שו"ת ("שאלות ותשובות", בלעז: responsa) זה ספרים שמורכבים מתשובות הרבנים לשאלות שנשאלו בחייהם ע"י אנשים שונים. מסורת השו"ת מתחילה מתקופת הגאונים ונמשכת עד ימנו, כאשר השו"ת המודרני עבר בהצלחה לאמצעים טכנולוגיים (SMS, אתרים, ספרים דיגיטליים). רוב השאלות היו בענייני ההלכה השונים. מדובר בחומר עצום שיש לו ערך מעבר לענייני ההלכה: מתוך הדיון ניתן ללמוד הרבה על הדברים שהעסיקו יהודים בקהילות שונות במהלך הדורות.

בחזרה לעולם ההלכה: בעצם יש לנו שני סוגים של ספרים. קטגוריה אחת הן אלה שנכתבו כמדריכים כלליים לציבור, כגון "משנה תורה" לרמב"ם או "שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו. מדובר בהוראות שאמורות להתאים לכל זמן ומצב. לעומתם, בספרות השו"ת מופיעה כל פעם מחדש התייחסות לשאלה קונקרטית של שואל ספציפי. הפסק ההלכתי בשו"ת מתייחס בראש ובראשונה לנסיבות של השאלה ולשואל. לעיתים אף ניתן למצוא סתירות אצל אותו המחבר בין הוראות הספרים הכלליים לבין המענה הספציפי שהוא נתן בשו"ת מסוים. מה עלינו להעדיף?

לכאורה, יכולנו לחשוב שצריך ללכת לפי הספר הכללי והמסודר. מול הגישה הזאת מתווכח הנצי"ב מוולוז"ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין שחי במאה ה 19 (תשובות משיב דבר חלק א כ״ד): "ואדרבה בשעה שמשיבים הלכה למעשה באים לעומק העניין יותר ממה שבא העניין בדרך לימוד וגם סייעתא דשמיא עדיף בשעת מעשה". מאחורי חשיבת הנצי"ב עומדת התפיסה שעולם ההלכה איננו קודקס חוקים מאובן אלא דבר המחובר לחיים עצמם. לפיכך, פוסק ההלכה מגיע למסקנה טובה יותר כאשר הוא עוסק בדבר "למעשה", מול מקרה ספציפי שמונח לפניו, ולא בתיאוריה. מסכימים? כתבו לנו.

ויקיפדיה מתארת את הרב משה שמואל גלזנר (1856-1924) כאחד "מהרבנים הציוניים המעטים בהונגריה". נזכיר לכם את הסיפור המוזר של יהדות הונגריה בחצי השני של המאה ה-19, כשהשלטונות שם הכירו רשמית בשתי "דתות יהודיות": האורתודוקסית והנאולוגית (רפורמית). יצא כך ששתי הקהילות הללו שגשגו והסתדרו לא רע עם הגויים. אז הציונות של הרצל – שהצליחה לכבוש לבבות של יהודים רבים כל כך – כמעט ולא תפסה אחיזה בהונגריה של אז.

איך הגלגל מסתובב… עם תום מלחמת העולם הראשונה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – שהייתה בצד המפסיד – פורקה. הונגריה הפכה למדינה קטנה יחסית שאדמותיה הרבות הועברו למדינות אחרות, בעיקר לרומניה. במצב החדש, היהודים באזור הרגישו הרבה פחות נוח, מה שהפנה רבים מהם (לא כולם!) לתמוך בתנועה הציונית. הרב גלזנר הפך לאחד המנהיגים הבולטים של הציונות באזור. אך במבט עכשווי, גדלותו באה לידי ביטוי בדברים שכתב שבמאמרו "ציונות באור האמונה" (1920). ברקע הכתיבה היה הוויכוח מול החרדים האנטי-ציונים וגם מול הרפורמים, אך מפליא עד כמה הרב בכישרונו וחזונו הצליח לנסח ולבסס באופן למדני תורה ציונית רלוונטית גם לדורנו. עיקרי הטיעונים: ¹.

