כולנו שונאים כשמוצאים את דברינו מהקשרם. אדם מתכוון לדבר אחד, אך דבריו "נחטפים" ללא ההקשר ומקבלים משמעות אחרת לגמרי. בלי ההקשר המקורי, המסר לא מובן כהלכה ואף גורם לעיוות. זה נכון שבעתיים כאשר אנו מתייחסים לאמירות של רבנים וחכמים. אך רמח"ל (רבי חיים משה לוצאטו) ב"מאמר על ההגדות" עושה צעד נוסף. המחבר מנסה להוכיח שלמרות שלכאורה יש סתירות בדברי האגדה של חז"ל, מדובר בדברי אמת. הוא מבאר שהסיבה לבלבול היא שהחכמים נזהרו מגילוי סתרי התורה להמון, ולכן נקטו מגוון שיטות הסתרה.

ואחת מהן היא… אמירת דבר מה באופן מוחלט ללא ציון ה"תנאי" – כאשר רק הבנת ההקשר בו הדבר נכון מאפשרת לרדת לעומק הדברים. או בלשונו של רמח"ל: "… הוא דרך ההעלם, והיינו שיעלימו תנאי העניין ולא יבארום, ויאמרו מאמר מוחלט, ואין אמתת המאמר ההוא אלא בגבול, דהיינו לפי בחינה אחת או לפי זמן א' או לפי נושא או מקום א': ומי שייקח המאמר ההוא כולל ומוחלט יכשל וישתבש. וכבר מאמרים רבים יראו כסותרים זה את זה יען לא פורשו תנאיהם. והיודע כל דבר בגבולו, ימצאם אמיתים ובלי סתירה כלל." מי שלא "מהתחום" ולא מבין את התנאים והגבולות – יראה סתירות ויגיע להבנה משובשת.

רמח"ל עצמו לא מביא דוגמאות במאמרו. אך אפשר בקלות לחשוב על ציטוטים מחז"ל שלא נכון להפוך לכלל מחייב ללא סייגים. למשל, "תּוֹרָה מַגְּנָא וּמַצְּלָא", "שלוחי מצווה אינם ניזוקים", "כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר".

שמעתי "ווֹרְט" עם הרבה חוש הומור בשמו של "מניטו", רבי יהודה אשכנזי. נאמר בתלמוד (בכורות לא ב): "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר". אם כך, אפשר לשאול שאלה למדנית: אם שפתיו דובבות, מה הן אומרות בעצם? התשובה: "לא אמרתי זאת! לא אמרתי זאת!"

ידועה המחלוקת בין חכמי בית שמאי (שהיו בד"כ מחמירים, אך לא תמיד) לבין אלה של בית הילל, כאשר התלמוד (עירובין יג ב) מספר שלבסוף יצאה בת קול והכריעה: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הילל". אך פחות ידועה הסיבה להכרעה. התלמוד ממשיך: "מפני מה זכו בית הילל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם".

איך להבין את דברי התלמוד? חכמי בית שמאי היו פשוט מלמדים: "רבנו שמאי אומר כך וכך". ואילו בית הילל היו אומרים: "חכמי בית שמאי סוברים כשיטתם זו וזו, אך אנו חולקים עליהם בגלל סיבות טובות וחשובות, ולכן דעתנו כך וכך". אז היה להם יתרון, כי שמתוך זה שבחנו את שיטת האסכולה השנייה, הם הגיעו למסקנה שמתייחסת לגם לטענות של הצד השני. "נוחים ועלובים היו": לא במובן הביטול העצמי, אלא מצד הרצון והיכולת לבחון את עמדת הצד השני, ולא לפסוק לפני שמבינים אותה עד הסוף. כך בית הילל זכו לקבוע את ההלכה לדורות.

בואו נזכור את זה כשאנו מגבשים את דעותינו מול עמדת הצד השני. ומה הרב קוק חשב על מלחמת הדעות? מוזמנים לקרוא כאן.

כשאנו אומרים שלא עושים (או לא מבינים, או לא חושבים) "חשבונות שמיים", הכוונה היא שבימנו אין לנו (כולל אנשים גדולים, צדיקים וחכמים) יכולת לפרש באופן סיבתי את המציאות: למה דבר מסוים קרה או לא קרה, ומהי הסיבה הערכית-מוסרית לכך. בפרט, הדבר חל על אסונות אישיים או ציבוריים: אמנם המסורת מדברת על שכר ועונש, אך אין בידנו יכולת להצביע על ה"שרשרת" המחברת בין חטאיו של אדם או ציבור, לבין התוצאה המרה.

