במשנה (חגיגה ב א) נאמר: "אין דורשין בעריות בשלשה. ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו." חז"ל כינו בשם "מעשה מרכבה" את סתרי התורה העמוקים, מה שמכונה בימנו "תורת הקבלה". אז לפי המשנה, אסור ללמד קבלה אפילו ב"שיעור פרטי" מול תלמיד אחד, אלא אם התלמיד הגיע לרמה הראויה. ואכן במהלך הדורות היו מנהגים שונים שהגבילו את לימוד הנסתר, למשל האיסור הגורף ללמוד קבלה לפני גיל 40.

ומה קורה בימנו? יש טוענים שהמגבלות האלה כבר לא חלות בדור שלנו: אחד הטיעונים הוא שספרי הקבלה ממילא נגישים לציבור, כך שאין טעם להסתירם, ועדיף שאדם ילמד קבלה באופן ראוי ולא ילך בדרך לא טובה. יש סוברים שאנו דור הגאולה, ולכן ראויים ללימוד הנסתר. אני לא בא להכריע, אך אזהרת חז"ל במקומה עומדת, ולכן לטעמי ראוי לשקול אותה בכובד ראש.

בכל מקרה, לא הגיוני להתחיל את לימוד הנסתר, לפני שמשקיעים בנגלה: הכוונה לתנ"ך, משנה, תלמוד, הלכה ומחשבת ישראל. ספר הזוהר הוא הרי פירוש לתורה: האם ראוי להתחיל ממנו, מבלי ללמוד את התורה בדרך ה"קלאסית"? אפר ללמוד לתואר מתקדם בלי לרכוש את הבסיס? לימוד תורת הנגלה לא רק נותן רקע, אלא מאפשר לאדם להבין יותר טוב האם הוא מתאים לעולם הנסתר, ואם כן – ממי ואיך ראוי ללמוד. אפשר ואף רצוי להכיר את מושגי הקבלה: ניתן להתחיל אפילו ממאמר בויקיפדיה.

קיימת גם דרך נוספת לנסתר: ללמוד מהמקובלים דרך ספריהם שאינם ספרי קבלה. רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל) היה ללא ספק מקובל. היה לו סיפור חיים מרתק, ובשלב מסוים הרבנים גזרו עליו לא לכתוב ספרי קבלה. מה עשה הרמח"ל נוכח האיסור? הוא כתב ספרים בלשון הנגלה, אך ביטא את הרעיונות שמקורם בקבלה. ניתן בקלות למצוא שיעורים מעמיקים על ספרים הללו.

על רבי אליעזר בן הורקנוס, מגדולי חכמי המשנה, נאמרו במקורות שני דברים סותרים. מצד אחד נאמר משמו בתלמוד: "לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם". מצד שני המדרש מספר עליו ש"דרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם". איך בכלל אפשר לחבר את שתי האמרות הללו לאדם אחד?

אז רגע, כשרב אומר דברי תורה, האם הוא מחדש באמת, או מעביר את מה שקיבל ברבותיו? התורה בבסיסה זה דבר ה' שמועבר במסורת מרב לתלמיד. משה רבנו קיבל את תורה והעביר לתלמידיו. לכאורה, לפי זה מי שהיה יותר קרוב למתן תורה – ידע יותר טוב, והדברים רק הלכו שנשתכחו במהלך הדורות. אבל זה תיאור פשטני מדי. גדולי ישראל אמנם למדו מרבותיהם, אך הלימוד הוביל אותם למחשבות והארות שלא נאמרו להם במפורש. השגות אלה, יחד עם היכולת לנסח רעיונות ששייכים למציאות של דורם – הן הסיבה שאנו זוכים ללמוד הרבה מרבנים גדולים בכל הזמנים.

עכשיו אפשר להבין את מה שנאמר על רבי אליעזר. כל מפעלו אכן התבסס על ה"שמועה" שקיבל מרבותיו. אך הוא פיתח את מה ששמע וביטא רעיונות "שלא שמעתן אוזן מעולם" – חידושי תורה עצומים, שכולם נובעים מהמקור של המסורת.