• טעות יסודית לראות ביהדות דת , בדומה לדתות ושיטות אמוניות נפוצות בעולם. מהות היהדות במשפט: "הננו עם בעל שאיפות לאומיות, לארץ משלנו וללשון משלנו."
• קיום המצוות קשור קשר הדוק להיסטוריה של העם ולקיומנו בארץ. תורתנו היא חוקה מדינית לאומית, וקיום אמתית של מצוות התורה אפשרי רק בארץ.
• בזמן הגלות, אידאל תלמוד התורה הוא זה שהחזיק אותנו כאומה, אך כאשר עוברים אנו לחיי עצמאות בארצנו – גם למקצועות החול ועיסוקים כגון חקלאות ומלאכה יהיה ערך יהודי אמתי.
• בהתאם לכך גם סדר העדיפויות החינוכי ישתנה, והדגש יהיה על השפה, התנ"ך ומקצועות אחרים, כאשר מיעוט התלמידים יגיעו לעיסוק התלמודי ה"קלאסי". אין לחשוש מכך, כי תקופת הגלות מסתיימת והעם חוזר למצב הבריא והטבעי של חיי עצמאות.
• גם אם אין כעת הבנה איך יתנהלו כל ענייני המדינה לפי התורה, אבסורדי לחשוב שהתורה לא תאפשר לנו לקיים מדינה. יקומו לנו מנהיגים גדולים שתפקידם יהיה למצוא פתרונות.
• התורה מלמדת אותנו – גם כיחידים וגם ככלל – לא לצמצם את החיים ולא לוותר על מה שאפשר להשיג. לכן אסור לנו לוותר על הזכויות שלנו לעצמאות, רק מתוך חשש שמא נהיה פחות אדוקים בדתנו. מה גם שההישגים הגדולים של הציונות ודאי מאת ה' הם.
• עם ישראל קודם לתורה. אחדות האומה היא עקרון יסודי, ולכן דרך ההתבדלות של המיעוט החרדי הייתה מוצדקת רק כששימשה תריס בפני התבוללות. להמשיך אותה זו טעות קשה, וגם לא תצליח מעשית להשפיע.
• העם הוא הריבון ורשאי להעמיד את המנהיגות כראות עיניו. תפקיד הרבנים הוא להדריך את העם ואת ההנהגה ללכת בדרכה המוסרית של התורה.

נאה דורש ונאה מקיים? בשנת 1923 הרב גלזנר עולה לארץ ומתיישב בירושלים. הוא נפטר כשנתיים לאחר עלייתו. מסכימים שדבריו אקטואליים גם היום, יותר מ 100 שנים מאז נכתבו? כתבו לנו.

1. _{הסיכום נכתב לפי תרגום המאמר (שנכתב במקור בגרמנית בכתב עברי) ע"י נפתלי בן מנחם המופיע בספרו של ד"ר יואב שורק "מפרשבורג לירושלים".} ↩︎

מקובל לחשוב שעמדת היהדות היא שעלינו לציית לפסקי הרבנים, גם כשנראה לנו בבירור שהם שגויים. נהוג לבסס עמדה על לפירוש רש"י לתורה. על הפסוק (דברים יז יא) : "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל." – אומר רש"י: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן כשאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל". לפי רש"י, גם אם ההוראה לא הגיונית, התורה מחייבת אותנו לציית.

אך מה המקור של רש"י? כבר כתבנו כאן שרש"י מסתמך על מדרשי חז"ל, ובמקרה הזה הדברים נכתבו במדרש ספרי. אך יש בידנו מקור חשוב לא פחות שאומר במידה רבה ההיפך: התלמוד הירושלמי (הוריות א א): "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל." מתי אתה חייב לשמוע? כשאומרים לך על ימין ימין, כלומר יש הגיון בדברים. אך אם אומרים לך שמאל על ימין, אין לשמוע לדברי לחכמים כי אין חובה ללכת בניגוד לשכל הישר.

