי ושיר השירים? איך אפשר להבין זאת?

ובכן, דמות של שלמה איננה כה פשוטה. הוא אכן ידוע כמלך גדול ששלט בממלכה אדירה ביד רמה, הצליח לשמור על השלום (בניגוד לאביו דוד שלפי המסורת נלחם בח"י מלחמות),זכה לכבוד רב משליטי האזור בגלל חוכמתו – וגם בנה את המקדש. היה לכך מחיר בזירה הפנימית: עול המיסים היה כבד, ושבטו של שלמה (שבט יהודה) זכה להעדפה. אך חמור מכך, היו גם בעיות בתחום האמוני-הלכתי: שלמה נשא נשים רבות בניגוד למצוות התורה. אמנם שלמה לא עבד עבודה זרה בעצמו, אך הוא התיר לנשותיו להביא פולחן עבודה זרה לממלכתו. בעיני חז"ל אין כפרה לעבירות כאלה, וזה אולי מסביר למה הם לא ראו את שלמה ראוי לחיי הנצח.

"משפט שלמה"

אך האם בקשת חז"ל שבמדרש נענתה? בהמשך מסופר שיצאה בת קול ואמרה : "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעו" (תהילים כה טו). הקדוש ברוך הוא רואה את זכויותיו של שלמה, ולא רק את חטאיו – משאיר לו מקום של כבוד. המשנה (ידיים ג ה) מספרת שהייתה אמנם מחלוקת בעניין הכללת ספרי שלמה בתנ"ך. אך לבסוף התקבלה דעתו של רבי עקיבא שאמר "שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים". דרך התנ"ך שלמה נשאר בזיכרון האומה אישיות גדולה שהטביעה חותם משמעותי, גם אם לא נקייה מכל חטא.