בספר איוב (לא ב) מופיע: "וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים". כך מפרש המלבי"ם את הפסוק: "'מה החלק' שנתן לי בעבור זה 'אלוה ממעל', הזה שכרי, ומה 'הנחלה שהנחיל לי שדי במרומים' במות בני וכריתת בני ביתי". איוב טוען שהוא צדיק ונהג כל חייו ביושר, ולכן הייסורים שבאים בחלקו אינם מוצדקים.

עם התפשטות תפיסות הקבלה והחסידות, הביטוי הפך תיאור הקשר בין נשמת האדם לבוראו. וכך כותב הרב שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד) ב"ספר התניא" (חלק א ב): "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". אבל איך להבין זאת? קשה לקבל את הגישה שנשמה היא "חלק" של הבורא במובן של "חתיכה" ממנו, הרי אחדות האל מחייבת שהוא לא יתחלק לחלקים.

הרב אורי שרקי מסביר שיש לפרש "חלק" מתוך הסתכלות על התקבולת בפסוק: "חלק" – "נחלה". הנשמה היא ה"נחלה" של הבורא בעולמנו, מתוך כל מה שנמצא בעולם – הנשמה היא החלק השייך והקשור ביותר לבורא. מוזמנים להאזין להסבר של הרב שרקי, זה מרתק (הוא מתייחס גם ל"ספר התניא" ולעוד מקורות).

כתוב במשנה (קידושין א א): "האישה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה." אך איך לפרש זאת? האם משמעות הדבר שאישה היא רכוש? בסוגיה הזאת בדיוק התווכחו בשנת 2019 מעל דפי כתב עת הטוענת הרבנית רבקה לוביץ מול הרב מיכי אברהם.

גב' לוביץ' במאמרה טוענת שאכן לפי המסורת הרבנית האישה הופכת אחרי טקס הקידושין לקניינו של הבעל. היא מציינת שהפרק המדובר במשנה מופיע בסמיכות לאלה שעוסקים בעבדים וסוגים נוספים של רכוש, ומביאה ציטוטים מרבנים מתקופות שונות שבדבריהם מאשרים שאישה היא רכוש בעלה במובן מסוים. אמנם היא מסכימה שאין לבעל רשות מצד ההלכה לנהוג באשתו כרצונו, אך זה נכון גם כלפי עבדים שהם ודאי רכוש. הלכה למעשה, היא מביאה לשולחן הצעה קיצונית לוותר על הקידושין ולחפש חלופות לזוגיות במסגרת ההלכה.

הרב מיכי לעומתה טוען במאמרו שיש לפרש "קניין" כ"חָלוּת של חוזה". בכל עשיית חוזה חשוב להבין האם הצדדים הגיעו להשלמתו, ולכן תמיד יש פעולה מסוימת שמשמעותה אותה ההשלמה: לחיצת ידיים, חתימה, אישור פקיד, רישום בבלוקצ'יין – הכל לפי העניין. גם החתונה היא חוזה בין בני הזוג, ולכן נדרש מעשה שמציין את ה"חלות" – שהוא משעה הטבעת בקידושין. לשיטת הרב מיכי, אין לקניין בהקשר הנישואין משמעות של בעלות כלל, ואם היה רב שכתב ברוח זו – הרי זו טעות שלא מחייבת אותנו. יצוין שגם הרב מיכי מסכים שהטקס אינו "סימטרי" ולא מתלהב מכך, אך אין זה אומר שאישה הופכת לרכוש.

מי צודק? מוזמנים לקרוא. אני חייב להודות שאותי הרב מיכי שיכנע יותר. אך זה רק אני.

לאורך הדורות, הרבנים החשיבו את הנצרות (אגב, בניגוד לאסלאם) ל"עבודה זרה" (עבודת אלילים). מבחינה תיאולוגית, הטענות העיקריות נגד הנצרות היו מסביב לבעיית ה"הגשמה" (אמונת הנוצרים שהאל עבר "הגשמה" והופיע בעולם כ"אותו האיש"), ואמונת השילוש שלפי תפיסת הרבנים הינה סטייה מאמונה באל אחד. גם טקסי, חפצי ומקומות הפולחן של הנצרים נתפסו כעבודה זרה. האם יש לנו בכלל מקורות שגורסים אחרת?