אז יש לנו מחלוקת בגישה בין המדרש לתלמוד. למעשה, גם אם נקבל שצריך לשמוע להוראות החכמים בכל מצב, הרי יש בעיה נוספת: בנושאים מהותיים מאוד רבנים שונים מביעים עמדות שונות ואף מנוגדות. למי לשמוע? לכן אין מנוס מהכרעה אישית בכל מקרה.

כולנו שונאים כשמוצאים את דברינו מהקשרם. אדם מתכוון לדבר אחד, אך דבריו "נחטפים" ללא ההקשר ומקבלים משמעות אחרת לגמרי. בלי ההקשר המקורי, המסר לא מובן כהלכה ואף גורם לעיוות. זה נכון שבעתיים כאשר אנו מתייחסים לאמירות של רבנים וחכמים. אך רמח"ל (רבי חיים משה לוצאטו) ב"מאמר על ההגדות" עושה צעד נוסף. המחבר מנסה להוכיח שלמרות שלכאורה יש סתירות בדברי האגדה של חז"ל, מדובר בדברי אמת. הוא מבאר שהסיבה לבלבול היא שהחכמים נזהרו מגילוי סתרי התורה להמון, ולכן נקטו מגוון שיטות הסתרה.

ואחת מהן היא… אמירת דבר מה באופן מוחלט ללא ציון ה"תנאי" – כאשר רק הבנת ההקשר בו הדבר נכון מאפשרת לרדת לעומק הדברים. או בלשונו של רמח"ל: "… הוא דרך ההעלם, והיינו שיעלימו תנאי העניין ולא יבארום, ויאמרו מאמר מוחלט, ואין אמתת המאמר ההוא אלא בגבול, דהיינו לפי בחינה אחת או לפי זמן א' או לפי נושא או מקום א': ומי שייקח המאמר ההוא כולל ומוחלט יכשל וישתבש. וכבר מאמרים רבים יראו כסותרים זה את זה יען לא פורשו תנאיהם. והיודע כל דבר בגבולו, ימצאם אמיתים ובלי סתירה כלל." מי שלא "מהתחום" ולא מבין את התנאים והגבולות – יראה סתירות ויגיע להבנה משובשת.

רמח"ל עצמו לא מביא דוגמאות במאמרו. אך אפשר בקלות לחשוב על ציטוטים מחז"ל שלא נכון להפוך לכלל מחייב ללא סייגים. למשל, "תּוֹרָה מַגְּנָא וּמַצְּלָא", "שלוחי מצווה אינם ניזוקים", "כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר".

שמעתי "ווֹרְט" עם הרבה חוש הומור בשמו של "מניטו", רבי יהודה אשכנזי. נאמר בתלמוד (בכורות לא ב): "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר". אם כך, אפשר לשאול שאלה למדנית: אם שפתיו דובבות, מה הן אומרות בעצם? התשובה: "לא אמרתי זאת! לא אמרתי זאת!"

ידועה המחלוקת בין חכמי בית שמאי (שהיו בד"כ מחמירים, אך לא תמיד) לבין אלה של בית הילל, כאשר התלמוד (עירובין יג ב) מספר שלבסוף יצאה בת קול והכריעה: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הילל". אך פחות ידועה הסיבה להכרעה. התלמוד ממשיך: "מפני מה זכו בית הילל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם".

איך להבין את דברי התלמוד? חכמי בית שמאי היו פשוט מלמדים: "רבנו שמאי אומר כך וכך". ואילו בית הילל היו אומרים: "חכמי בית שמאי סוברים כשיטתם זו וזו, אך אנו חולקים עליהם בגלל סיבות טובות וחשובות, ולכן דעתנו כך וכך". אז היה להם יתרון, כי שמתוך זה שבחנו את שיטת האסכולה השנייה, הם הגיעו למסקנה שמתייחסת לגם לטענות של הצד השני. "נוחים ועלובים היו": לא במובן הביטול העצמי, אלא מצד הרצון והיכולת לבחון את עמדת הצד השני, ולא לפסוק לפני שמבינים אותה עד הסוף. כך בית הילל זכו לקבוע את ההלכה לדורות.

בואו נזכור את זה כשאנו מגבשים את דעותינו מול עמדת הצד השני. ומה הרב קוק חשב על מלחמת הדעות? מוזמנים לקרוא כאן.