חשוב לזכור שיש לנו מקורות שכן מנסים לקבוע את הקשר. למשל, בענייני הציבור, במשנה (אבות ה ח) נאמר: "דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין ,וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה." אפילו לגבי משה רבנו, חז"ל והמפרשים דנים בשאלה מה היה חטאו שלא נכנס לארץ כנען. אך נראה שיש הסכמה בעולם הרבני על כך שבזמננו לא ניתן ליישם עקרונות אלה ישירות, ושהעיסוק ב"חשבונות שמיים" מזיק ולא מועיל.

וכך אמר הרב קנייבסקי, מגדולי הציבור החרדי בזמנו על האסון בהר מירון בשנת 2021 בו נספו 45 איש (רובם ככולם חרדים): "יד ה' הייתה בנו , כאשר מתוך שמחה של מצווה נהרגו עשרות נפשות בציון התנא האלוקי רשב"י במירון… ואין אנו יודעים חשבונות שמים, וכל אחד ואחד מחויב לשוב בתשובה שלמה לפני ה', ותשובה ותפלה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה." הרב קובע שהייתה כאן יד ה', ויוצא בקריאה לעשות תשובה – אך נמנע במכוון לתת הסבר ישיר לאירוע הטרגי.

התלמוד (פסחים כב ב) מספר על תלמיד חכם בשם שמעון העמסוני, שהייתה לו שיטה מיוחדת לדרוש את פסוקי התורה: כל פסוק שהייתה בו מילה "אֶת" – היה דורש במשמעות של ריבוי. הרי אין מילה מיותרת בתורה, אז גם ל"את" אמורה להיות משמעות משלה, מעבר לצרכי הדקדוק. האמת שדרשות אלה לא הגיעו לידנו, אך יש לנו דוגמא ממדרש בראשית רבה: ""בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – "אֶת הַשָּׁמַיִם" – לרבות חמה ולבנה ומזלות, "וְאֶת הָאָרֶץ" – לרבות אילנות ודשאים וגן עדן.

זה עבד יפה, עד שהגיע לפסוק (דברים ו יג): "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". כאן התקשה שמעון העמסוני: הרי לא הגיוני לייחס ריבוי לה' שהוא אחד! מה עשה החכם? נטש את הדרשות הקודמות על ריבוי למילה "את"! כשאלו אותו תלמידיו על כך, הסביר להם: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה [של הפסוקים], כך אני מקבל שכר על הפרישה [משיטתי]". יש שכר ללימוד התורה, אך יש גם שכר להליכה בדרך האמת.

בהמשך, התלמוד מספר שאפשר היה אולי לעקוף את המכשול המחשבתי. בא רבי עקיבא, ומצא את דרישת ה"ריבוי" לפסוק: "את" אפשר לפרש כציווי להתיירא לא רק מה' בעצמו, אלא גם לרבות תלמיד חכם. אנו לא יודעים למה שמעון העמסוני לא הלך בדרך הזו. מה שחשוב הוא שברגע שראה כשל בשיטתו, בחר לחזור בו ולא להתעקש.

לזה קוראים בימנו "יושר אינטלקטואלי". כאן מסופר איך ביטא את זה הרבי מקוצק.

אפשר למצוא (בעיקר בחוגים דתיים) טענות על כך שתאודור הרצל מקבל "קרדיט" גדול מדי כהוגה הציונות המדינית, בעוד שהתרומה של "מבשרי הציונות" הדתיים הושכחה. מדובר בעיקר בשני רבנים חשובים: הרב יהודה אלקלעי מסרייבו, והרב צבי הירש קלישר מפרוסיה. שני הרבנים הללו (שפעלו במאה ה 19) אכן תרמו לניסוח התיאורטי של הרעיון של הציונות המדינית. שניהם לא הסתפקו בכתיבה העיונית-למדנית, ופעלו למען הקידום המעשי של הציונות כמיטב כוחותיהם. אז היכן האמת ההיסטורית?