אפשר לבסס גישה שונה על סמך דבריו של המאירי (רבי מנחם בן שלמה) שחי בצרפת במאה ה-13 (והוא ודאי הכיר את הנצרות היטב). המאירי טען שבניגוד לעובדי האלילים שחיו בתקופות הקדומות (כגון בזמן המשנה והתלמוד), האומות שבזמנו "גדורות בדתות ונימוסים", כלומר מקיימות את חוקי הדת והמוסר. לכן ההלכות שנוגעות לעובדי האלילים שבתלמוד לא חלות עליהן! המאירי לא קבע במפורש שנצרים אינם עובדי עבודה זרה, אך אפשר בהחלט להבין אותו כך. אמנם היו רבנים שסברו שהמאירי כתב את דבריו מפחד הגויים והצנזורה, אך קשה לקבל זאת: מדובר בתפיסה שלמה שמנוסחת באריכות, ולא כתיקון שהוכנס לכתביו בלחץ הגויים.

אז מה המצב בימנו? מוסכם על כל הזרמים ביהדות שהנצרות איננה הדרך הרוחנית הראויה ליהודים. אך ביחס לנוצרים הגויים, צריך להבין שמדובר במיליארדי אנשים שמחולקים לכתות ושיטות דתיות שונות. לכן מסתבר שאין מקום ליחס אחיד כלפי כל העולם הנוצרי. לפחות לגבי חלק מהכתות, סביר מאוד להניח שהאלמנטים התיאולוגיים של "עבודה זרה" הצטמצמו מאוד עם שינוי התפיסות הדתיות – ואז יש עוד יותר הגיון ליישום תפיסת המאירי שלא רואה בהם עובדי אלילים. יש לבחון כל מקרה לגופו ולעומקו.

מאז שיהודים הוגלו לבָּבֶל בזמן חורבן בית המקדש הראשון, הם הקימו שם מרכז דתי ותרבותי גדול. מטבע הדברים, נוצרה התחרות בין הקהילה בבבל ולבין המרכז הארץ-ישראלי שנמשכה מאות שנים, ויש לנו עדויות רבות על כך מתקופות שונות. מתקופת התלמוד (המאה ה-3) ישיבות בבל כבר רואות את עצמן כמובילות את העולם היהודי, וארץ ישראל הופכת להיות פחות ופחות מרכזית עבורן באופן מעשי. האם הלכו כמה צעדים רחוק מדי?

הגיעה לידנו איגרת שכתב חכם בבלי בשם פירקוי בן באבוי בזמן "תקופת הגאונים" (סוף המאה ה-8 – תחילת המאה ה-9). האיגרת מיודעת לקהילה יהודית בצפון אפריקה. ברוח המאבקים בין בבל לארץ ישראל, החכם מנסה לשכנע את בני הקהילה ללכת בדרכי חכמי בבל. לטענתו, התורה הארץ-ישראלית היא משובשת כי לא היה רצף העברת המסורת בגלל הרדיפות, בעוד שהתורה בבבל שלמה היא. יש אולי הגיון מסוים בטענתו, אך שימו לב איך הוא מתבטא בעניין ציון: "ואין ציון אלא ישיבה שמצוינים בתורה ובמצוות … ואין גאולה באה תחלה אלא לישיבה של בבל".

אתם הבנתם את זה? "ציון" אצלו כבר איננה בהכרח ירושלים הממשית, אלא היא נמצאת במקום של הישיבה החשובה ביותר בכל עת! נקפוץ מבבל לאירופה. מאות שנים אחרי פירקוי בן באבוי, במאה ה-18, העיר וילנה קיבלה כינוי "ירושלים דליטא", בזכות פריחת עולם הישיבות שם. צחוק הגורל הוא שבשני המקומות האלה כמעט ולא נשארו יהודים בימנו, ורובם עלו לארץ במהלך שנות קיום מדינת ישראל.