כשאנו אומרים שלא עושים (או לא מבינים, או לא חושבים) "חשבונות שמיים", הכוונה היא שבימנו אין לנו (כולל אנשים גדולים, צדיקים וחכמים) יכולת לפרש באופן סיבתי את המציאות: למה דבר מסוים קרה או לא קרה, ומהי הסיבה הערכית-מוסרית לכך. בפרט, הדבר חל על אסונות אישיים או ציבוריים: אמנם המסורת מדברת על שכר ועונש, אך אין בידנו יכולת להצביע על ה"שרשרת" המחברת בין חטאיו של אדם או ציבור, לבין התוצאה המרה.

חשוב לזכור שיש לנו מקורות שכן מנסים לקבוע את הקשר. למשל, בענייני הציבור, במשנה (אבות ה ח) נאמר: "דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין ,וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה." אפילו לגבי משה רבנו, חז"ל והמפרשים דנים בשאלה מה היה חטאו שלא נכנס לארץ כנען. אך נראה שיש הסכמה בעולם הרבני על כך שבזמננו לא ניתן ליישם עקרונות אלה ישירות, ושהעיסוק ב"חשבונות שמיים" מזיק ולא מועיל.

וכך אמר הרב קנייבסקי, מגדולי הציבור החרדי בזמנו על האסון בהר מירון בשנת 2021 בו נספו 45 איש (רובם ככולם חרדים): "יד ה' הייתה בנו , כאשר מתוך שמחה של מצווה נהרגו עשרות נפשות בציון התנא האלוקי רשב"י במירון… ואין אנו יודעים חשבונות שמים, וכל אחד ואחד מחויב לשוב בתשובה שלמה לפני ה', ותשובה ותפלה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה." הרב קובע שהייתה כאן יד ה', ויוצא בקריאה לעשות תשובה – אך נמנע במכוון לתת הסבר ישיר לאירוע הטרגי.

התלמוד (פסחים כב ב) מספר על תלמיד חכם בשם שמעון העמסוני, שהייתה לו שיטה מיוחדת לדרוש את פסוקי התורה: כל פסוק שהייתה בו מילה "אֶת" – היה דורש במשמעות של ריבוי. הרי אין מילה מיותרת בתורה, אז גם ל"את" אמורה להיות משמעות משלה, מעבר לצרכי הדקדוק. האמת שדרשות אלה לא הגיעו לידנו, אך יש לנו דוגמא ממדרש בראשית רבה: ""בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – "אֶת הַשָּׁמַיִם" – לרבות חמה ולבנה ומזלות, "וְאֶת הָאָרֶץ" – לרבות אילנות ודשאים וגן עדן.

זה עבד יפה, עד שהגיע לפסוק (דברים ו יג): "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". כאן התקשה שמעון העמסוני: הרי לא הגיוני לייחס ריבוי לה' שהוא אחד! מה עשה החכם? נטש את הדרשות הקודמות על ריבוי למילה "את"! כשאלו אותו תלמידיו על כך, הסביר להם: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה [של הפסוקים], כך אני מקבל שכר על הפרישה [משיטתי]". יש שכר ללימוד התורה, אך יש גם שכר להליכה בדרך האמת.

בהמשך, התלמוד מספר שאפשר היה אולי לעקוף את המכשול המחשבתי. בא רבי עקיבא, ומצא את דרישת ה"ריבוי" לפסוק: "את" אפשר לפרש כציווי להתיירא לא רק מה' בעצמו, אלא גם לרבות תלמיד חכם. אנו לא יודעים למה שמעון העמסוני לא הלך בדרך הזו. מה שחשוב הוא שברגע שראה כשל בשיטתו, בחר לחזור בו ולא להתעקש.

לזה קוראים בימנו "יושר אינטלקטואלי". כאן מסופר איך ביטא את זה הרבי מקוצק.