קשה לשפוט, ובכל זאת… צריך להכיר בכך שהרצל לא הגה את רעיון המדינה היהודית בחלל ריק, וקדמו לו רבים וטובים. אך אין ספק שהרצל התקדם הרבה יותר רחוק מקודמיו. בתור משפטן, עיתונאי ואדם בקיא במדעי המדינה – הוא הצליח הן לגבש חלקים משמעותיים מהעם היהודי מאחורי הרעיון והתנועה הציונית, והן להגיע לשליטי העולם עם המסרים שלו. כך שבהחלט יש מקום לראות בהרצל את מייסד התנועה הציונית.

אך בוויכוח הלגיטימי של "מי קדם למי", אסור לקבל את הניסון של יצירת הניגוד בין הרצל לבין היהדות (שהצבת הדמויות הרבניות במקומו אולי נועדה לכך). הרצל אמנם לא היה קרוב ליהדות מצד קיום המצוות, אך כל פועלו בא מתוך ההזדהות העמוקה עם היהדות כאומה, והרצון העז שלו להיטיב עם עמו. במובן הזה, המחשבה של הרצל הייתה יהודית. אני ממליץ בחום לקרוא את הספר "הרצל – קריאה חדשה" של יצחק וייס, שעוסק בנושא ושובר את המיתוס של "יהודי מתבולל" חלש הזהות.

ולמי שמעדיף סרטונים: הרב אורי שרקי מסביר על הרצל והיהדות (וגם מזכיר את הרב קוק) בסרטון קצר:

כמעט כל החומר העיוני שקשור ללימוד היהדות זמין היום בספרים או בטקסטים ברשת. אך כבודם של הספרים במקומם מונח… אם לרגע חושבים על תורתנו באופן רחב, לא כעל אוסף ידע – אלא נכיר בה בתור מסר נבואי שעובר במסורת ובלימוד מרב לתלמיד… אז יש חשיבות לקבל את התורה מרב באופן בלתי אמצעי. כך צריך להבין את הביטוי "שימוש תלמידי חכמים": עיקר הכוונה היא לא לשרת את הרב, אלא ללמוד ממנו באופן ישיר איך הוא ניגש לדברים. יש משהו בתקשורת בין אנשים שאי אפשר להעביר דרך הטקסט הכתוב. מסכימים?

אז הכי טוב כמובן להגיע לשיעורים של הרב שבחרתם ללמוד ממנו. אך לדעתי גם בלימוד דרך סרטונים, ואפילו הקלטות – יש אלמנט של "שימוש תלמידי חכמים": הלומד רואה את הבעת הפנים של הרב, שומע את קולו, מבחין בדרך בה הרב עונה לשאלות של תלמידים. אז הטכנולוגיה כן יכולה לעזור.

אגב, לא חייבים להבין את הביטוי "עֲשֵׂה לְךָ רַב" (שמקורו במשנה, אבות א ו) בתור חובה של אדם לקבוע לעצמו רב מסוים ללכת אחרי פסיקתו בכל מצב. הרב רפאל דלויה מביא בסרטון מעניין גישה אחרת: לטענתו, השאיפה היא בדיוק הפוכה – שאדם יבין את הדברים ויגיע למסקנה עצמאית. אך איך תבין ותפסוק, אם לא למדת? לכן צריך ללמוד מרב, ובתחילת הלימוד כדאי לבחור ברב מסוים, על מנת ללכת באופן עקבי לפי שיטתו.

קודם כל, אפשר להירגע: אין בתורה מצווה של איסור אוטומטי על דברים חדשים. מצוות "איסור חדש" מתייחס לנושא מאוד ספציפי בהלכה: איסור לאכול מתבואה חדשה עד י"ז בניסן (מוזמנים לעיין בפרטים). בהקשר הצר הזה, אכן נאמר במשנה (ערלה ג ט): "החדש, אסור מן התורה בכל מקום". אך הביטוי אומץ ע"י החתם סופר – מחשובי הרבנים שהתנגדו לחילון ולרפורמה – כהצהרה של שמרנות דתית-הלכתית.

הרב משה סופר (1762 – 1839) המכונה "החתם סופר" על שם ספרו – נולד בגרמניה, אך עבר לפרשבורג בהונגריה (כיום זו העיר ברטיסלאבה בסלובקיה). משם הוא הנהיג את ההתנגדות ליהדות הרפורמית, שהפכה כבר זרם משמעותי בתחילת המאה ה 19. בפסקי ההלכה שלו הוא אימץ את מטבע הלשון "חדש אסור מן התורה" ככלל שמרני המבטא התנגדות לשינוי של מצב קיים. למען ההגינות: החתם סופר השתמש בכלל הזה לא רק להחמיר, אלא גם להקל: היה מקרה שהוא נשאל האם יש צורך לאסור על אתרוגים קטנים במיוחד, מטעם למדני כלשהו, למרות שהיה נהוג להכשירם – וענה שאין לשנות מהמנהג (גם לחומרה) כי "חדש אסור מן התורה".