כתבנו כאן על הגישה החסידית שמדברת על האל ש"אין אתר פנוי ממנו": האל שמחזיק את העולם בכוח גבורתו בכל רגע ורגע, ומשגיח על כל פרט ופרט בעולמו. אך זאת איננה הגישה הבלעדית במסורת. נביא כאן בקצרה את שיטתו של רבי יהודא אשכנזי "מניטו" (שכתבנו עליו כאן) ששמה במרכז ההכרה את המשימה שמוטלת על האדם לנהל את העולם מאז מעשה בראשית.

נעיין בפירושו של "מניטו" לפסוק האחרון של מעשה בראשית (בראשית ב ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת." לכאורה, מבחינת לשונית, המילה "לעשות" היא מיותרת. אז מה היא מרמזת לנו? בהסתמך על טקסט המדרש "מניטו" קובע המשמעות של "לעשות" הוא שהעולם נברא כך שהוא זקוק לעשייה. כלשונו: "הכול צריך תיקון, קרי השלמה בעולם העשייה, במציאות ההיסטורית. זו המשימה שמקבל האדם על עצמו בסוף ששת ימי המעשה… תהליך התיקון אינו תהליך מיסטי אלא תהליך היסטורי המביא לידי התאמה מלאה בין מציאות העולם הזה ובין מחשבת הבורא."

מכאן אפשר להבין איך "מניטו" רואה את מעשה בראשית. בששת ימי הבריאה, הקדוש ברוך הוא פועל לבדו. אך ביום השביעי (שזו התקופה אנו בעצם נמצאים!) הוא מעביר את האחריות על העולם הנברא לאדם. או בלשונו: "בסוף יום השישי מפסיק הבורא את התערבותו, נכנס לשבת שלו ומצפה משותפו האדם להשלים את המלאכה, כלומר להעלות את העולם כלשון המקובלים, לתקן את העולם כלשון המדרש, כך שיהיה תואם את מחשבת הבריאה." מכאן שעל האנושות מוטלת המשימה להצליח להביא את העולם למצב טוב מבחינה מוסרית. לפיכך, הגאולה איננה תהליך מיסטי-רוחני (כפי שרואים אותו למשל בחסידות חב"ד), אלא ההשלמה המוצלחת של ההיסטוריה האנושית המעשית. אחריות עצומה מוטלת על הכתפיים שלנו.

לא משנה מה שאתם חושבים ונוהגים בעניין המנהג של הימנעות מאכילת הקטניות בפסח, כדאי שתדעו איסורי הקטניות (ובמיוחד אורז) היו נהוגים גם אצל הספרדים, אם כי לא בכל הקהילות, ובדרך כלל ברמות חומרה פחותות בהשוואה לאשכנזים.

הרב אורי שרקי (שהוא בעצמו יליד אלג'יריה) כותב כך בתשובה לשאלה בהלכה: "אין מי שסובר שקטניות הן חמץ. רוב הספרדים נוהגים איסור קטניות בדרגות שונות של חומרה (אורז, חומוס, שומשמין, קטניות יבשות וכדו') …" הרב אליעזר מלמד בשיעור בנושא הקטניות מזכיר את מנהגי הספרדים הבאים: "וכן נהגו באיזמיר שלא לאכול אורז וכן נהגו רבים במרוקו שלא לאכול אורז ועוד מיני קטניות יבשים בפסח. ובבגדאד רבים מבעלי הבתים נהגו שלא לאכול אורז בפסח". אז לא רק אשכנזים…

למה דווקא אורז? יש דעה בתלמוד (פסחים לה א) שמיוחסת לרבי יוחנן בן נורי, לפיה אורז הוא חמץ גמור. אמנם החכמים בתלמוד חולקים על הדעה הזאת, והיא לא התקבלה להלכה. התלמוד (פסחים קיד ב) מזכיר שרבא – מגדולי החכמים בבבל – היה אוכל אורז בלילה הסדר! אך יתכן ובמהלך הדורות היהודים הושפעו מהדעה שנדחתה והחמירו עם עצמם.