אפשר למצוא (בעיקר בחוגים דתיים) טענות על כך שתאודור הרצל מקבל "קרדיט" גדול מדי כהוגה הציונות המדינית, בעוד שהתרומה של "מבשרי הציונות" הדתיים הושכחה. מדובר בעיקר בשני רבנים חשובים: הרב יהודה אלקלעי מסרייבו, והרב צבי הירש קלישר מפרוסיה. שני הרבנים הללו (שפעלו במאה ה 19) אכן תרמו לניסוח התיאורטי של הרעיון של הציונות המדינית. שניהם לא הסתפקו בכתיבה העיונית-למדנית, ופעלו למען הקידום המעשי של הציונות כמיטב כוחותיהם. אז היכן האמת ההיסטורית?

קשה לשפוט, ובכל זאת… צריך להכיר בכך שהרצל לא הגה את רעיון המדינה היהודית בחלל ריק, וקדמו לו רבים וטובים. אך אין ספק שהרצל התקדם הרבה יותר רחוק מקודמיו. בתור משפטן, עיתונאי ואדם בקיא במדעי המדינה – הוא הצליח הן לגבש חלקים משמעותיים מהעם היהודי מאחורי הרעיון והתנועה הציונית, והן להגיע לשליטי העולם עם המסרים שלו. כך שבהחלט יש מקום לראות בהרצל את מייסד התנועה הציונית.

אך בוויכוח הלגיטימי של "מי קדם למי", אסור לקבל את הניסון של יצירת הניגוד בין הרצל לבין היהדות (שהצבת הדמויות הרבניות במקומו אולי נועדה לכך). הרצל אמנם לא היה קרוב ליהדות מצד קיום המצוות, אך כל פועלו בא מתוך ההזדהות העמוקה עם היהדות כאומה, והרצון העז שלו להיטיב עם עמו. במובן הזה, המחשבה של הרצל הייתה יהודית. אני ממליץ בחום לקרוא את הספר "הרצל – קריאה חדשה" של יצחק וייס, שעוסק בנושא ושובר את המיתוס של "יהודי מתבולל" חלש הזהות.

ולמי שמעדיף סרטונים: הרב אורי שרקי מסביר על הרצל והיהדות (וגם מזכיר את הרב קוק) בסרטון קצר:

כמעט כל החומר העיוני שקשור ללימוד היהדות זמין היום בספרים או בטקסטים ברשת. אך כבודם של הספרים במקומם מונח… אם לרגע חושבים על תורתנו באופן רחב, לא כעל אוסף ידע – אלא נכיר בה בתור מסר נבואי שעובר במסורת ובלימוד מרב לתלמיד… אז יש חשיבות לקבל את התורה מרב באופן בלתי אמצעי. כך צריך להבין את הביטוי "שימוש תלמידי חכמים": עיקר הכוונה היא לא לשרת את הרב, אלא ללמוד ממנו באופן ישיר איך הוא ניגש לדברים. יש משהו בתקשורת בין אנשים שאי אפשר להעביר דרך הטקסט הכתוב. מסכימים?

אז הכי טוב כמובן להגיע לשיעורים של הרב שבחרתם ללמוד ממנו. אך לדעתי גם בלימוד דרך סרטונים, ואפילו הקלטות – יש אלמנט של "שימוש תלמידי חכמים": הלומד רואה את הבעת הפנים של הרב, שומע את קולו, מבחין בדרך בה הרב עונה לשאלות של תלמידים. אז הטכנולוגיה כן יכולה לעזור.

אגב, לא חייבים להבין את הביטוי "עֲשֵׂה לְךָ רַב" (שמקורו במשנה, אבות א ו) בתור חובה של אדם לקבוע לעצמו רב מסוים ללכת אחרי פסיקתו בכל מצב. הרב רפאל דלויה מביא בסרטון מעניין גישה אחרת: לטענתו, השאיפה היא בדיוק הפוכה – שאדם יבין את הדברים ויגיע למסקנה עצמאית. אך איך תבין ותפסוק, אם לא למדת? לכן צריך ללמוד מרב, ובתחילת הלימוד כדאי לבחור ברב מסוים, על מנת ללכת באופן עקבי לפי שיטתו.