חשוב להבין שזו הייתה שיטתו של החתם סופר, וראוי לראות אותה בהקשר ההיסטורי של המאבק בין האורתודוקסים והרפורמים. בהמשך אגב, הונגריה הופכת לאחד ממעוזי השמרנות האורתודוקסית (כתבנו כאן על "הפרדת הקהילות") וגם… של ההתנגדות לציונות. חסידות סאטמר הידועה בהתנגדותה האידאולוגית לציונות הוקמה בעיר סָאטוּ מָארֶה בהונגריה (היום רומניה), ומשם שמה של החסידות.

לא רבים מבני זמננו מצליחים להטביע חותם ממשי בעולם לימוד התורה. אחד מהם הוא הרב פנחס קהתי (1901-1976), המחבר של הפירוש למשנה שהתקבל בחוגים רחבים של ציבור הלומדים. פנחס קהתי עלה לארץ בשנות ה 30 של המאה ה 20, והתפרנס מעבודה בבנק וכן כרכז בתנועת נוער. בשלב מסוים הוא הבין שלא קיים פירוש למשנה שמתאים ללומד העכשווי: אמנם נכתבו פירושים למשנה במהלך הדורות, אך הם לא מתאימים לקורא הישראלי. אז הוא התחיל להוציא פירוש משלו.

המשנה נכתבה בארץ ישראל ונחתמה לפי המסורת ע"י רבי יהודה הנשיא בסוף המאה ה 2 לספירה. היא כתובה בעברית. לכאורה, הטקסט אמור להיות מובן ברובו לקורא. אמנם העברית המודרנית קרובה יותר לתנ"ך מאשר לשפת חז"ל, אך זה לא המכשול העיקרי בלימוד. המשנה נכתבה בסוג של קצרנות. מעבר לקושי להבין מילים מסוימות, לקורא קשה להבין את הרקע של הדיון ולתפוס את ההקשר המדויק. המידע הזה פשוט לא בטקסט. במשנה יש מעט סיפורים והסברים. כמו שנהוג לומר, החומר קצת "יבש".

הרב קהתי נשאר נאמן בפרשנותו למקורות הקלאסיים. הוא כתב הקדמות לפרקים והוסיף פירושים וביאורים בשפה ברורה, שחלקם לשוניים וחלקם מסבירים את מהות הדיון לפי התלמוד והפרשנים המאוחרים, וגם התייחס לקביעת ההלכה למעשה. אצל קהתי כל משנה הופכת לסיפור ברור ומעניין, ומי שרוצה – יש לו לאן ללכת ולהעמיק. כמובן, גם הטכנולוגיה נכנסת לתמונה: יש היום אפליקציה לטלפון שמכילה את הפירוש. הנה צילום מסך מהטלפון שלי:

רוצים לקרוא על עוד מהפכות: פירוש שטיינזלץ לתלמוד בעברית וכן מפעל הדף היומי?

כך מתארת מגילת איכה (פרק ה') את חורבן ירושלים: "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ. עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ." נוכחות השועלים בהר הבית מובאת כסימן להרס, לאחר שירושלים נכבשה ע"י ממלכת אשור ובית המקדש הראשון נחרב.

למוטיב הזה יש המשך לאחר חורבן הבית השני. התלמוד (מכות כד ב) מספר על חבורת רבנים (וביניהם רבי עקיבא, שחי בתקופת מרד בר כוכבא, כשבית המקדש השני כבר נהרס ע"י הרומאים) שמגיעים לירושלים. "כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?" איך רבי עקיבא הסביר את הצחוק שלו? מאיזה מקור שאב את האופטימיות?

לדעתו, נוכחות השועלים היא הוכחה לכך שנבואת החורבן מתקיימת, ואם כך – מובטח גם שנבואת הבניין תתקיים! איזו נבואת בניין? רבי עקיבא כיוון לנבואת זכריה (ח, ד): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים." ואולי הנבואה זו מתקיימת בימנו ממש?