בפני כל ישראלי שרוצה לעיין בתלמוד, ניצב מכשול של שפה. בניגוד למשנה שכתובה בעברית, שני התלמודים – הבבלי והירושלמי – כתובים בארמית. קשה להבין את הטקסט. הפתרון הוא להשתמש ב"תלמוד שטיינזלץ": הפירוש שנכתב בעברית מודרנית ע"י תלמיד חכם גדול, הרב עדין שטיינזלץ (נפטר בשנת 2020). במהלך חייו הרב הוציא פירוש עברי לכל המסכתות של התלמוד הבבלי, וחלק מהירושלמי.

כמובן, צריך לקחת בחשבון שכל תרגום הוא גם קצת פירוש. אך כאן מדובר בכתיבה ע"י רב גדול שהכיר היטב את המקור והשקיע רבות במפעל ההוצאה לאור של המהדורה המתורגמת. לכן אין ספק שלומד מתחיל שרוצה להבין את הסוגיות בתלמוד – יתקדם בהבנה באופן משמעותי.

ניתן כמובן לרכוש את הספרים של תלמוד שטיינזלץ (הוצאת "קורן"), אך הטקסט זמין גם ברשת. ב"פורטל הדף היומי" ניתן לראות דפים שלמים עם הפירוש בעברית. באתר "ספריא" ניתן להקליק על המשפט בטקסט התלמוד, ולקרוא את הפירוש העברי המתאים של שטייזלץ. לפניכם דוגמא קטנה ממסכת ברכות: המשפט המסומן מימין זוכה לפירוש וגם לתרגום בצד שמאל.

מישהו בימנו בכלל מעז להתייחס לרעיון המלוכה ברצינות? חשוב לזכור שלמושג המלוכה יש יסודות חזקים במסורת. הדבר קשור לתפיסה שבית דוד הנו נצחי: אמנם היסטורית שלטון מלכי בית דוד הסתיים עם חרבן בית המקדש הראשון, ובתקופת הבית השני הם כבר לא מלכו – אך הברית בין ה' לבית דוד היא נצחית. לפיכך יש לצפות לבואו של משיח מבית דוד שיישב על כיסא המלכות.

מנגד, כבר בתנ"ך אפשר לגלות גם את היסוד האנטי-מלוכני. מפורסם הסיפור על שמואל הנביא (שמואל א פרק ח) שהתנגד למנוי של מלך שהם ביקש. לא סתם התנגד, אלא גם הביא לכך בנאומו סיבות מצוינות. פחות ידוע סיפורו של גדעון השופט. בשלב מסוים (כמתואר בספר שופטים פרק ח) העם מבקש מגדעון להפוך למלך, והוא עונה להם נחרצות (פסוק כג שם): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, גִּדְעוֹן, לֹא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם, וְלֹא-יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם:  ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם".

נראה שיש חשיבות מיוחדת לעמדה של רבי יצחק אברבנאל (שחי בדור של גירוש ספרד): הוא היה לא רק רב ופרשן, אלא גם דיפלומט בינלאומי מנוסה. בתור כזה, הוא הכיר היטב את השליטים והמשטרים של תקופתו. זה מקרה של אדם ש"יודע בדיוק על מה הוא מדבר". בפירושו על ספר דברים אברבנאל טוען שיש יתרון רב למדינות שמנהיגיהם נבחרים ומתחלפים, על פני אלה שנשלטות ע"י שושלות המלוכה. הוא מביא כדוגמא את ונציה ואת פירנצה שבימיו היו מעצמות חזקות שלא הייתה בהן מלוכה. אברבנאל טוען נחרצות שמלוכה היא דבר שלילי, וצורות שלטון אחרות עדיפות בהרבה.

ממליץ לקרוא את מאמרו של הרב חיים נבון "המשטר המדיני על פי התורה" שמביא מקורות נוספים. מסקנתו היא שיש עלינו חובה להעמיד למדינה שלטון ראוי, אך אין שום הכרח שצורת הממשל תהיה מבוססת על מלך דווקא.